הכבישים שמשנים את המפה

גם הערבים יודעים היטב שהמפתח להתיישבות הוא צירי גישה, וכל מה שנותר אחר כך הוא לבנות מסביבם. כך עובדת השיטה

אחד הנושאים הבוערים בקרב מפלגות הימין לקראת הקמת הממשלה החדשה הוא ללא ספק ההשתלטות הערבית המסיבית שמובילה הרשות הפלשתינית בשטחי יהודה ושומרון, המכונה "המערכה על שטחי C". הנושא, שכמעט לא דובר אך לפני שנים אחדות, הפך לקונצנזוס בקרב כלל אנשי הימין, עד שאפילו המפלגות החרדיות דרשו שהדבר ייכלל בהסכמים הקואליציוניים.

ההישג הזה רשום קודם כול על שמם של ארגוני ימין כמו רגבים ועד כאן, שחשפו את תוכניות הרשות הפלשתינית והביאו אותן לידיעת הציבור, אך כל זה לא היה מצליח בלי פעילותה של הרשות הפלשתינית עצמה. אחרי פעילות מואצת של קרוב לעשור נעשה המצב בשטח קטסטרופלי עד שכבר אי אפשר להתעלם מהתופעה המדאיגה.

עשרות אלפי דונמים נתפסו בבנייה ערבית, כבישים בלתי חוקיים באורך מאות קילומטרים נפרצו ונסללו, וכמעט על כל גבעה ריקה צצו בתים ערביים. כל מי שרק יצא מגדרות היישובים לסיבוב קצר בהרים ייחשף לתמונה מדאיגה ביותר, והיא תמחיש את חומרת המצב אולי יותר מכל הדו"חות והכתבות בעולם.

על התעקשותם של נבחרי הציבור להכניס את הנושא להסכמים הקואליציוניים יש לברך, ולקוות שאכן יוקם הפעם גוף ייעודי ויעיל שיחליף את המנהל האזרחי, ינהל מאבק חסר פשרות בהשתלטות הערבית ויקים נקודות התיישבות יהודיות באזורים הללו, מענה אמיתי ושורשי לבעיה.

אלא שבשנתיים האחרונות הולך ומתהווה איום חדש, סכנה ממשית לביטחון התושבים ביהודה ושומרון, ומעמיד בסימן שאלה את יכולת השליטה הישראלית בטווח הלא רחוק על צירי התנועה המרכזיים ביו"ש.

על תוכנית פיאד לפרטיה כתבתי כאן לא אחת, אך בחלק מרכזי ממנה לא נגענו די עד היום: נוסף על ההשתלטות על השטחים הפתוחים עמלים ברשות הפלשתינית בשנים האחרונות על קביעת עובדות בשטח בדמות בנייה וחקלאות בסמוך ליישובים יהודיים ולצירי תנועה מרכזיים. המטרה: יצירת טבעת חנק סביב היישובים וכבישי הגישה והפיכתם למובלעות דוגמת נצרים. כך יהיה היישוב היהודי מנוע מלהתפתח ויימצא בסביבה עוינת, והצד הערבי יוכל לנוע בחופשיות כמעט מוחלטת בכל שאר השטח ולנצל זאת היטב גם למטרות טרור.

 

לא מעט יישובים כבר החלו בשנים האחרונות לחוש את טבעת החנק הערבית מתהדקת סביבם ויצאו למאבק נחוש בדרישה לאכוף את החוק על הבנייה הבלתי חוקית. המאבק נחל הצלחה מסוימת, אם כי קטנה מכדי לשנות את המגמה לנוכח הקשיים שהערים המנהל האזרחי וגרירת הרגליים שהפגין.

ואולם בעוד במקומות הללו הייתה אכיפה כלשהי, גם אם מינורית, במקומות רבים אחרים הלכה ופרחה הבנייה הערבית עד שהגיעה לממדים מפלצתיים, שכן יכולת האכיפה במקום בארסנל הכלים שהותירה לעצמה מדינת ישראל כמעט בלתי אפשרית.

מכביש עוקף לכביש פנימי

כיצד קרה הדבר הזה? ובכן, גם באירוע הזה שורש הבעיה, החטא הקדמון, הוא הסכמי אוסלו. למען מי שאינו בקיא בפרטי ההסכם הארור, שמסמס בצורה איומה את השליטה היהודית על יהודה ושומרון, אפרט כאן בקצרה.

בהסכמי אוסלו, שנחתמו לפני קצת יותר מחצי יובל, חילק רבין את מפת יהודה ושומרון. 18 אחוזים הועברו לשליטתה המלאה של הרשות הפלשתינית גם ביטחונית וגם אזרחית והוגדרו שטח A, ונוסף עליהם הועברו לשליטתה 22 אחוזים בכל הנוגע לעניינים אזרחיים דוגמת תכנון ובנייה, והוגדרו שטחי B.

בידי מדינת ישראל נותרו 60 אחוזים בלבד מהשטח, אך גם בהם נגסה הרשות הפלשתינית בעשורים האחרונים אגב הפרה בוטה של הסכמי אוסלו. מדינת ישראל מצידה המשיכה לשמור על ההסכמים באופן חד-צדדי.

כך מצאנו את עצמנו בבעיה הולכת ומתגברת. בעוד שטחי A מצויים לרוב רק במרכזי הערים הערביות ובגושי יישובים ערביים ריקים מיהודים, שטחי B מפוזרים כמעט בכל מקום ביהודה ושומרון, גם בסמוך ליישובים יהודיים ואפילו על צירי תנועה מרכזיים.

כביש גלעד בשומרון הוא הדוגמה המובהקת לכך. הכביש, שהוא כביש עוקף לעיר שכם, מאפשר תנועה בין יישובי גב ההר המבודדים לקדומים ולערי השרון, ונסלל במבצע מורכב שראוי לטור בפני עצמו לאחר שהנסיעה בשכם הפכה למסוכנת ובהמשך נאסרה בעקבות הסכמי אוסלו. הוא מתפרס למרגלות רכס סלע, שהפריד בעבר בין העיר שכם והכפרים הסמוכים לה ובין הכביש.

הרכס נקרא על שמו של אייל סלע, חייל מילואים שנהרג מאש מחבלים שנפתחה לעברו בעת שהיה במקום בפעילות מבצעית שנועדה למנוע פריצת דרכי גישה למחבלים לכביש גלעד. בעקבות הרצח הוקם במקום מוצב שנועד לאבטח את הכביש. במשך שנים היה חסום לתנועה בעקבות הפיגועים הרבים הכביש שמחבר בין שכם והכפרים תל ועיראק בורין לכביש גלעד, אלא שבשנים האחרונות החליט צה"ל לפתוח את הכביש. מאז מתפתחת בסביבה בנייה מסיבית, והיא גולשת מראש הרכס לעבר הכביש וחונקת מכל עבר אותו ואת הבסיס הצבאי הסמוך.

את מרבית הבנייה הזאת קשה עד בלתי אפשרי להפסיק, שכן כשני קילומטרים מכביש גלעד עוברים בשטח B, שנמסר לערפאת בליל חתימת ההסכם, לאחר שדרש לקבל שטח נוסף שיאפשר הקמת רצף טריטוריאלי ערבי משכם לעבר אריאל והעיירה סלפית.

בשבוע שעבר יצאנו בפורום מאבק על כל דונם לתעד את הבנייה ברכס. הממצאים שגילינו מטרידים ביותר: בנייה מסיבית ומסודרת, גם של בניינים רבי קומות, כבר פרוסה כמעט לאורך כל הרכס, מהכפר תל והעיר שכם עד מרחק נגיעה מכביש גלעד. נוסף על כך נחשפו לפנינו כבישי אספלט סלולים לאורך הרכס, המלמדים על בנייה עתידית מתוכננת ומאורגנת, בניינים רבי קומות שהקימו יזמים וחברות בנייה מובילות וסימונים רבים המעידים על תכנון רצף של בנייה לאורך הכבישים שנסללו. כבר כמעט בלתי אפשרי לזהות את הגבול בין העיר ופרבריה לבתים הסמוכים לכביש הראשי.

משמעות הדבר מדאיגה ומסוכנת: בלי כל קושי יוכל מחבל שחפץ לצאת משכם לנוע בחופשיות בין העיר לכפרים הסמוכים ליישובי גב ההר. למרבה האבסורד, הכביש שהוקם כדי לשמש כביש עוקף לעיר שכם ייבלע שוב בין בתי העיר הערבית ששלחה את זרועותיה לכל עבר.

כביש גלעד אינו המקום היחיד שבו בחסות הסכמי אוסלו מכתרים הערבים יישובים יהודיים ואת כבישי הגישה אליהם. במקטע אחר של כביש 60, בסמוך ליישוב עפרה, נבנו בשנים האחרונות בתים ערביים רבים כמה עשרות מטרים מהכביש הראשי. גם המקטע הזה של כביש 60 נסלל ככביש עוקף לכביש הקודם, שעבר בתוך הכפרים הערביים, אולם אף הוא בקצב הזה יהפוך בטווח הלא רחוק לחווארה 2. גם פה, בדומה לצידי כביש גלעד, מדובר בשטח B, מה שמקשה מאוד את האכיפה.

עוד דוגמה לבעיית חוסר השליטה הישראלית בשטחי B היא הכפר הערבי החדש שנבנה ממש על גבול היישוב עמיחי. הכפר, שבנייתו מתקדמת בקצב מואץ בימים אלו, שוכן מדרום ליישובים עדי עד ועמיחי ומגיע עד כמה עשרות מטרים מהיישוב. למרות הסיכון הביטחוני המובהק סירבו במערכת הביטחון למנוע את הקמת העיר.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.