ראשית צמיחה – סיכום שנה ברמת מגרון / אלישע ירד

ראשית צמיחה: סיכום שנה ברמת מגרון

השבוע מלאה שנה לעלייה לרמת מגרון. שנה היא אומנם לא זמן רב בקנה מידה היסטורי, אבל מה שהתרחש כאן בתוך שנה נראה לפעמים כמו עשור. לטוב ולמוטב * חלוצים בין פעמי גאולה

לרמת מגרון עלינו בכ"ו בניסן. לשטח הגענו בשעות הערב אני, אשתי ובתנו שבות עמי, שהייתה אז בת חודש וחצי, גרעין של בחורים הצטרף אלינו לעלייה, ועוד כמה מתנדבים הגיעו לסייע בימים הראשונים.
בחודשיים שקדמו לעלייה סיירנו בשטח, ארגנו ציוד וגיבשנו עם גרעין הבחורים תוכנית מפורטת לתקופה ההקמה. בשנייה שהגענו לשטח החבר'ה כבר התחלקו לצוותים והחלו בהקמת המבנים הראשונים, והם נבנו עוד באותו הלילה. מבנים אלו היו לא יותר מגדר וצילייה לעדר העיזים הקטן, שאיתו עלינו לגבעה, אוהל קטן מקשתות ומיריעה, ששימש ביתנו הזמני, וצריף עץ קטן לבחורים.

 

את המים מילאנו בג'ריקנים ביישוב הסמוך, והברז היה לא יותר מג'ריקן שהונח על משטח מוגבה. מקלחת, מקרר ומכונת כביסה היו בגדר חלום רחוק. בימים נאלצנו לשהות בצילייה שמחוץ לאוהל, כי הוא היה חממה אמיתית שאפשר להרתיח בה תה.
זו הייתה תקופה מאתגרת ואף קשה לעיתים, אבל השמחה שבהקמת נקודה יהודית חדשה בחבל הארץ שבו הילכו אבותינו כיפרה על הכול ומילאה אותנו בכוחות מחודשים.

כעבור חודשיים וחצי הצטרפה עוד משפחה. האוהל השחור פורק, ובית עץ נבנה במקומו לצד בית נוסף למשפחה החדשה. אחרי תקופה ארוכה שרצפת האוהל הייתה אדמה, רצפת עץ שאפשר לטאטא הייתה בשבילנו בגדר לוקסוס.

שלושה חודשים אחרי העלייה הוצב סוף סוף מכל גדול בראש הגבעה, וצינורות מים נמתחו ממנו אל הבתים, ובכך באה לסיומה תקופת הג'ריקנים. גם את המכל הזה צריך למלא בכל פעם באמצעות עוקב נגרר שמחובר לטרקטור, ולפעמים המים נגמרים באמצע מקלחת לילדים או שטיפת כלים של מוצ"ש, אבל אחרי הכול כשפותחים את הברז (לרוב) יוצאים מים, וזה כבר שלב חדש בחיים כאן.

מה היה אילולא היינו כאן

הרבה אירועים התרחשו במהלך השנה, טובים וגם טובים פחות. את שטחי המרעה, שהם קו החזית בגבעה, הצלחנו להגדיל מאוד במהלך השנה האחרונה עד לכ-2000 דונמים.

חלק ניכר מהבנייה הערבית הלא חוקית שהשתוללה בכפרים בורקא ומוכמוס הסמוכים הצלחנו לבלום על ידי החזרת הנוכחות היהודית. כלים כבדים ערביים שביצעו השתלטות חדשה במרחב הוחרמו ב"ה בפעילות משותפת שלנו ושל הפלוגה בגזרה, אך היו גם אתרי בנייה רבים אחרים שהמשיכו לבנות באין מפריע הודות לגורמי המנהל האזרחי וקובעי המדיניות בממשלה, שחברו רשמית לצד הערבי ואפשרו דה פקטו את ההשתלטות, כפי שסיפרתי כאן לא אחת.

 

 

המנהל האזרחי והממשלה לא הסתפקו במתן יד חופשית לבנייה הערבית, פשטו על הגבעה פעמיים עם מאות שוטרים והחריבו כליל את בתי המקום.

הפינויים וההרס, שהתרחשו בהפרש של שבוע, היו לא פשוטים, אך גם מהם הצלחנו להתאושש במהירות הודות לתמיכה הענקית שקיבלנו מעם ישראל, שעזר וסייע בבנייה המחודשת. הבתים החדשים כבר מזמן עומדים על תילם, והגבעה רק הלכה וצמחה מאז ההרס.

כיום מתגוררות בגבעה שתי משפחות, בית כנסת נבנה, דיר עיזים ומבנה של בחורים עומדים אף הם, ובית אירוח למשפחות בקליטה הוקם לא מזמן. בעז"ה בחודשים הקרובים יצטרפו לגבעה משפחות נוספות שהחליטו לעזוב את בית הקבע שהתגוררו בו ולבוא למלא תפקיד מעשי בגאולת הארץ.

במהלך השנה שחלפה זכינו גם לארח כאן בגבעה עשרות קבוצות ממכינות, מישיבות ומקהילות ברחבי הארץ שבאו להכיר מקרוב את הפעילות ואת האנשים בגבעות וישבו לשיח מעמיק ופתוח. לכאורה, אילו נקודות שיח משותפות יש לנער גבעות ולמכיניסט מתל אביב? במבט שטחי נראה שתהום של ערכים ומנטליות פעורה ביניהם, אך דווקא קרה לא מעט שנוער או מבוגרים חילונים לגמרי יצאו נפעמים ממפגש מעמיק של כמה שעות עם הבחורים כאן בגבעה.
יש לכך אולי גם הסברים רציונליים, אבל בעיניי כיהודי מאמין, מה שקרה בכל פעם הוא התעוררות הנקודה היהודית בליבותיהם של היהודים שבאו ונדבקו באהבת הארץ והמולדת שמתחבאת עמוק בלב כל יהודי, גם אם לפעמים היא אינה נראית לעין.

רוח הגאולה שפיעמה בדורות הקודמים ודעכה מעט ברבות השנים מתעוררת לחיים למראה יהודים שלא התייאשו וממשיכים לעשות את מה שאבותיהם לא השלימו.

דמעות ושמחה

לפני שבועיים נקלעו לידיי כמה סרטוני וידאו שצילמו רועי הצאן הערבים שרעו כאן עם עדריהם על הרכס בשנים עברו, היכן שבתי הגבעה והשדות החקלאיים עומדים היום, ובראש הרכס, במקום שעמד בו היישוב מגרון, שהוחרב בפסק בג"ץ.
לרגע העלה בי דמעות וכעס מראהו של הצאן הערבי משוטט בכבישיו השוממים של היישוב מגרון החרב ומלחך עשב בין הריסות הבתים לקול צלילים של מוזיקה ערבית. נבואות החורבן שמתארות את השיממון שיהיה בערי ישראל ואת עדרי הצאן וחיות הבר שיהפכו דרי הקבע במקום הדהדו במוחי ודקרו את הלב.
אבל כעבור רגע נזכרתי והתעודדתי שהנה לא רק נבואות החורבן התקיימו, גם נבואות הנחמה והגאולה מתקיימות ממש ברגעים אלה. הנה, במקום שרק לפני שנה הילכו בו בני נכר שהשחיתו, שדדו ולכלכו באשפה מכל הבא ליד, לאמור כאן עמד יישוב יהודי, זוכים כיום ללכת יהודים גאים ששבו לארצם.

בראש מורם ובגב זקוף הם מסיירים בשטח, מעבדים את האדמה שחיכתה כל כך הרבה שנים לבנייה ומיישבים אותה דונם אחרי דונם. הם זוכים ללמוד תורה באוויר ארץ ישראל, ליהנות משפע פירות הארץ הטובה ולגדל במקום דור חדש של יהודי שיגדל לתוך תהליך הגאולה.
מי שיצא לשטח, למרחבים, ייקשר לארץ ויקשיב לה, יוכל להרגיש את פעמי הגאולה, שכבר דופקת בדלת ומחכה שנתעורר כולנו, נרצה אותה, נכסוף אל ארץ ישראל כיסופים עזים כל כך עד שנקום כולנו ונתגייס במאמץ משותף ליישבה, כדברי הכוזרי על הפסוק "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד. כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ": "ירושלים (וארץ ישראל) לא תבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה".

אנחנו כאן, מחכים גם לכם.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.