אברום ושלוימה
"מתי נוצר העם היהודי?" ספרו של ה"הסטוריון" הקומוניסט (לשעבר?) שלמה זנד הטוען כי העם היהודי (בניגוד לדת היהודית) נוצר לפתע לפני פחות מ-200 שנה.
מעט לאחר תחילת תקופת ההשכלה, החלו לנשב,במאה ה-19 באירופה, רוחות הפילוסופיה הלאומית (לאומנית?) מבית הגרמני-הגל .
בעקבות רוחות אלו קמו תנועות לאומיות שונות וקראו להווצרותם של מדינות לאום חדשות על בסיס חלוקה אתנית ברורה, אלמנט שצועד יד ביד עם רוחות ההשכלה והחילון.
התנועה הציונית לא הייתה שונה מבחינת מאפיינים אלה.
היא קראה ליצור יהודי חדש (אדם חדש?), להרוס את הישן וליצור חדש (יש מאין), עם ישראלי ששורשיו נטועים בחשיבה מערבית כפי שטרחו להטעים הוגיו, חזור ושנו.
במובן הזה אכן משתמע לכאורה, שה"עם" שהם ביקשו להשתית כאן בלבנט הוא אכן יצירה של ה-200 שנה האחרונות (וגם זה עם יותר מדי פספוסים).
יצירתם המלאכותית של הרצל, נורדאו, כצנלסון, ביאליק, הזז, ברנר, א.ד. גורדון, אוסישקין, אחד העם, בן גוריון ושות', הינה יצירה חדשה עם קשר רופף למדי לזו הישנה שמגובה במלל עקר, עם הרבה יותר מקורט מרקסיסטי (דבר שזנד היה צריך להזדהות איתו במידת מה).
העם היהודי האמיתי, קיומו כקיום הדת היהודית בת האלמוות וזו צועדת איתו יד ביד בקשר בל ינתק (החוט המשולש).
שלמה זנד בסך הכל חושף את הבלוף ה"מחודש" כביכול שניסו ליצור כאן (כור ההיתוך הבן גוריוניסטי קרס כבר מזמן).
טעותו הפטאלית של זנד היא בשם שהוא מעניק ליצירה קצרת הימים הלזו, זוהי שגיאתו הגדולה.
דומה כי המצווחים כנגדו באיזה שהוא רובד הם אותם האנשים שמבקשים להסתיר מההמון ברחוב את ניפוץ האשליות הזה.
שלמה זנד דורך פה על יבלות נכונות, אך ההגדרה שהוא מעניק לה מתפספסת (כפועל יוצא מתפיסת עולמו המרקסיסטית הדוגמטית ממילא).
בכך חוטא הוא לאמת המידה המחקרית האקדמית הטוענת לאובייקטיביות של החוקר הצופה מבחוץ על מושא מחקרו.
"הציונות אין לה דבר עם הדת"- על זה בדיוק מדבר זנד (גם אם אינו מתכוון לכך וגם אם אינו מגדיר זאת במפורש), אבל לעם היהודי, יש לו הכל עם הדת, מפני שהוא=דת ודתו היא היא לאומיותו וזה ייחודו משאר דתות שעליהם אמר מרכס- "הדת היא אופיום להמונים" (משפט שזנד ימהר להסכים עימו ללא ניד עפעף).
הדבר מתגלם בכך שקיומם המלא והשלם של מצוות הדת מוגבלות ומתוחמות לשטח ספציפי (ולא על פני כל נקודה שעל הגלובוס) שמהווה תא שטח/מחיה לאומי-קיומי מובהק.
לקיום זה נדרש יישות מדינית עצמאית! עם שליט מוסכם, מוסדות שיפוט דתיות (סנהדרין) וקיום טריטוריה ומבנה שכל יישותו והוייתו היא השלמת החיבור בין הארצי לשמיימי-טרנסצדנטי (בית המקדש).
כמובן שזנד עצמו לא טורח להעלות בספרו או בדעתו כלל, אלמנטים שכאלה, שכן זה יגרום לתזה שלו להראות מגוחכת.
מכאן אני מוצא עצמי עובר ביעף לספרו של אברום בורג "לנצח את היטלר".
אברום בורג מערער (ובצדק) על ברית הגורל עליה מושתתת כל רעיון היסוד של התנועה הציונית, אבל הפתרון שהוא מספק כדי לצאת מהסבך הוא בעצם חזרה לגלות באופן פיזי (ולא רק רעיוני) בדמות השגת דרכון זר.
בורג לא מעלה בדעתו את אופציית ברית הייעוד (מה באנו באמת להיות כאן?), שאם לא כן, באמת שאין לנו תוחלת כאן מעבר לקונספט "ממלכת ירושלים" של הצלבנים או מקסימום איזה לוויין קולוניאלי פסוודו מערבי ותו לא.
שני הספרים הללו באים בעצם עם רעיון אחד, בדמות ערעור היסודות המחשבתיים של התנועה הציונית המתגלם באדם החדש/יהודי חדש המגיע להתגורר ב"מקלט בטוח" שעצם קיומו ישים סוף לאנטישמיות.
במציאות שכזו האירוע המכונן והמגבש הוא אימת השואה והרדיפות, אלמנט שמעצב את תת ההכרה ה"לאומית".
במציאות היום ניתן לראות, במיוחד אחרי מהומות פקיעין וליל הבדולח 2 בעכו ביום כיפור האחרון, שמדינת ישראל איננה יכולה להיות ברית הייעוד של העם היהודי וגם את מהות ברית הגורל, איבדה היא כבר מזמן.
חומר למחשבה............
