הפנים שמאחורי הפעילות

מי הם נערי הגבעות? כמה אנשים הם בכלל, על מה הם נאבקים, ואיך בכלל הם מצליחים לשרוד בתנאים קשים כל כך? לקראת השנה החדשה נביא כאן מעת לעת סיור גבעות דרך הדפוס, אבל הכי טוב שתקפצו לביקור. הכירו את החלוצים בגבעת אעירה שחר

בחרתי להתחיל בגבעת אעירה שחר בבנימין.

הצטרפתי לידידיה אמסלי תושב הגבעה וקפצתי לביקור.

מה רואים בדרך

מרמת מגרון יצאנו לכביש אלון והמשכנו בנסיעה עד הישוב כוכב השחר. מעט אחרי הכניסה לישוב אנחנו פונים ימינה לשביל עפר שמתפתל בין השלוחות. מימיננו מתנשא לגובה הר הקובה – או בשמו בעברית "הר הכוכב", שחולש על כל הסביבה. אנחנו ממשיכים בכביש העפר שמוביל אל הגבעה וחוצים עמק יפיפייה שעשרות צבאים מלחכים בו עשב. בשנים קודמות, אמסלי מספר, זרעו כאן תושבי הגבעה חיטה, אולם השנה השדה שובת בשמיטה.

חלק מהחיטה נטחנה בטחנת קמח מקומית ושימשה את תושבי הגבעות מסביב לאפיית חלות ולחם מקמח מלא ואורגני במשך כל השנה. חלק אחר בשדה החיטה נמכר לחסידי ויזניץ' שהגיעו לקצור את החיטה במגלים ידניים לצורך אפיית מצה מהודרת. "כל אחד והדרך שלו להתחבר לארץ ישראל", הוא מחייך. "הם הרוויחו מצה מהודרת מקמח של ישוב הארץ ואנחנו הרווחנו קונים לתוצרת".

עלייה קטנה נוספת לגבעה, והנה הגענו.

ושאבתם מים ממרחק

כאן, על ראש הגבעה שמשקיפה על בקעת הירדן וים המלח ומעניקה נוף עוצר נשימה לכל מי שמגיע לבקר, מתגוררות כיום 3 משפחות – ולדברי התושבים, "יש עוד נוספות בדרך". המשפחה הותיקה בגבעה היא משפחת שליסל. ידידיה, אב המשפחה, עלה למקום בעודו רווק יחד עם מספר נערים נוספים. הוא מספר על קשיים ואתגרים לא פשוטים איתם נאלצו צריכים להתמודד בשנים הראשונות: "לפני שעלינו לגבעה מי ששלטו כאן בשטח היו בדואים משבט רשיידה שרעו במקום את צאנם והשליטו טרור של גניבות על כל הישוב. החלטנו לעלות אנחנו ולהפוך את הנקודה לישוב יהודי".

"השנים הראשונות היו מאתגרות מאוד", הוא מתאר, "היינו מביאים מים בג'ריקנים ממרחק של כמה קילומטרים כדי שיהיה מים בגבעה לשתייה ולצאן, הבית היה לא יותר מאוהל של קשתות ויריעת ברזנט ועל חשמל לא היה בכלל על מה לדבר".

אבל התנאים הפיזים לא היוו את עיקר הקושי בעיניהם של מקימי הגבעה שכבר היו מורגלים בתנאי שטח. שליסל מספר כי מה שהקשה ביותר על הקמת הגבעה היו דווקא ההתנכלויות הבלתי פוסקות מצד מערכת הביטחון, שלא ראתה בעין יפה את הקמתה של הנקודה היהודית. "פעם בשבוע היו מגיעים עשרות שוטרים עם שופל ומשאיות ופשוט הורסים את הבית שלנו עד ליסוד, תוך שהם מחרימים את כל הציוד של הגבעה – מזרונים, שמיכות, תפילין, בגדים. הכל. היו זמנים שלא היה נשאר לנו בגבעה שום דבר, אפילו לא ציוד אישי בגלל ההחרמות. בחורף, כשלא נותרה לנו קורת גג עברנו לישון בלילות באחת המערות בגבעה. הם חשבו שנתייאש אבל הם טעו".

לדברי שליסל, בשלב מסויים כשהבינו ששום דבר לא יזיז את גרעין הנערים הנחוש מהמקום, החליטו במשטרה להעלות הילוך במאבק בגבעה. "אלוף הפיקוד הטיל צו שטח צבאי סגור על הגבעה ובמשטרה הקימו צוות מיוחד שהורכב מבלשים בימ"ר ש"י, רכזי שב"כ, יס"מ, מג"ב ושוטרים מתחנת בנימין. הם היו עושים פשיטות משטרתיות של עשרות שוטרים על הגבעה, עם אמצעים מיוחדים בכל יום כדי לנסות לעצור אותנו – משל היה מדובר בארגון טרור ולא בנערים שבסך הכל מבקשים לשמור על השטחים שהמדינה הפקירה. זה פשוט אבסורד שבזה המדינה נלחמה בכל אותן השנים", הוא אומר בכעס בלתי מוסתר.

הרדיפה המשטרתית נמשכה קרוב לשנתיים והייתה קשה ואגרסיבית, אולם הרוח שפעמה בלבבותיהם של הנערים הייתה חזקה יותר, ואילצה את מערכת הביטחון להרים ידיים ולהניח לגבעה לעת עתה. הבחורים שיכלו סוף סוף לנוח משגרת הפינויים והפשיטות המשטרתיות החלו לעמול על פיתוח הגבעה ופריסת תשתיות בסיסיות שיאפשרו קליטת משפחות בנוסף לגרעין הנערים.

בלי רדיאטור

אחרי כמה חודשים סוף סוף זה קרה. ידידיה שליסל אחד מהבחורים התחתן בשעה טובה וקבע את ביתו בגבעה. הם התגוררו בהתחלה באוהל והשתמשו בעוקב מים נגרר שהובא למקום בשביל הזוג הטרי, וכעבור כמה חודשים חנכו לראשונה קו מים ראשון בגבעה. כעבור שנה וחצי עברה להתגורר בגבעה משפחת אמסלי עם שני ילדיהם וכעבור כמה חודשים נוספים הצטרפה גם משפחת אלישביץ שבניגוד ל2 המשפחות הצעירות מונה לא פחות מ8 נפשות. לאחרונה אספו התושבים סכום כסף ופרסו קו חשמל מהישוב הסמוך אל הגבעה. הוא איפשר למשפחות להציב מקרר ומאווררים ואפילו מזגן קטן למשך כמה שעות עד שהמתח גבוה מדי והחשמל קופץ.

אנחנו יושבים בביתה של משפחת אמסלי. השעה שעת אחר הצהרים וכעת כבר ירד יחסית החום, אך בצהרים מטפסות כאן הטמפרטורות בנקל ל35 מעלות ויותר, מה שהופך את המגורים ללא מזגן לאתגר יום יומי. מרים בתאל אמסלי, מצטרפת אלינו לשיחה ומספרת על שגרת החיים בגבעה כאמא ל2 ילדות קטנות. "ב"ה התנאים בגבעה השתפרו משמעותית בשנתיים האחרונות", היא מודה, "אך עדיין החיים פה טומנים בחובם אתגרים לא פשוטים. בחורף למשל זה מורכב, אי אפשר להפעיל רדיאטור ולא תנור אפייה. בשביל לאפות יורדים ליישוב, לחברים. בקיץ כל הזמן יש פיצוצים בצינור, ואז סוגרים את המים לכמה שעות עד שיתקנו.

"גם הדרך המשובשת שמובילה אל הגבעה מלאה באתגרים ודורשת חשיבה לוגיסטית כל הזמן. לא פעם אתה נתקע באמצע הדרך, כאישה את פתאום צריכה ללמוד איך לנפח גלגלים ולפתוח מכסה מנוע ולראות מה התקלה, איך לצאת משלולית בוץ בחורף ומה זה סטארטר ומצבר ולשחק עם המגעים של החשמל", היא צוחקת.

טבע בלתי אמצעי

"אבל יש גם יתרונות בלגור כאן מעבר לחשיבות האסטרטגית. הילדות שלנו גדלות ככה הרבה יותר מחוברות לטבע ולאדמה. הם פוגשות בכל יום בעלי חיים וצמחים חדשים, לומדות לגדל תרנגולים ולרכוב על חמור, לבצור ענבים בכרם המשפחתי ולקצור חיטה וגם להיזהר מהדברים הפחות טובים שיש בטבע, כמו נחש השרף עין גדי שמצוי כאן באזור".

"אולי זה נשמע בהתחלה קצת מרתיע וקשה לחיות כאן, אבל תחושת השליחות והידיעה שמה שאתה עושה הוא בעצם המשך של מפעל ההתיישבות של עם ישראל לדורותיו, נותנים כוח להמשיך בלי להרפות אפילו לרגע אחד", היא מסכמת.

הנשק: ראשי צאן

השקיעה מתקרבת ואנחנו יוצאים לסיור קצר.

רועה הצאן כבר נראה באופק מטפס בחזרה את המדרונות התלולים שיורדים אל הבקעה ואל נחל ייטב הסמוך, כשמאחוריו משתרך עדר העיזים שחזר מעוד יום של מרעה. "המערכה כאן היא יום יומית", אומר אמסלי כשהוא סוקר בפני את השלוחות שמשתרעות בין בקעת הירדן לגבעה שיושבת ממש על הגבול המחבר בין הרי בנימין לעמק. "עשרות בדואים מכפר העוג'ה ומהמאהלים הסמוכים מנסים בכל יום להתקרב לכאן ולתפוס את השטח".

"הם לא עושים את זה רק בשביל המרעה", הוא מדגיש, "מי שמממן אותם ותומך בהם הם נציגי הרשות הפלסטינית שמבינים עד כמה המקום אסטרטגי. על פי תוכנית פיאד של הרש"פ מתוכנן כאן רצף בנייה ערבי שיחבר את גוש רמאללה ליריחו -בואכה ירדן ויבסס את התשתית למדינה פלסטינית עתידית. מבחינתם אנחנו קוץ בגרון שלא רק מטרפד להם את התוכניות, אלא יוצר רצף יהודי מכוכב השחר בבנימין לישוב ייטב ומבואות יריחו בבקעת הירדן".

אנחנו פוגשים ברועה, נער בן 18, שהספיק בנתיים להגיע לדיר ולספור את הצאן. על גבו תיק עם ספרי קודש שלמד במרעה ומים לשתיה. הוא שזוף ומאובק כהוגן בהתאם למזג האויר המדברי ששורר באזור, אך החיוך לא סר מפניו. כאן הנשק הוא לא רובים וכדורים אלא ראשי צאן ומחרשה.

בכל יום הוא הולך עם עדרו הרחק בהרים וחולש על אלפי דונמים, כשהוא שומר ומוודא שלא מתבצעת אליהם פלישה ערבית. מפעם לפעם הוא צריך להתמודד עם התקפות אלימות וניסיונות גניבה שמתרחשים מצד הבדואים העוינים. כעת הוא סיים את המשימה היומית ויכול לפרוש לנוח עד לתורנות השמירה הלילית.

הכול נובע מהארץ

אנחנו ממשיכים בסיור ואמסלי סוקר בפני כביש חדש שהחלו לפרוץ לאחרונה מזרחה ואמור לחבר בין כוכב השחר לבקעת הירדן. "פריצת צירי גישה היא אחד מכלי הנשק האסטרטגים ביותר כיום", הוא מסביר. "זה יוצר רצף בין אזורי מגורים ומכין את הקרקע להתיישבות עתידית בסמוך לכביש שמשתרע על פני כארבעה קילומטרים. הערבים הבינו את זה מזמן ועמלים יום ולילה על פריצת צירים לאורך ורוחב יהודה ושומרון. הגיע הזמן שגם אנחנו נתעורר ונשיב מלחמה".

אחרי שדיברנו רבות על הנושא האסטרטגי, שליסל מבקש להאיר פן נוסף, העיקרי והמרכזי לשיטתו, שעומד בבסיס המערכה של תושבי אעירה שחר. את הערכים והאהבה לארץ ינק שליסל עוד בבית הוריו בחברון כשגדל על תורת הרב שלמה רענן הי"ד – נכדו של הרב קוק.

"צריך לזכור שאנחנו כאן לא רק בשביל להילחם על המולדת שלנו ברמה הפשוטה", הוא מחדד, "אלא כי ישוב הארץ הוא התיקון שנדרש ממנו כיום לחטא המרגלים שבעטיו גלינו מהארץ". "הרב חרל"פ שהיה תלמידו של הרב קוק, כתב והדגיש כמה פעמים שארץ ישראל היא הנקודה בדור הזה שממנה נובע הכל.

פעם הגיע יהודי אחד לרב קוק בתמיהה: כיצד ייתכן שהרב מדבר כל הזמן על התחיה של עם ישראל ועל התקומה שלו ועל הגאולה, אבל בפועל יש מלא מחלוקות ומריבות בירושלים וגם כנגד הרב בעצמו יש חולקים, השיב לו הרב, כל עוד ארץ ישראל לא תהיה מיושבת בידינו לא יהיה שלום בארץ, כי מארץ ישראל נובע הכל".

לסיום, מבקש שליסל להעביר מסר לציבור אותו הוא בוחר להעביר שוב דרך אחת מאמרותיו של הרב קוק: 'יש סיפור ידוע על הרב קוק שבאחד ממסעות המושבות שלו הביאו לו לטעת עץ פרי במושב והגישו לו מעדר כדי לכסות את האדמה. הניח הרב את המעדר בצד וכיסה את האדמה בעזרת הידיים. כששאלו אותו לפשר מעשיו, השיב: "את ארץ ישראל הקדושה צריך להרגיש דרך הידיים".

גם היום, מי שרוצה באמת לחוש את ארץ ישראל ולהתחבר אליה, לא מספיק לקרוא עליה בעיתון או לראות אותה דרך מסך הטלוויזיה. צריך לחוש אותה בידיים וברגליים, בחום ובקור. לחוות את הקשיים בישובה ולטעום מהטוב שהיא משפיעה עלינו.

אני קורא מפה לכל עם ישראל להצטרף לרב קוק ולחלוצי הארץ לדורותיהם, ולבוא לכאן לסייע בפעילות ובעבודה ולחוש מקרוב את טעם הארץ הטובה".