אין אזרח ישראלי (ואפילו חלק מאזרחי אירופה וארה"ב) שלא מכירים את יו"ר "ישראל ביתנו" אביגדור ליברמן.

ההתבטאויות השנויות במחלוקת שלו פירסמו אותו בקרב כלל הציבור הישראלי ואפילו הגיעו לאוזניהם של לא מעט אזרחים אירופיים ואמריקאים.

כולנו זוכרים את סיסמאות הבחירות של 2009 (בהם עלה כוחו של ליברמן בצורה משמעותית כאשר זכה ב-15 מנדטים).

סיסמאות כמו "אין נאמנות אין אזרחות", "רק ליברמן מבין ערבית", וכמובן הסיסמא המרכזית שהפכה לכרטיס הביקור שלו – "מילה זאת מילה".

בפועל המציאות היא אחרת.

לאחר שהוקמה ממשלת נתניהו ב-2009 מונה ליברמן לשר החוץ ומיד החל לירות לכל הכיוונים: לאחר תקרית ה"מרמרה" (בה נשלחה ספינת טרור טורקית לעבר חופי עזה) סירב ליברמן שישראל תתנצל על הרג פעילי הטרור הטורקיים בטענה כי מדובר בכבוד לאומי ואין להתרפס בפני תומכי טרור.

פעולה זאת התבררה כמועילה במיוחד משום שבסקרי דעת הקהל ליברמן אף הגדיל את הפופולריות שלו בקרב הציבור הישראלי, אבל האידיליה לא נמשכה לאורך זמן.

לליברמן היה עוד הרבה להוכיח מלבד דיבורים, וכאיש שמיתג את עצמו כ"איש של מילה" הוא היה חייב להביא הישג כלשהו לבוחריו.

הוא ניסה לקדם את "חוק הנאמנות" (בהתאם לסיסמא "אין נאמנות אין אזרחות") אך נכשל.

הוא ניסה לקדם את "חוק העמותות" (לחקור את מקור מימונם של ארגוני שמאל) אך נכשל.

ובכל מה שקשור לסיסמא "רק ליברמן מבין ערבית" הוא התברר כבלוף אחד גדול לאחר שבמבצע "עמוד ענן", שהסתיים זמן קצר לפני בחירות 2013 ליברמן ונתניהו נחלו מפלה כאשר לא הצליחו אפילו להשוות את ההישגים של ממשלת אולמרט השמאלנית (שנתיים קודם לכן ב"עופרת יצוקה").

הסיסמאות של ליברמן התבררו כדיבורים בלבד, אבל זה לא מנע ממנו מלהמשיך להצטייר על ידי התקשורת השמאלנית כאיש "ימין קיצוני".

מהלך האיחוד של הליכוד, שהוביל לרשימה מאוחדת של "הליכוד ביתנו" היא תוצאה ישירה של פאניקה ופחד בקרב נתניהו וליברמן לאיבוד מאסיבי של קולות, מה שהתברר בבחירות כחשש מוצדק, משום שבבחירות 2009 קיבלו נתניהו וליברמן יחדיו (ברשימות נפרדות) 42 מנדטים: ליכוד=27, ו"ישראל ביתנו"=15.

ואילו האיחוד לקראת בחירות 2013 לא הביא לתוצאות הרצויות והרשימה המאוחדת זכתה ל-31 מנדטים בלבד (איבוד של 11 מנדטים!).

לאחר הבחירות והקמתה של הממשלה ליברמן המשיך "לפזול שמאלה".

דוגמא בולטת היא התהליך המדיני מול הערבים: בשקט בשקט ליברמן מאמץ עמדות הקרובות מאד לעמדותיה של מפלגת מר"צ השמאלנית.

כך למשל בינואר 2014 ליברמן הצהיר שיש לתת סיכוי ליוזמתו של שר החוץ ג'ון קרי אשר דיבר על מסירת יהודה ושומרון לידי הערבים (מה שמכונה על ידי השמאל "קווי 67'"). אותה העמדה בדיוק של מר"צ.

ובסוגייה החמה האחרונה, סוגיית עליית יהודים להר הבית, ליברמן בעצם אימץ לחלוטין את עמדתה של זהבה גלאון כי אין להתיר ליהודים לעלות להר הבית אם הדבר גורם להתפרעויות של הערבים בירושלים.

גם בסוגיות כמו המסתננים מאפריקה ליברמן לא בדיוק רחוק מעמדותיהם של השמאל הקיצוני.

כך למשל באוקטובר 2012 התבטא ח"כ דוד רותם ממפלגתו של ליברמן כי "אין מניעה מלקלוט עשרות אלפי פליטים".

ליברמן ואופנהיימר. חושבים אותו הדבר?

 

חשוב להבין- לתקשורת השמאלנית ישנו אינטרס מובהק לצייר את ליברמן ושות' כ"ימין קיצוני", ולו רק בגלל העובדה שזה הוכיח את עצמו בעבר.

ידוע לכל שמפלגה ימנית לכאורה יכולה להעביר הסכם מסירת שטחים בקלות רבה יותר מאשר מפלגה שמאלנית.

ולכן תועמלני השמאל יודעים שכדי להכשיר את מהלכי הנסיגה הם צריכים להריץ פוליטיקאים כמו ליברמן ונתניהו כדי שיעשו את מה שגלאון ואופנהיימר לעולם לא יוכלו להעביר (משום תדמיתם הציבורית הירודה).

הנקודה החשובה יותר שצריכה לעורר סימני שאלה היא איך כל פעם מחדש מצליחים פוליטיקאים שקרנים לדבר "ימין" וליישם שמאל.

ליברמן הוא לא הראשון שמאכזב את בוחריו.

לפניו שורה ארוכה של פוליטיקאים שאפילו נבחרו לראשות ממשלה אך כל פעם מחדש פעלו בניגוד להבטחותיהם.

אז מה הפיתרון?

לעניות דעתי הוא צריך להיות פיתרון חוקתי.

יש לחוקק חוק שיבטיח שמפלגה מסויימת לא תוכל לפעול בניגוד למצע האידאולוגי שהיא עצמה ניסחה.

בחוקת הליכוד ישנו סעיף שאומר מפורשות שהליכוד ישמור על כל שטח של ארץ ישראל שבשליטת מדינת ישראל, ולמרות זאת את הסעיף הזה הפרו בבוטות 3 ראשי ממשלה שכיהנו מטעם הליכוד (מנחם בגין, אריאל שרון, ובנימין נתניהו).

כל עוד אין חוק שימנע מפוליטיקאים לשקר לבוחריהם כל פעם מחדש אין סיכוי שנהיה בטוחים שהאיש שאנו בוחרים בו לכנסת הוא באמת האיש שהוא מתיימר להיות, אך חשוב להבהיר – חוק זה לא יבוא על מנת להבטיח שהפוליטיקאי יקיים את הבטחותיו (שהרי לא הבטחה ניתנת למימוש ויש אילוצי קואליצייה), אבל הוא יבטיח שמפלגה לא תפר בבוטות את המצע האידאולוגי שבאמצעותו היא פונה לבוחרים.

כך נהיה בטוחים שכשאנו בוחרים ימין נקבל ימין.