מתעוררים: תושבי יו"ש יוצאים למאבק

האינתיפאדה שכבר משתוללת כאן הייתה צפויה: במערכת הביטחון ניסו לגמד את אירועי הטרור, להשתיק את המתיישבים ולפזר את הפגנותיהם של מי שנמאס להם לנסוע בכבישים כברווזים במטווח. זו מחאה על החיים שלנו, לא פחות

במוצאי השבת האחרונה מצאתי את עצמי יושב מתוסכל והמום: עוד יהודי נרצח. בכפרים מסביב זיקוקים וצהלות שמחה. שרי הממשלה ממהרים לפזר סיסמאות נבובות אבל לא מתכננים לפעול בשטח מאומה וממשיכים בהפקרות הפושעת. באותם רגעים ידע היטב כמוני כל תושב יהודה ושומרון: הפיגוע הבא מעבר לפינה.

ובכן, מה אפשר לעשות? איך מונעים את הפיגוע הבא? לי לא היה ספק לרגע: הכול תלוי בנו, האזרחים.

חצי שעה אחרי הפיגוע כבר הייתי בדרכי לצומת רימונים שעל כביש אלון. עשרות רבות של יהודים אכפתיים מהסביבה זרמו לצומת וחסמו את הכביש המרכזי שמחבר בין יריחו לגוש רמאללה. לשוטרי מג"ב שהגיעו בשעטה לצומת ואיימו כי ימלאו את הצומת בגז ענו התושבים: "לא ייתכן שהכפרים מסביב צוהלים ומתכננים את הפיגוע הבא, ושגרת חייהם נמשכת כרגיל". המחאה נמשכה קרוב לשעתיים, ואחריה התפזרו התושבים לביתם, נכונים לצאת למחות ולהפגין נוכחות יהודית לאחר כל פיגוע שיתרחש, קטן או גדול, כדי להפסיק את מדיניות ההכלה.

עוד נחזור לגל המחאות שהציף את יהודה ושומרון ולאפקטיביות שלהן, אבל לפני הכול נשאלת השאלה איך בכלל הגענו למצב הזה. הרי לפיגוע הזה קדמו שמונה פיגועי ירי לפחות בגזרת חברון בחודשים האחרונים נוסף על מאות פיגועי אבנים ובקבוקי תבערה. אף אחד לא חשב שיום אחד יקרה הרע מכול? ומה בכלל עושה מערכת הביטחון כדי להפסיק את שגרת החיים המדממת בכבישי יהודה ושומרון?

כדי לנסות להבין נחזור מעט אחורה לתחילת גל הפיגועים האחרון, לפני כחודשיים. הימים הם שלהי השנה שעברה. שורת פיגועי ירי מגיעה בהפתעה בתוך כמה ימים לעבר היישובים הר ברכה ושבי שומרון נוסף על ירי לעבר כמה עמדות צבאיות באזור ומעלה את החשש בקרב תושבי היישובים למודי הניסיון כי מדובר בניצניו של גל טרור אלים וקשה מקודמיו.

הם פונים למערכת הביטחון ומבקשים מצה"ל לנקוט מייד פעולה נחושה למיגור הטרור שמתחיל לזקוף את ראשו, אולם נתקלים בזלזול ובחוסר היענות מצד המערכת, שמסרבת להתייחס לפיגועי הירי ההולכים וגוברים ואף מסרבת לדווח על אירועי הטרור בניסיון להשתיק את האירוע.

כעבור כמה ימים כבר נחשף כי מי שעומד מאחורי אירועי הטרור הוא ארגון חדש בעיר שכם ששמו 'גוב האריות', שהולך וצובר פופולריות ומשאבים. התושבים פונים בשנית ומבקשים מראשי מערכת הביטחון להגיב במהירות ולחסל את ארגון הטרור לפני שיהפוך לחיית טרף שתגבה הרוגים, אך נתקלים שוב באדישות מצד קציני צה"ל שמתייחסים בזלזול לארגון ומכנים אותו "חבורה של ילדים". חודש וחצי אחרי כן, באיחור טראגי יש לומר, יתפארו במערכת הביטחון ב"חיסול תשתית הארגון" שהספיק להפוך בזמן הזה בחסות השקט שניתן לו לגוף שמאיים על עשרות אלפי אזרחים.

הציבור מתעורר

פגישות חירום נערכות בכמה יישובים, והתושבים מחליטים לצאת למאבק. האמירה פשוטה אך נחרצת: במקום שמערכת הביטחון תתעורר רק אחרי שיהיו הרוגים חלילה, נצא כבר עכשיו להפגין ולשבש את שגרת האויב אחרי כל אירוע.

"להפגנות היו שתי מטרות מרכזיות", מסביר הרב מנחם בן שחר, תושב גבעת רונן בשומרון ומיוזמי המחאה. "מטרה אחת הייתה יצירת לחץ על מערכת הביטחון שתתעשת בהקדם ותפתח במבצע מקיף עד למיגור הטרור, ועוד מטרה מרכזית הייתה העלאת התודעה בעם לחומרת המצב והיקפו".

העלאת התודעה בעם שעליה מדבר בן שחר לא הייתה פשוטה כלל וכלל, ואפילו לשכנע את תושבי היישובים המרוחקים, שעדיין לא ספגו את האש, התקשו הפעילים, שכן בצה"ל ובדרג המדיני עשו כל שביכולתם כדי לגמד את גל האירועים ולהשתיקם, הכול כדי להימנע מפעולה מקיפה נגד פעילי הטרור, שרבים מהם השתייכו למנגנוני הביטחון ברשות הפלשתינית.

'גורמי ביטחון' יצאו בתדרוכים על שלא מדובר בגל טרור חדש או יוצא דופן, וכתבי החצר הצבאיים הדהדו את המסר בצייתנות ובאדיקות. הגדיל לעשות כתב תאגיד השידור רועי שרון, שטען כי לא מדובר באינתיפאדה כלל והשווה את גל הטרור לשורת הפיגועים שבוצעו בשנת 2015. אלא שבדיקה קצרה של תושבים בנתוני השב"כ העלתה כי בשלושת החודשים האחרונים בלבד בוצעו יותר פיגועי ירי משבוצעו בשנת 2015 כולה.

נוסף על ההשתקה של דובר צה"ל פעלו במערכת למגר את המחאות מיגור פיזי ואפילו ברוטלי. שוטרו מג"ב ירו עשרות רימוני הלם ורימוני גז לעבר תושבים שערכו תפילת שחרית בכניסה לשכם במחאה על הפיגוע, תושבים אחרים נעצרו על לא עוול בכפם, ופעילים נוספים קיבלו שיחות איומים שיחדלו מהמחאה. ברבים מהאירועים האלה נכחתי בעצמי בהפגנות שתיעדתי, ולרבים אחרים נחשפתי באמצעות תיעוד מקומם ועדויות של תושבים מתוסכלים וזועמים.

עד כמה שזה יישמע הזוי, אם לשפוט על פי התדרוכים המבוהלים והתגובה האגרסיבית בשטח, כנראה הדבר שאיים על המערכת יותר מכול, אפילו יותר מהטרור עצמו וממחבלי גוב האריות החמושים, היו התושבים שיצאו לרחובות וצעקו "המלך הוא עירום" ולא נתנו לנושא לעבור לסדר היום.

סיר הלחץ המבעבע לא נשאר הרבה זמן בתוך העיר שכם, ובתוך שבועות אחדים גלש במהירות לשאר יהודה ושומרון. פיגועי ירי בוצעו בבית אל, בדרום הר חברון ובצפון השומרון, ומספר הפיגועים בגב ההר רק הלך וגדל. גם טרור אבנים ובקבוקי תבערה בכבישים הלך והתעצם לממדים מבהילים. כל נסיעה הביתה ולעבודה בכביש 60, בכביש 55 ובעצם כמעט בכל כביש ביו"ש לוותה בחשש כבד ובמבטים לצדדים בכל רגע כדי לקלוט מבעוד מועד את הסלע שיושלך מאחד המבתרים.

למי מאיתנו שאינו תושב יו"ש או ב"ה עדיין לא עבר חוויה כזאת וחושב לעצמו "לא נורא, זו בסך הכול אבן", אנסה לתאר לכם כיצד נראה בשטח פיגוע אבנים כזה, שזוכה לרוב, אם בכלל, לדיווח יבש של משפט אחד, "זריקות אבנים לעבר רכבים ישראליים; יש נזק – אין נפגעים".

השעה תשע במוצאי שבת. משפחה יהודית עושה את דרכה משבת אצל ההורים בחזרה לביתה. הילדים מפטפטים במושב האחורי ובני הזוג מנהלים שיחה רגועה, כשלפתע סלע ענק מנפץ את השמשה האחורית. רסיסי זכוכית ניתזים על הילדים המבוהלים, והם פורצים בבכי. רגע לאחר מכן חוטף הרכב מטר אבנים נוסף. האב מצליח בקור רוח להרים את הראש, ללחוץ על דוושת הגז ולהימלט מהמקום. שוטר מגיע למקום אחרי חצי שעה וממליץ ביובש למשפחה, שעדיין מתאוששת מהאירוע, לגשת למס רכוש ולקבל פיצוי על הנזק. המחבלים? הם ברחו לכפר מזמן. אין מה לעשות.

התיאור שהבאתי כאן כבר מזמן איננו חריג, ומאות רבות של משפחות מיישובי יהודה ושומרון חוו אותו היטב על בשרן בחודשים האחרונים.

המחאה מתפשטת

בעקבות העלייה הדרסטית בפיגועי הטרור בכבישים התפשטו במהירות ההפגנות שהחלו בגזרת יצהר ויישובי גב ההר. אלפי תושבים עצרו בשבועות האחרונים את שגרת יומם, ובמקום לשבת בערב בבית ולפוש מעמל יומם יצאו להפגין בצמתים ובכניסות לכפרים, להציף את המצב הקשה ולדרוש ביטחון.

השיא, כך נראה, נשבר בשבוע שעבר בכבישי מערב השומרון. בתוך שתי יממות בלבד ביצעו ערבים יותר מחמישה עשר פיגועים רק בכבישי האזור וגרמו לפציעתם של כמה תושבים, לנזק רב ולנפגעי חרדה לא מעטים. "הכביש הפך לרולטה רוסית", תיאר עומר ברוך, תושב יקיר, שיצא להפגין בכניסה לכפר המרצחים חארס. "אנשים מפחדים לצאת מהיישוב. בנסיעה אתה מסתכל כל רגע ימינה ושמאלה ומחכה לחטוף את האבן הבאה. אין לנו שום כוונה לשבת בבית ולחכות לאירוע הבא. נצא להפגין נוכחות יהודית איתנה בשטח בכל פעם שיתרחש פיגוע נוסף", הצהיר.

ואכן, לאחר כמה שבועות של מחאה נכנעה מערכת הביטחון ונקטה צעדים נחושים יותר נגד כפרי המחבלים. כבישי הגישה לכפרים שהשליטו טרור בגזרה נחסמו לאחר הפגנות עיקשות שנערכו בכניסה לכפר, מעצרים נרחבים בוצעו, וחנויות שהיו מושלכות מהן אבנים תדיר נסגרו על סורג ובריח.

זה החל כאמור בחווארה ובכפרים הסמוכים ליצהר, ועם התחלת ההפגנות במוקדים נוספים עבר לכפר עזון, הסמוך לקרני שומרון, לכפר חארס, הסמוך ליקיר, ולמקומות רבים אחרים. גם הכתר שהוטל על שכם למשך כמה שבועות הגיע רק לאחר הפגנות ממושכות של תושבים שחסמו בעצמם את הכניסות לעיר ודרשו מצה"ל להתעשת ולעשות זאת בעצמו.

אחרי חודש וחצי של מחאות אפשר לקבוע בוודאות: בכל מקום שהיו אזרחים נחושים שלא נכנעו לאיומים וללחץ של מערכת הביטחון והתעקשו לקחת את גורלם בידיים, הגיעה המערכת בעקבותיהם ופעלה לבסוף בנחישות כנגד האויב.

 

די להכלה

אתם מן הסתם מחפשים כרגע את הקיר הקרוב כדי להטיח בו את ראשכם בתסכול. למה לעזאזל הממשלה ומערכת הביטחון צריכות שאזרחים יצאו לרחובות כדי לעשות את הדבר הפשוט והמתבקש: להגן על חיי האזרחים במדינה?

את השאלה המטרידה הזאת, שהייתה מנת חלקם של מאות אלפי תושבים במדינה, אני מפנה לרב מנחם בן שחר, והוא טוען כי מדובר בתפיסה סדורה ולא בהססנות גרידא. "צריך להבין לפני הכול שהכלת האירועים נובעת מתפיסה שורשית שגויה ומסוכנת", הוא מחדד. "במערכת הביטחון ובדרג המדיני יש לא מעט אנשים שבסתר ליבם מאמינים שהצד הערבי קצת צודק גם הוא במלחמה והארץ שייכת גם לו, ולפיכך אפשר להבין ולהכיל אותם כל עוד לא מדובר במשהו שהציבור לא יוכל להכיל. נכיל יידויי אבנים, נכיל השלכת בקבוקי תבערה ואפילו פיגועי ירי כל עוד יישארו ברמת הטפטוף.

"בעיניי ובעיני יתר התושבים, התפיסה הזאת הרסנית וכבר עלתה בחייהם של אלפי יהודים. אנחנו מאמינים שהארץ הזאת כולה שייכת לעם היהודי, ומול האויב הערבי צריך לנקוט גישה של אפס סלחנות. ברגע שאנחנו מציפים את הדרישה הזאת, שעם ישראל לא מוכן לוותר ולא מכיל אפילו אירוע טרור אחד, המערכת נאלצת ללכת אחרי העם ולפעול ביד קשה כנגד קיני המחבלים.

"הדרישה שלנו לאפס אירועי טרור ולביטחון בסיסי כל כך ופשוטה, שאני מקבל תגובות מחברים שמאלנים שלי מהעבר שגרים במרכז ומזדהים לגמרי עם המחאה והדרישה שלנו.

"חשוב לזכור תמיד: כשמתעלמים מהטרור וטומנים את הראש בחול, הוא לא נעלם אלא רק הולך ומתפשט הלאה במהירות מסחררת. כבר ראינו בשבועות האחרונים איך ירושלים, הנגב, בקעת הירדן והגליל נהפכים לאזור קרב, וזאת רק ההתחלה אם נמשיך לשבת בשקט", הוא מתריע.

 

אל תשבו בבית

גל הטרור נראה כרגע רחוק מסיום לצערי, ואם נדבר גלויות, בקצב הזה נראה שבקרוב נחווה קורבנות נוספים. למרות הצטברות האירועים עדיין מסרבים במערכת הביטחון לצאת לחומת מגן 2 לפירוק תשתיות הטרור מיסודן ומסתפקים במבצעים נקודתיים ומתוקשרים היטב, כמו המבצע האחרון בשכם, שחרף הכותרות והפרגון בתקשורת רחוק מלחסל את ארגון הטרור.

ובכן, מה אנחנו, האזרחים הפשוטים, יכולים לעשות כדי בכל זאת למנוע את הקורבן הבא?

אפשר להאשים את כולם, ובצדק. את שר הביטחון, שפתח בהפקרות פושעת את חסם אשמורת, שהיה סגור עשרים שנה, ואפשר את הגעת המחבל בקלות לשטח את שרי הממשלה, שמגיבים באדישות על מאות ניסיונות הרצח שהיו דבר שבשגרה ואת בכירי צה"ל, שהצהירו "גל הטרור מאחורינו". אבל גם זה לא יחזיר לנו את היהודים שנרצחו או ישמור על הקורבנות הבאים.

זה אולי עצוב או מדכא, אבל המציאות בחודשים האחרונים הוכיחה שחור על גבי לבן: הדבר היחיד שיכול לשנות דברים בשטח ולהניע את המערכת לפעולה הוא פעילות אזרחית אקטיבית.

אני קורא לכל קוראי הטור הזה לא לשבת בבית ולחכות לאירוע הבא. קחו יוזמה וצאו כבר עכשיו להפגין ולדרוש ביטחון. עצרו את שגרת החיים מבעוד מועד והצטרפו לתושבים שכבר מפגינים כמעט בכל צומת. אם כבד עליכם מדי, שתפו ברשת את הדרישה והמחאה ותנו גב לפעילים.

עלינו לקחת את גורלנו בידיים ולהוביל את ההנהגה המבולבלת אחרינו. זה בידינו וזה אפשרי!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.