מקובל הוא שבכל מדינה מתוקנת הרואה עצמה כמדינה חופשית ודמוקרטית, חופש העיסוק הוא אחד מערכי ייסוד.
כך נהוג גם במדינת ישראל שבה חופש העיסוק הוא חוק ייסוד (הדבר הכי קרוב לחוקה). כלומר – זכותו של אדם לעסוק בכל עיסוק או מקצוע כל עוד הוא אינו מסכן חיי אדם או עובר על חוק אחר.
למעשה, לבית המשפט העליון ישנה האפשרות לבטל כל חוק רגיל שיחוקק על ידי הפרלמנט אם אותו חוק יסתור חוק ייסוד.

הצעת החוק של איתן כבל ("העבודה") שמטרתה למנוע מבעל הון שבבעלותו עיתון לחלקו בחינם היא פגיעה והפרה בוטה של חופש העיסוק כחוק ייסוד.
בנסיונותיו להצדיק את החוק אמר כבל כי יש בעיה עם עיתון המזוהה באופן מובהק עם פוליטיקאי מסויים (במקרה זה בנימין נתניהו), ומשמש ככלב תקיפה של אותו פוליטיקאי במקום לשמש ככלב השמירה של הדמוקרטיה.

במילים אחרות – כבל מודאג משום שבניגוד למונופול ששרר כאן יותר מ-50 שנה, במסגרתו היו מספר עיתונים (ובראשם "ידיעות אחרונות" ו"הארץ"), ששירתו באופן מובהק את השמאל הישראלי, הרי שעכשיו נכנס גורם מאזן שבפחות מעשור הפך את הקערה על פיה וגרם לאותם עיתונים ששירתו את כבל וחבריו להפסדי ענק (שהרי עיתון הנמכר בכסף אינו יכול להתמודד מול עיתון המחולק בחינם).

כבל אומנם חרד לגורלם של העיתונים שבבעלותם של פטרוניו אך זו עדיין אינה סיבה מוצדקת דיה כדי למנוע מאדם לחלק את העיתון שבבעלותו בחינם אין כסף. צעדים קיצוניים שכאלה נהוגים בדרך כלל במשטרים חשוכים.
הרי אם "שמירה על הדמוקרטיה" הייתה בראש מעייניו של כבל, אז צריכים לשאול את עצמנו למה עכשיו? הרי "ישראל היום" קיים כמעט עשור, אז למה דווקא עכשיו?

מתוך עמוד הפייסבוק של איתן כבל. לא מסתיר את מניעיו

כדי לענות על השאלה הזאת חשוב קודם כל להבין את הרקע – לאחר מספר שנים ש"ישראל היום" ביסס את עצמו בקרב הציבור הישראלי, גם "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" ניסו לחלק בחינם מהדורה מקוצרת באותם נקודות החלוקה שבה חולק "ישראל היום" אך ללא הועיל.
"ישראל היום" כבר תפס את מקומו ומתוך הרגל ושיגרה האזרח הישראלי הושיט ידו למחלק של "ישראל היום" במקום למחלקים של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב".

ההרפתקאה הזאת גרמה ל"ידיעות" ו"מעריב" עוד יותר הפסדים, משום שכעת הם לא רק הפסידו כתוצאה מאי מכירת עותקים, אלא גם כתוצאה מהדפסת מאות אלפי עותקים כל יום שחולקו בחינם.

וכך כגודל ההפסדים כך גודל הלחץ מצדם של מוזס ושות' על הפוליטיקאים של השמאל למצוא פתרונות כדי "לנטרל" את האיום (הן הכלכלי והן האידאולוגי).

וכך נולדה ה"הברקה" ששמה "חוק קידום והגנת העיתונות הכתובה" שאומר כי אין לאפשר חלוקת עיתון בחינם משום פגיעה בתחרות.

נקודה שולית אך מעניינת מאד היא שתחרות היא לא בדיוק כוס התה של מפלגת "העבודה", שהרי המצע הכלכלי שלה הוא סוציאליסטי מובהק, ולכן חייבת להישאל השאלה את מי או מה כבל וחבריו משרתים? האם זה את התחרות בענף העיתונות או את הפטרונים שהתחילו להפסיד כסף בעקבות כניסתו של שחקן חדש ודומיננטי?

מעניין יהיה להמתין ולראות מה יהיו תגובתם של בעלי השליטה ב"ישראל היום", שהרי החוק המקודם עתה בכנסת הוא חוק הסותר מהותית את חוק ייסוד חופש העיסוק, ומשום כך יש לבית המשפט את מרחב התימרון כדי לפסול את החוק אם וכאשר תהיה עתירה נגדו, אך האם יעשו זאת?
הדימוי של בית המשפט העליון בקרב הציבור הישראלי הוא דימוי שמאלני, ועל כן ישנה סתירה בין מה שהם אמורים לעשות לבין מה שהם רוצים לעשות.

לסיכום – איתן כבל אומנם טוען שכל עניינו היא שמירה על העיתונות הכתובה, אך ברור לכל בר דעת שהמטרה היא לנטרל כל כלי תקשורת שאינו מזוהה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית בישראל, שהרי במשך שנים עיתונות השמאל הייתה מונופול יחיד ללא מתחרים, ואילו בשנים האחרונות נשבר המונופול, ואת זה (תחרות אמיתית) רוצים הסוציאליסטים למנוע.

שלדון אדלסון ובנימין נתניהו מייצגים את כל מה שרע מבחינת הסוציאליסטים – שניהם אינם שמאלנים ושניהם אוחזים בתפיסת עולם כלכלית ליברלית, וזה לכשעצמו מסכן את תקשורת השמאל, ולכן כל האמצעים כשרים: כולל חקיקה של חוק אנטי דמוקרטי בעליל.

נתניהו ואדלסון. הדמוקרטיה בעדיפות שנייה כשמדובר בהפלתם