כתב נושא: אהבת ישראל - כהנא יומי (י"ט באייר ה'תשע"א)  (נקרא 1049 פעמים)

0 משתמשים ו- 1 אורח נמצאים בנושא זה.

מנותק El Blanco

  • אדמין הפורום
  • חבר(ה) בכיר(ה) של כבוד
  • *
  • הודעות: 10516
כאבו של כל יהודי בכל מקום שהוא הוא כאבנו. חדוותו של כל יהודי בכל מקום שהוא היא חדוותנו. אנו מחוייבים לחוש לעזרתו של כל יהודי שנמצא במצוקה ללא הבחנה, בלי לשאול איזה "סוג" יהודי הוא. כפי שגדולי החסידות אף פעם לא עייפו מלהדגיש את חשיבותה של אחדות ישראל ואת ערכו של כל יהודי ויהודי, כך אנו חובקים באהבה עמוקה את כל היהודים, ונשבעים לבוא לעזרתם בכל שעה.

הרי זוהי תמצית היהדות, כפי שאמר הקב"ה בכבודו ובעצמו: "כך אמר להם הקב"ה לישראל: ...מה אני מבקש מכם? הא איני מבקש אלא כדי שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה...". (אליהו רבה כח)

אצלנו בליגה אין מסתפקים בתשלום מס שפתיים למושג "אהבת ישראל", אלא אנחנו פועלים על פיו. אין גבול למה שנהיה מוכנים לעשות כדי לעזור ליהודי בצרה. עלינו להיות מוכנים למסור את כוחותינו, עלינו להיות מוכנים למסור את כספנו, ואם צריך, עלינו להיות מוכנים גם למסור את נפשנו למען עם ישראל. אך יש עוד.

מסופר שהיגיע פעם יהודי עני לביתו של הרב הגדול, הרב יוסף דב בער סולובייצ'יק, רבה של בריסק, כדי לשאול שאלה בהלכות הפסח. הוא שאל אם אפשר לצאת ידי חובת ארבע הכוסות של ליל הסדר בשתיית חלב. הסיבה לשאלה היתה, כמובן, שלא היה לו די כסף לקנות יין.

הרב סולובייצ'יק נענע בראשו לשלילה, והסביר שאין יוצאים ידי חובה בשתיית חלב. הוא הוציא מכיסו עשרים וחמישה רובל, סכום מכובד, ומסרו ליהודי כדי לקנות בו יין.

לאחר שהלך היהודי, פנתה הרבנית אל הרב ושאלה אותו: "אפשר לקנות יין בשניים-שלושה רובלים. למה נתת לו כל כך הרבה כסף?"

הרב הגדול חייך והשיב לה: "אם יהודי מבקש לשתות חלב בליל הסדר, האין זה ברור שגם לקנות בשר אין לו כסף?"

אין הרבה סיפורים המדגימים בצורה כל כך ברורה את המהות האמיתית של המושג אהבת ישראל. משמעותה של אהבת ישראל היא אכפתיות כל כך רבה ודאגה כל כך עמוקה לשלום הזולת, עד שהיהודי כבר מבין בצורה אינטואטיבית למה זקוק רעהו, בדומה לדאגת אם לבנה.

רבי דוד מלבוב לימד את חסידיו מהי אהבת ישראל באמצעות הסיפור הבא:

שני איכרים נשבעו להיות ידידים ולאהוב זה את זה לנצח. אמר האחד: "אם כך הדבר באמת, אמור לי מה אני צריך". ענה השני: "מניין לי לדעת מהם צרכיך?" אמר הראשון: "אם כן, אינך אוהב אותי באמת. כי אילו אהבתני באמת, היית יודע מה חסר לי בלי לשאול אותי...".

זוהי מהותה של אהבת ישראל. לצערנו, לנוכח דורנו היתום, לנו נשאר רק ללמוד על יופיה ועל עוצמתה ולהיות מודעים להעדרה.

בתקופה שלנו, הדוגמה הבולטת ביותר להעדר הרגש העמוק של אהבת ישראל היא התגובה, או יותר נכון, חוסר התגובה מצד המנהיגות שלנו בזמן השואה, כאשר ידיעות על מחנות ההשמדה החלו להגיע אל העולם היהודי המזועזע. המנהיגים היהודיים באמת אהבו יהודים, ובאמת דאגו לשלומם, אך לא אהבו ולא דאגו מספיק כדי שיהיו מוכנים לעשות הכל, כל מה שאפשר, כדי להצילם.

סירובו של הנשיא רוזבלט להפציץ את מסילות הברזל המובילות לאושוויץ ולקבל לארצות הברית ספינות של פליטים יהודיים היווה פשע. אולם איזו תגובה באה מצד מנהיגים יהודיים לפשע הזה? לא קריאה לחמישה מיליון יהודים אמריקאיים לצאת לרחובות, לא קריאה לשביתות שבת ולמרי אזרחי, לא צעידה המונית של רבנים לבתי הסוהר. הפשע הזה נתקל בסך הכל במחאות הכֵּנות הרגילות שחסרו תוכן ועוצמה. היהודים לא היו מוכנים לוותר על גלימת "המכובדות", גם כשהיה מדובר בהצלת נפשות של אחיהם. הדבר הזה הוכיח עד כמה לא תפסו נכונה את משמעותה האמיתית של אהבת ישראל. גודל המחדל שהיה אז, יובן טוב יותר על ידי לימוד ספרים כמו "מן המיצר", ספרו של הרב דב וייסמנדל, "כחש" של בן הכט ותולדות משפט קסטנר בישראל. כאשר קוראים ספרים אלה, ומתחילים לתפוס את גודל המחדל, מבינים שהמנהיגים היהודיים לעולם לא יוכלו לומר: "לידינו לא היה חלק בשפיכת הדם הזה".

היחס לבעיית יהודי ברית המועצות שוב מהווה דוגמה לחוסר רגישות לצערם של אחים בצרה. במשך חמישים שנות ההשמדה הרוחנית והלאומית של היהודים בברית המועצות, היו הרבה הזדמנויות ללחוץ על הרוסים לעשות ויתורים. פעמים רבות במשך התקופה הזאת היו הסובייטים בעמדת חולשה, זקוקים לסיוע מהמערב. ובכל זאת, המנהיגות היהודית — ורוב היהודים שבעולם החופשי — לא נענו לקריאות המצוקה של אחיהם, לא ניצלו את ההזדמנויות שנוצרו, ולא יצאו לרחובות להקים קול זעקה ולזעזע את העולם. למעשה, האדישות וחוסר האכפתיות שימשו עידוד וסיוע להשמדת היהדות הסובייטית.

בארצות הברית, בינתיים, התפתחו תנאי משבר למורים, לסוחרים ולעובדי המדינה היהודיים. שכונות יהודיות היו למרכזי פשע ואימה, וסטודנטים יהודיים נתקלו במכסות ובאפליה מתקנת במוסדות האקדמיים. כנגד כל זה נאלם קולה של המנהיגות היהודית ונעלם מרצה. קשה להבין לאן נעלם כל אותו להט שהפגינה המנהיגות היהודית למען כל מיני מטרות אחרות.

ובבעיה הבוערת מכולן — הסכנה לביטחוננו ולעצם קיומנו, ונושא העלייה לישראל — במקרה הטוב יש דממה, ובגרוע — הכחשת הבעיה. אין זו דרכה של אהבת ישראל.

העדר אהבת ישראל במובן הרחב ביותר מתבטא גם בתופעה של ארגונים יהודיים המקדישים סכומים גדולים של כסף וכמויות נדיבות של זמן ומרץ למען מטרות שאינן קשורות ליהודים. צריך שיהיה ברור: לאורך כל ההיסטוריה עמדו יהודים לצידם של גויים שסבלו, ונאבקו על צדק חברתי למענם. זאת על פי העיקרון ההלכתי האומר שמסייעים ללא-יהודי יחד עם היהודי. ואף על פי כן יש סדר עדיפויות ברור.

בעיות של יהודים הן אלה שקודמות אצלנו, בדיוק כמו שאצל השחורים קודמות בעיות של שחורים, וכמו שאצל האירים קודמות בעיות של אירים, ובצדק. לדאוג קודם כל לאלה שקרובים אליך — זאת הנורמה, זאת הדרך הנכונה. עם שאינו נוהג כך הוא עם חסר ביטחון ולקוי בשנאה עצמית, אשר מבקש בסתר ליבו לברוח ממורשתו, מבני עמו ומן הייעוד שלתוכו נולד.

הליגה באה להזכיר שיהודים חייבים קודם כל לפעול למען מטרות יהודיות. ארגון יהודי בא לעולם בראש ובראשונה בגלל עצם העובדה שקיימות בעיות יהודיות שצריכות להיפתר. על פי כל אמת מידה מוסרית, יש להקדיש את הכסף היהודי (שהושג על ידי אותו ארגון) ואת זמנם ומרצם של יהודים קודם כל למאבק על בעיות יהודיות. קיים עוני אצל היהודים; קיים סבל חברתי וכלכלי אצל היהודים. הבעיות האלה חייבות לקבל זכות קדימה. גם ההבנה הזאת כלולה במושג "אהבת ישראל".

כפי שציינתי כבר, קיימת טענה החוזרת על עצמה שוב ושוב בפי מנהיגים וארגונים יהודיים: "בעיה  x  אינה באמת בעיה 'יהודית'. ההתנכלות המסויימת הזו מכוונת לקבוצת אנשים מסוג מסוים, והיהודים הם פשוט חלק מהקבוצה הזאת". הטענה הזאת היא שערוריה. לפי טענה זו, התקפות על סוחרים, שרובם המכריע יהודים, אינה, בעצם, בעיה יהודית; גם אפליה מתקנת ומכסות, הפוגעות באופן ממשי בסטודנטים, באנשי עסקים ובפועלים יהודיים יותר מאשר באחרים, אינה בעיה יהודית. לפי טענה זו, פשע בשכונות היהודיות אינו מכוון נגד יהודים דווקא, ולכן אין הוא מוגדר בעיה יהודית.

איזו אירוניה יש בטענות האלה! הרי אותם יחידים וארגונים המשמיעים טענות אלה הם אלה הנוקטים עמדה בשם היהדות והיהודים בנושאים כה "יהודיים"107 כמו בולי חג המולד108, ויאטנם, רפורמה בחוקי ההפלות, דרום אפריקה והשיטה האלקטורלית. הם אף פעם לא הקפידו לעסוק בבעיות "יהודיות" בלבד. ויש כאן גם טרגדיה — חוסר הרגישות המתבטא בניסיון לסלק כל צד "יהודי" מבעיות של אחיהם מהווה פשיטת רגל לממסד היהודי.

כן, גם כאשר יהודים סובלים במסגרת אי צדק כללי או התקפה כללית, זאת בעיה יהודית, בגלל עצם העובדה שסובלים כאן יהודים. בין אם דה יורה (להלכה) או דה פקטו (למעשה) — אין זה משנה לנו בתור יהודים רגישים, בתור יהודים שבוערת בנו אהבת ישראל. הצרה היא שמנהיגינו הם יהודים מתבוללים שאיבדו קשר עם ה"עמך". כל שאיפתם היא להתמזג בשקט בנוף הלא-יהודי.

אילו חיו מנהיגים אלה ברוסיה בתקופה הצארית, היו טוענים שהמגמה הכללית של השלטון "להפוך לרוסים" את כל בני המיעוטים הגרים בגבולותיו, גם היא אינה בעיה יהודית, כי מדובר גם על פולנים, אוקראינים ועוד — לא רק על יהודים. אוי לעם שיש לו מנהיגים כאלה!

...

במושג אהבת ישראל כלולה גם חשיבותה של ארץ ישראל. אין צורך בתנועה "ציונית" רשמית כדי לחוש אהבה עזה ונאמנות מיוחדת לארץ ישראל. מולדת יהודית היא מושג המציין חירות, ביטחון וחיים יהודיים בשלמותם. עלינו לשאוף למדינה כזאת, ועלינו לתמוך בה. חברי הליגה להגנה יהודית הם אוהבי ארץ ישראל ומסורים לאחיזה בה ולהגנתה. לארץ ישראל יש מקום מיוחד בליבנו, ודבר זה אינו סותר את נאמנותנו למדינות בהן אנו מתגוררים בינתיים.

אין לנו שאיפה גדולה יותר מהשאיפה לחיות במדינה היהודית. במיוחד בימינו, כאשר מתחילים עננים שחורים של שנאת יהודים לכסות את האופק, כאשר כל מי שמוכן לפתוח את עיניו מבין שאין ביטחון ליהודים מחוץ לארצם, נושא העלייה לישראל נעשה מרכזי עוד יותר במצוות אהבת ישראל. רק בישראל נוכל למצוא ביטחון מלא ורק שם תקוותנו.

ולסיום, אהבת ישראל קשורה לתורת ישראל, כלומר ל"דת", בקשר בל-ינותק. הליגה להגנה יהודית אינה ארגון "דתי"; היא פתוחה לכל היהודים, גם לאלה שאינם שומרי מצוות. אבל יהודי אינו צריך להיות דתי כדי להבין שגאווה יהודית קשורה בעצם מהותה לייחוד שמעניקה לנו התורה, תרבותנו המפוארת. גם אלה שלא מקיימים את כל המצוות מכבדים בגאווה את המסורת היהודית, זו שנתנה לעולם את מושג הצדק החברתי, את הרעיון של א-ל אחד גדול ואת הרעיון שיש לבני אדם משמעת אשר מרוממת אותם מעל בעלי החיים האחרים. מורשת ישראל היא תמצית גאוותנו, היא מקור גדלותנו וייחודיותנו ואנו מכבדים אותה כראוי לה.


מתוך ספרו של מו"ר הרב כהנא, "סיפורה של הליגה", פרק ג' (הממסד היהודוני)