מיד עם היוודע על שריפה שפרצה בכנסייה נוצרית בצפון הארץ החל גל גינויים נגד יהודים "קיצוניים" שישר נחשדו במעשה.

הגינויים כללו כמובן את ראש הממשלה והנשיא ועד לשרים ואישי ציבור אחרים, אבל הגינוי המפתיע ומעורר התהיות ביותר היה של הרבנים הראשיים: יצחק יוסף ודוד לאו.

בניגוד לפוליטיקאים ושאר רודפי הפירסום, מהרבנים הראשיים (שהם המנהיגים הרוחניים של העם בישראל) ציפינו ליותר.

אחת המצוות בתורת ישראל היא מצוות החקירה ודרישת האמת: "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ, הֵיטֵב; וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ" (דברים יג', טו').

ומי אם לא הרבנים הראשיים היו אמורים להיות אלה הממתינים לממצאי החקירה?

אך במקום זאת מיהרו הרבנים יוסף ולאו לחזור על הטעות של קודמיהם בתפקיד (הרבנים עמאר ומצגר) אשר מיהרו להתנצל בפני המוסלמים על שריפת המסגד בטובא לפני מספר שנים.
הרבנים עמאר ומצגר אף התלוו לנשיא המדינה דאז, שמעון פרס, בביקורו במסגד השרוף כדי להתנצל ולהביע את תנחומיהם באופן אישי בפני הערבים במקום, אך בסופו של דבר התברר כי המסגד הוצת על ידי ערבים תושבי טובא, אך את ההשפלה שהשפילו הרבנים הראשיים דאז את עם ישראל קשה היה למחות.

הנקודה השנייה והמרכזית היא ייצוג דעת תורה בכל הקשור לעבודה זרה בארץ ישראל.

בגינויו את המעשה מסר הרב יוסף כי "התנהגותם של המציתים מחילה עליהם דין ׳רודף׳ כלפי כל יהודי הארץ והעולם. הדת היהודית התגאתה תמיד בהיותה אור לגויים ולא חלילה להפך".
ואילו הרב לאו כתב כי המעשה מנוגד לערכי היהדות: "הפעולות שנעשו הבוקר על פי החשד בידי גורמים קיצוניים, נוגד את ערכי היהדות".

האומנם?
ומה אומרת התורה אותה אמורים לייצג הרבנים לייצג?

בספר דברים פרק ז', פסוק ה' כתוב: "כִּי-אִם-כֹּה תַעֲשׂוּ, לָהֶם–מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ, וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ; וַאֲשֵׁירֵהֶם, תְּגַדֵּעוּן, וּפְסִילֵיהֶם, תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ".
בהמשך (דברים יב', ב'-ג') נכתב: "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת-כָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ-שָׁם הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם–אֶת-אֱלֹהֵיהֶם:  עַל-הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל-הַגְּבָעוֹת, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת-מִזְבְּחֹתָם, וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת-מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן; וְאִבַּדְתֶּם אֶת-שְׁמָם, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא"

והרמב"ם כותב (משנה תורה, הלכות עבודה זרה): "מצות עשה היא לאבד עבודה זרה, ומשמשיה, וכל הנעשה בשבילה… ובארץ ישראל, מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו; אבל בחוצה לארץ, אין אנו מצווין לרדוף אחריה, אלא כל מקום שנכבוש אותו, נאבד כל עבודה זרה שבו"

נקודה נוספת המתקשרת ישירות לנקודה הקודמת (ייצוג דעת תורה) היא הפחד:
התורה מצווה את עם ישראל (קל וחומר את מנהיגיו) שלא לפחד להביע את עמדת התורה בכל נושא שהוא: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ" (דברים א', יז').

המציאות, כפי שאנו רואים, היא שונה בתכלית: מי שאמורים להיות הסמכות העליונה בכל הקשור להלכה בארץ ישראל מפחדים להביע את עמדת התורה, ולא בפעם הראשונה.
לפני כחצי שנה התבטא הרב יוסף בנושא עליית יהודים להר הבית ובהודעה גלותית מאין כמוה טען אז כי "אסור ליהודי לעלות להר הבית ולהתסיס את הערבים המחבלים. רק כך יפסיק להישפך דם של עם ישראל".

בל נטעה. כל האמור לעיל ידוע היטב לרבנים הראשיים, שהם כאמור חכמים וגדולים בתורה.
הבעיה היא לא הידע שלהם בתורה (רחוק מכך), אלא גישתם הגלותית אליה לצערי שותפים יהודים רבים מדי.
כמובן שאיש לא מצפה מהרבנים הראשיים לקום ולהצהיר כי הצתת הכנסייה היא מעשה מבורך משום שמדובר בעבירה על החוק ובהסתה, אך מאידך אין שום חובה לגנות מעשה שאינו נוגד את תורת ישראל (בהנחה כמובן שנעשה על ידי יהודים).

ולכן הרע במיעוטו והראוי ביותר הוא שאם הרבנים מפחדים לייצג נאמנה את עמדת התורה שפשוט לא יתבטאו, וכך לפחות יימנע חילול ה' גדול עוד יותר.