על המדרון התלול שמעל נחל ייט"ב, הזורם בעוז, מהלך באיטיות עדר עיזים. הרועה עסוק בלימוד מעמיק בספר תנ"ך, אך אחת לכמה דקות הוא בוחן היטב את הסביבה ומשגיח על עיזיו, המלחכות את העשב הירוק שכבר החל לבצבץ בגדות הנחל המתפתל מזרחה לעבר בקעת הירדן.

המראות הפסטורליים והשקט השורר בוואדי משרים אווירה רגועה ושלווה, אולם היא אינה מסיחה לרגע את דעתו של הרועה, והוא עומד כל הזמן כחייל על משמרתו, נכון לקדם את פני הסכנה.

הרועה הוא לא אחר מאחד הנערים מגרעין ההתיישבות במעוז אסתר, השוכנת במעלה ההר, שמסייר בוואדי עם עדרו. עדר זה היה בשנים האחרונות לכלי הנשק העיקרי במערכה שניטשת על השליטה היהודית בשטחים הפתוחים שבין ההר לבקעת הירדן.

 

עלה נעלה

גבעת מעוז אסתר שוכנת ממזרח ליישוב כוכב השחר שבבנימין. היא הספיקה לעבור ברבות השנים לא מעט גלגולים ועליות מחודשות עד עלייתו של הגרעין הנוכחי, שנראה שהצליח להוביל את הגבעה לדרך המלך.

ניסיון העלייה הראשון אל הגבעה נעשה לפני כחמש עשרה שנה, לאחר הרצח של אסתר גאליה, תושבת כוכב השחר, שנרצחה בפיגוע ירי בעת שעשתה את דרכה על כביש אלון בחזרה לביתה. ניסיון זה לא צלח, ותושבי הגבעה נאלצו לעזוב בעקבות שרשרת פינויים והריסות שביצעה מערכת הביטחון, אך המתיישבים המשיכו לשמור על הגחלת במסירות ולערוך במקום תפילות במניין מדי שבת וגם אירועים גדולים יותר כמה פעמים בשנה ושמירה על נוכחות חלקית ביומיום. מאז היו עוד כמה ניסיונות עלייה, אך גם הם לא החזיקו מעמד.

באלול תשע"ח גמלה בליבם של שלושה נערים מישיבת אורחות מרדכי ההחלטה לשוב ולחדש את ההתיישבות בגבעה. בה בעת התגבש גרעין של נערות שתכנן אף הוא לעלות לגבעה. לאחר מחשבה משותפת של שני הגרעינים החליט גרעין הנערים, שכבר עלה לשטח, להעתיק את מקומו אל השלוחה המזרחית יותר, שלא יושבה עד כה, ולהשאיר את הגבעה הוותיקה לגרעין הנערות כדי לשמור על ההפרדה ועל הצניעות במקום.

"עלינו אל הגבעה החדשה בערב חג סוכות", נזכר גלעד עטיה, ממייסדי הגרעין, שכבר הספיק להתחתן ולקבוע את ביתו בגבעה ומשרת בימים אלו בשירות חובה בצה"ל. "הגענו לשטח ארבעה בחורים, חמור ורכב טרנטה שנאלץ לפלס את דרכו על הר הטרשים. כביש עדיין היה בגדר חלום רחוק. התחלנו בבניית הבית, שהיה לא יותר מצריף עץ של ארבעה על ארבעה מטרים. לגג שמנו סכך בשביל חג הסוכות, ולאחר החג החלפנו את הסכך באִסכורית, והסוכה נהפכה לבית קבע. הוא שימש אותנו נאמנה כל החורף.

 

"כבר בימים הראשונים של הגבעה הבאנו עדר עיזים קטן, ורעינו אותו על מדרונות הגבעה, לכיוון הנחל שמתפתל מתחת לגבעה", מספר עטיה. בהר מול הגבעה שוכנת שורה של מאהלים בדוויים לא חוקיים שהוקמו בשטחי C במבצעי בזק של הרשות הפלשתינית.

עטיה מסביר כי מלבד החלב שמניב עדר העיזים מטרתו העיקרית היא הגנה על הגבעה ושמירה על השטחים מסביב מפני הבדווים, ששולחים זרועות לכל עבר: "עד שהגענו לכאן הבדווים היו רועים עם העדרים שלהם עד הגדר של כוכב השחר. הם שלטו באופן מלא בשטח והיו פורצים מדי יום ליישוב ומבצעים גנבות נועזות. אחד החקלאים של היישוב סיפר לי שהם פחדו להשאיר במטעים אפילו מזמרה, כי הבדווים היו גונבים הכול. רעיית הצאן, שהתפרסה על כל האזור, העניקה לבדווים דריסת רגל והיכרות מלאה של השטח.

"אנחנו החלטנו להפוך את המשוואה, ובעזרת עדר הצאן שגדל עם השנים הצלחנו לדחוק את הבדווים מעוד ועוד שטחים, ממש עד לפאתי המאהלים שלהם. חלקם נאלצו לצמצם את שטחי הרעייה ולהעתיק את מקומם לאזור מרוחק יותר.

"זה לא היה פשוט בכלל, ונאלצנו להתמודד עם התקפות אלימות מאוד מצד הבדווים ופעילי הרשות הפלשתינית, שלא ממש שמחו לראות את הבעלים החדשים בשטח, אבל בזכות מסירותם של הרועים, ששמו את עצמם בחזית ואף נפצעו לא פעם, שטחים נרחבים בהיקף של אלפי דונמים הושבו בתוך כחמש שנים לידיים יהודיות".

גרעין הנערים עבד במרץ על פיתוח הגבעה ועל פריסת קו חשמל ראשוני וצינור מים למקום, וכן הקפיד על קביעת עיתים לתורה מדי יום. מייד לאחר מרעה הבוקר היו הנערים מתיישבים ללמוד בחברותות עד הצהריים, ובשלושה מימי השבוע הגיע למקום אחד האברכים מהכולל ביישוב הסמוך והעביר שיעור מסכם על הגמרא הנלמדת. בלילה, אחרי שהעדר חזר מן המרעה ויום העבודה הסתיים, היו יושבים הנערים לשיעור תורה נוסף שהעבירו בתורנות הוריהם.

כעבור כחצי שנה עברה למקום המשפחה הראשונה. כביש הגישה למקום עדיין היה בוצי בחורף ומלא מהמורות בקיץ, וגם קו החשמל פעל לסירוגין, ומצב התשתיות הִקשה על משפחות נוספות לקבוע את ביתן במקום. כעבור שנה וחצי הגיעה לגבעה משפחה נוספת, וכמה חודשים אחר כך הצטרפה אליה המשפחה השלישית במספר.

בתום שנתיים וחצי מעלייתו של הגרעין החדש לשטח נראה שהגבעה עלתה על דרך המלך ולאט אבל בטוח יהפוך המקום ליישוב קבע. ואולם ביום בהיר קרה האירוע שטלטל לא רק את הגבעה אלא את הציבור הישראלי כולו וטרף את הקלפים.

בשבט תשפ"א עשו את דרכם על כביש אלון חמישה תושבים ממעוז אסתר. לפתע חלפו על פניהם שלוש ניידות סמויות של בלשי ימ"ר ש"י, שנודעו לשמצה ברדיפתם את ציבור הימין בכלל ותושבי הגבעות בפרט. הבלשים הבחינו בבעלי פאות ברכב, עשו סיבוב פרסה מהיר והחלו לדלוק אחר רכבם של הנערים. לאחר כקילומטר נצמד רכב הבלשים לרכבם של הנערים, ניגח אותו וגרם לנהג לאבד שליטה. הרכב סטה בחדות מהכביש, התגלגל פעמיים באוויר ונחת בעוצמה בצד הכביש.

רק כשעה אחר כך התגלתה במקום גופתו של אהוביה סנדק, נער יהודי מסור ואוהב הארץ שהיה מהדמויות הבולטות בגרעין הנערים בגבעה.

האירוע הכה גלים בארץ, והמונים שטפו את הרחובות ודרשו ועדת חקירה. דיונים בכנסת נערכו וגם הבטחות נשמעו לרוב מנבחרי הציבור, אך במח"ש ובמשטרה טייחו את הכול היטב כדי למנוע מהרוצחים לעמוד לדין.

מי שנותרו בשטח אחרי ששקע האבק ונדם רעש ההפגנות הם תושבי הגבעה, שחוו טלטלה חמורה אבל הצליחו למנף את הכאב והשבר לצמיחה ובנייה. התמיכה בגבעה שברה שיאים חדשים, והמונים הגיעו לבקר ולהכיר מקרוב את הפעילים בגבעות, שאל פניהם האמיתיות נחשפו דרך דמותו של אהוביה סנדק שנחשפה לאור הזרקורים בנסיבות הטרגיות.

הוריו של אהוביה נרתמו למשימה, ובסיוע עם ישראל, שהתגייס בהמוניו, בנו בית כנסת לזכרו של בנם, נוסף על סלילת כביש כורכר להקלת הגישה למקום. כמו כן נבנה במקום בית אירוח למשפחות בקליטה שנועד להגדיל את מספר התושבים בגבעה המתפתחת.

ואכן, ההיענות הייתה מרשימה. בתוך כחצי שנה הצטרפו לגבעה שלוש משפחות חדשות. המעניינת והמפתיעה שבהן היא משפחת אורבך, שהעתיקה את מגוריה למקום מהיישוב כרם רעים. לעומת האוכלוסייה הצעירה בגבעות, בני הזוג נפתלי ורחל אורבך, הורים לשישה, הם מראה חריג בנוף ואינם נמנים עם פעילי הגבעות בשנים האחרונות.

רחל, בתה של חברת הכנסת אורית סטרוק, מוחה באוזניי נמרצות לאחר שאני מעז לתהות מה גרם להם להחליט פתאום להשקיע את חייהם במאבק על יישוב הארץ. "כשעברנו לכרם רעים בקושי היה מניין ביישוב, והיינו כמו גבעה לכל דבר ועניין. היום ב"ה היישוב גדל ונהיה כבר בורגני מדי בשבילנו, והחלטנו לעבור הלאה. המאבק על ארץ ישראל מאז ומעולם היה בדם שלנו".

לא היה לכם קשה לעבור לגבעה בחזית בשלב כזה בחיים?

רחל מפתיעה בתשובה בלתי צפויה: "לנו תמיד צרם שדווקא משפחות צעירות בתקופת הזמן הכי קשה ומאתגרת בחיים, כשיש תינוקות קטנים ובני הזוג עדיין באמצע לימודים או רכישת מקצוע לחיים, צריכות ללכת להילחם בחזית, במקום שמשפחות שכבר מצאו עבודה מסודרת והילדים שלהן יכולים למשל לחזור לבד מבית הספר יקבלו עליהן את המשימה הזאת".

לדבריה, אחד המניעים למעבר לגבעה היה הרצון לחנך את ילדיהם על דגם דומה של חיי שליחות ואהבת הארץ: "במהלך השנה האחרונה נחשפנו לכמה כתבות אוהדות שפורסמו והראו את המסירות והלהט של התושבים במעוז אסתר. נפעמנו מהם ממש, והחלטנו שזאת הסביבה שבה היינו רוצים לגדל את הילדים שלנו, שב"ה כבר מגיעים תכף לגיל ההתבגרות.

"ביום שעברנו זרמו לגבעה תושבים מהגבעות הסמוכות והרעיפו עלינו אוכל ואהבה. היה כיף ממש לראות את האחדות הזאת".

 

לצלוח את ההרס

בעקבות התמיכה הציבורית חוצת המגזרים שקיבלה הגבעה לאחר רצח אהוביה זכו תושבי הגבעה לתקופה ארוכה של שקט יחסי שבו נמנעה מערכת הביטחון מלהרוס בגבעה, אולם באמצע הקיץ האחרון שב והניף שר הביטחון גנץ את חרב הגירוש. מאות שוטרים פשטו לפנות בוקר על גבעות מעוז אסתר ואעירה שחר הסמוכה ויצאו במסע הרס חסר תקדים במקום, שבמהלכו הוחרבו בתיהן של שמונה משפחות ושני בתי כנסת.

פעילי התיישבות ותיקים העידו כי מסע הרס בהיקף כזה לא נראה בשטח קרוב לעשור. "זה היה אירוע לא פשוט, אבל צלחנו אותו, ומאז אנחנו רק בצמיחה", אומר גלעד עטיה. "אחרי ההרס, עד שהושלמה בניית הבית החדש, התגוררנו שבועיים ברכב מסחרי שמישהו תרם לגבעה. בלילה היינו פורסים מזרנים על הרצפה, ובבוקר היינו מוציאים אותם החוצה, והרכב היה הופך לסלון ומטבח", הוא מספר.

בליל ההרס עצמו לא היה עטיה בבית, שכן שהה באותו זמן בבסיס בנגב שבו הוא משרת. אשתו אורה הודיה נאלצה לפתוח את הדלת לשוטרים שהתפרצו אל הבית ולחוות את האירוע הקשה לבדה. "זו תחושה קשה מאוד של בגידה. השארתי את אשתי בבית והלכתי לתרום למדינה ולעם ישראל, ופשוט תקעו לי סכין בגב", אומר עטיה בכאב.

אך לא זה מה שישבור את בני הזוג עטיה, שמחוברים לארץ ישראל ולגבעה בכל נימי נפשם. הם התגוררו בגבעה כשהיו נערים בגרעיני ההתיישבות הנפרדים, ולאחר האירוסין היה ברור לשניהם שביתם ייבנה בגבעה. חתונתם אף היא נערכה בגבעה עצמה, בגן אירועים זמני שהקימו התושבים.

"היה לנו חשוב לערוך את האירוע המיוחד דווקא בגבעה, במקום שאליו אנו יוצאים לשליחות משותפת ובו נקבע את ביתנו, שיהיה בניין עדי עד. הבית נבחר לשמש חדר ייחוד, ובסיום הריקודים קבענו בו מזוזה. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת".

איפה אתה רואה את הגבעה בעוד עשור?

עטיה יורה מייד: "המטרה שלנו היא להפוך את הגבעה ליישוב קבע של ממש שבבוא היום מדינת ישראל תכיר בו באופן רשמי בעז"ה. זה בידיים של כל אחד ואחד מאיתנו, שיירתם ויגיע לשטח או יצטרף לפעילות ויתמוך בה מרחוק".

אורבך מייחלת גם היא להפיכת המקום ליישוב קבע אולם מדגישה כי הגדלת שטח הגבעה אינה המטרה היחידה: "בעינינו המאבק בגבעה הוא לא רק על עוד דונם ועוד עז אלא מקום שנושא בגאון את הדגל של שלמות הארץ, כולל הדברים הפחות פופולריים שנשכחו במהלך השנים, ומשמש מעין מצפן בחזית שאמור להתוות ולפרוץ את הדרך לשאר עם ישראל שיבוא בעקבותיו.

"יש דברים שהיטשטשו ונעלמו במהלך השנים למרות היותם חלק בלתי נפרד מדרכו ומתורתו של העם היהודי, כמו התיישבות בשטחי A ו-B ושטחים שמכונים 'אדמות פרטיות', ואסור לנו לשכוח אותם ולו לרגע אחד.

"אנו מאמינים שנכון לגבות את הלוחמים בחזית, ולכן הצטרפנו אליהם. אם עם ישראל יצטרף גם הוא וייתן גב למי שנאבקים בחוד החנית, נצליח להפוך בעז"ה את חוד החנית לעורף ולנצח במלחמה הלאומית הזאת".