עידוד הגירה עכשיו!

חודש חשוון תשע"ה ותחילתו של חודש כסלו היו ימים של דמים בארץ ישראל.

מחבלים ערבים מסתובבים ברחובות ישראל באופן חופשי לחלוטין ורוצחים בקלות בלתי נסבלת יהודים בכל מקום – מתחנות אוטובוס ורכבת, בזמן העבודה, בזמן קניות בסופר, ואפילו בתוך בית כנסת בזמן התפילה.

תחנת הרכבת תל אביב ההגנה - זירת הרצח שבה נרצח החייל אלמוג שילוני הי"ד

תחנת הרכבת תל אביב ההגנה – זירת הרצח שבה נרצח החייל אלמוג שילוני הי"ד

צומת אלון שבות - זירת הרצח שבה נרצחה דליה למקוס הי"ד

צומת אלון שבות – זירת הרצח שבה נרצחה דליה למקוס הי"ד

בית הכנסת בהר נוף בירושלים - זירת הרצח של 4 מתפללים יהודים הי"ד

בית הכנסת בהר נוף בירושלים – זירת הרצח של 4 מתפללים יהודים הי"ד

המצב הנוכחי אינו מצב חדש. הוא נמשך כבר יותר מ-100 שנה – מאז החלו היהודים לחזור לארץ ישראל בכמויות גדולות.

הפרעות ביהודים התגברו במהלך שלטון המנדט הבריטי (1917-1947), כאשר מאות אלפי מהגרי עבודה ערבים הסתננו לארץ בגיבוי הבריטים, כאשר מעפילים יהודים נעצרו ונמנעה עלייה יהודית לארץ.

מאז מלחמת ששת הימים, עת שיחררה ישראל את שטחי יהודה ושומרון וירושלים, הערבים ציפו לגירוש המוני ואף לטבח.

חיילים ותיקים שנלחמו בחברון במלחמת ששת הימים יידעו לספר לצעירים על דגלים לבנים שהונפו על בתי הערבים בחברון ועל החרדה והפאניקה שאחזה בתושבי העיר שעוד זכרו את הטבח שערכו הערבים היהודי העיר בשנת תרפ"ט (1929), והם ציפו ללא פחות מ"תגובה הולמת" של הצבא הישראלי.

אך מציאות לחוד ודמיון לחוד. לא רק שישראל לא נקמה את דם הנרצחים מטבח חברון, ואף לא גירשה אפילו ערבי אחד, אלא ההנהגה הישראלית דאז עשתה הכל כדי להצטייר כ"הומאניים" והתירו לערבים להישאר ולנטוע שורשים, ובכך בעצם זרעו את זרע הפורענות שאת פירותיו אנו "אוכלים" היום.

הפיתרון, שאותו מנסים לדחות ללא הועיל, היה מאז ומעולם גירוש המוני של האוכלוסייה העויינת את העם היהודי חזרה לארצות מוצאם.

לא ילידים אלא ממסתננים. מהגרי עבודה ערבים בורחים בזמן מלחמת העצמאות (1948).

לא ילידים אלא ממסתננים. מהגרי עבודה ערבים בורחים בזמן מלחמת העצמאות (1948).

אף ערבי לא נמצא בארץ ישראל מימים ימימה (כפי שהם טוענים), אלא רובם המכריע הם צאצאים של מהגרי עבודה שהגיעו הנה בעקבות העולים היהודים בסוף המאה ה-19, ורובם הגדול יותר הגיעו הנה בעקבות שלטון המנדט.

אומנם קשה לדמיין זאת היום, אבל המסתננים מאפריקה שאנו עדים להם היום הם גירסא מודרנית וחדשה של המסתננים הערבים של אז. תארו לכם את הנכדים של המסתננים האפריקאים של היום טוענים לבעלות על ארץ ישראל…

אם עלינו ללמוד משהו מהגויים, אז עלינו ללמוד ממדינות כמו פולין וצ'כיה, שידעו שקיומו של "מיעוט" גרמני בתחומם לאחר מלחמת העולם השנייה יהיה בסיס לקן צרעות עתידי, ולכן הם גירשו ללא שום נקיפות מצפון יותר מ-10 מליון גרמנים משטחיהן (פתאום 3 מליון ערבים בישראל לא נשמעים כמשימה קשה כל כך).

הפגנת פולשים מאפריקה. גירסא מודרנית ומעודכנת של הפולשים הערבים

הפגנת פולשים מאפריקה. גירסא מודרנית ומעודכנת של הפולשים הערבים

בישראל של היום ישנו רוב מוסרי לעידוד הגירה. לא רק של ערבים אלא של כל קבוצה אתנית שידוע לגביה שהיא עויינת.

הרוב הזה אינו מתבטא בכנסת ואפילו זוכה לזילזול של ממש מצד מיעוט יהודי שאין לו שום לגיטימיות מוסרית בקרב כלל הציבור, אלא שאותו קומץ שולט בכל המקומות החשובים באמת (צבא, משטרה, חינוך, וכו'), ועל כן הוא קובע את השיח הציבורי.

יתרה מכך – אין היום פוליטיקאי שמציע את הדרך ההגיונית הזאת. מאז הירצחו של הרב מאיר כהנא הי"ד שנפסל כי הציע את הדרך הנ"ל פוליטיקאים רבים חוששים להיכנס לפינה הזאת. מפחדים להצטייר כ"גזענים".

הצדיק בסדום הוא ח"כ משה פייגלין מהליכוד שמדבר אומנם על פיצויים לאלו שיחליטו לעזוב, אבל הוא לא מדבר על צעדים ממשיים לעידוד הגירה (לאף ערבי לא תהיה סיבה ממשית לעזוב אם הוא ימשיך לקבל את כל ההטבות שהיהודי מעניק לו).

בישראל של היום ישנו צורך אמיתי ודחוף במנהיגים שחושבים קודם על עמם ואחר כך על הקריירה הפוליטית, שהרי הפוליטיקה במקורה לא נועדה לצורך מימוש עצמי, כי אם שליחות ציבורית, ונראה שבישראל שכחו זאת.

הרב מאיר כהנא הי"ד. היחיד שראה את הנולד כבר לפני 30 שנה.

הרב מאיר כהנא הי"ד. היחיד שראה את הנולד כבר לפני 30 שנה.

לצד ססמאות והפגנות (בתשלום) של קבוצת מיעוט זניחה מקרב הציבור היהודי שצועקים "שלום עכשיו!", יש לאזן את המסר שאותו הרוב המכריע חושב אך חושש לבטאו, והוא "עידוד הגירה עכשיו!".

אחרת נמשיך לקבור יהודים שכל חטאם היה לעמוד בתחנת אוטובוס או להתפלל שחרית בבית כנסת.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.