שלושת הגורמים המרכזיים שהפכו את היחס המזלזל והמרוחק כלפי נוער הגבעות לגישה הרבה יותר מסוקרנת ומעריכה

מאמרו של אלישע ירד

 

"הרבה אנשים מדברים לידי כל הזמן על נוער הגבעות, והרגשתי שאני חייב להגיע ולראות מקרוב במה מדובר". את המשפט הזה אני שומע לאחרונה יותר ויותר מעשרות רבות של אנשים שפונים אליי ומבקשים להגיע לביקור בגבעה. חילונים, מסורתיים ובעיקר אנשי הציבור הדתי-לאומי על כל גווניו.

מרבית הפונים מבקשים להגיע עם בני משפחתם, עם חברים מהשכונה או עם צוות המוסד החינוכי שבו הם עובדים למפגש פנים אל פנים פתוח וכן, עוקף מסכים וסטיגמות.

מספר הפניות גדל מאוד בחודשים האחרונים, וגם זהות הפונים קיבלה תפנית מעניינת. בעבר היינו מקבלים פניות כאלה בגבעות בעיקר מקבוצות של בני נוער שהתחברו לפעילות ורצו לשמוע עוד, ואילו היום מי שמתעניינים הם דווקא אנשי חינוך ורבנים, שמבקשים להכיר את הנושא לעומקו.

אנחנו כמובן נענים בשמחה לכל הצעה של שיח וביקור בגבעה, וכך נוצרים להם מדי שבוע שני מפגשים בממוצע של קבוצות מכל רחבי הארץ שעולות על אוטובוסים, מטפסות אל הגבעה ויושבות למפגש פתוח סביב המדורה או תחת סוכת השומרים. כאן אין תיווך של התקשורת, והמבקרים יכולים להתרשם בעצמם מהפעילות, מהחיים ומהדמויות.

לא על הכול מסכימים בסיום המפגש, ובטח ובטח בתחילתו, אבל עצם השיח הפתוח שנערך בתחומי הגבעה מצליח להסיר המון מחיצות. אנשים מגלים לפתע שבעצם את יישוב הארץ לא המציא נוער הגבעות. "ואו, אתם ממש כמו חומה ומגדל", ואחרים מתחילים להיזכר שגם הם כשהיו נערים או זוגות צעירים השתתפו בהקמת יישובים חדשים: "אתם מזכירים לי את היישוב שהקמנו לפני עשרים וחמש שנה. גם אז היינו שתי משפחות, מכולה וחמור". הביקור מסתיים לרוב בחיזוק ובהתנצלות: "הלוואי שהיו לי הכוחות להצטרף אליכם, זו משימה חשובה מאין כמוה".

לא על הכול מסכימים בסיום המפגש, ובטח ובטח בתחילתו, אבל עצם השיח הפתוח שנערך בתחומי הגבעה מצליח להסיר המון מחיצות. אנשים מגלים לפתע שבעצם את יישוב הארץ לא המציא נוער הגבעות. "ואו, אתם ממש כמו חומה ומגדל", ואחרים מתחילים להיזכר שגם הם כשהיו נערים או זוגות צעירים השתתפו בהקמת יישובים חדשי

אבל לא תמיד זה היה המצב. בשנים עברו לא תמיד כל אנשי הימין ראו עין בעין עם הפעילים את הקמת הנקודות ההתיישבות החדשות, והתייחסו לכך כאל עיסוק בתפל. גרוע מכך, היו אנשים שבעידוד תקשורת השמאל, שדאגה ללכלך ולהשמיץ, הדביקו סטיגמות וכינויים לאנשי הגבעות והתייחסו אליהם כאל מוקצה מחמת מיאוס.

אתם שואלים מן הסתם מה יצר את השינוי בדעת הקהל כלפי ההתיישבות בגבעות. לדעתי הצנועה שלושה אירועים ומגמות הביאו לשינוי:

• הראשונה והמרכזית שבהם היא תוכנית פיאד להשתלטות ערבית מהירה על שטחי יו"ש, שצברה תאוצה בשנים האחרונות.

יותר משני עשורים פעלו בגבעות ליישב את השטחים הפתוחים שמחוץ ליישובים ונשאו על דגל את היציאה מחוץ לגדרות. "אם לא ניישב את השטחים הפתוחים", התעקשו שוב ושוב, "נמצא את עצמנו עם מדינה פלשתינית בשטח. גם אם האוכלוסייה ביישובי יהודה ושומרון הקיימים תוכפל, הדבר לא ימנע מהמדינה הפלשתינית לקום".

מולם טענו אז בכירים בהתיישבות כי מה שיכריע את גורל המערכה הוא הבאת חצי מיליון תושבים ליישובי יהודה ושומרון וחיזוק היישובים הקיימים. שנים חלפו, ותוכנית פיאד צברה תאוצה וקבעה עובדות בשטח כמעט באין מפריע על פני עשרות אחוזים מיו"ש.

מדי חודש החלו להתפרסם דו"חות וכתבות מסמרות שיער של ארגוני ימין כמו רגבים ועד כאן, שחשפו לעיני הציבור את ממדי הסכנה ההולכת ומתעצמת בשטחי יו"ש שנותרו ריקים מיהודים. ביישובים חולקו איגרות אישיות לתושבים. הן כללו נתונים ומפות, והומחשה בהן טבעת ההשתלטות הערבית הולכת ומתהדקת סביב הכבישים והיישובים היהודיים.

אט אט החלה לחלחל ההבנה בקרב הציבור כי עם ישראל מוכרח לצאת מייד למערכה על גורל השטחים הפתוחים ולמלא אותם בהתיישבות יהודית לצד מאבק בבנייה הערבית המתפשטת. באיחור גורלי, אך מוטב מאוחר מלעולם לא, הפנימו את המצב גם בכירי ההתיישבות ותנועת אמנה, שלעגו במשך שנים לאנשי הגבעות על מאבקם ליישוב השטחים הפתוחים, ויצאו במיזם להקמת עשרות חוות חקלאיות שישמרו על השטח, במודל דומה לזה של הגבעות.

"המערכה על שטחי C" – מונח שנכנס לחיינו לפני שנים אחדות הפך לקונצנזוס בקרב הימין וציבור המתיישבים, וכמוהו כמעט כל יוזמה להקמת יישובים חדשים כמו המבצע שיוזמת כעת תנועת נחלה. כך הגענו למצב שבו אנו נמצאים כיום.

הציבור הימני ברובו התפכח והפנים שיש שתי אופציות על השולחן: מדינה פלשתינית בשטחי יו"ש או מערכה נחושה בשטח להקמת נקודות התיישבות חדשות שיהפכו בבוא היום ליישובי קבע מבוססים. כשאלו הברירות, וחשיבות ההתיישבות בגבעות ברורה לכולם, גם אם אנשי הגבעות אינם כוס התה של כל אחד ואחד, הבחירה קלה מתמיד.

• פרשת אהוביה סנדק. הרג הנער הצעיר בידי בלשי ימ"ר שניגחו את רכבו למוות לפני כשנה טלטל את המדינה כולה. לצד המחאות ששטפו את הצמתים והערים נחשף עם ישראל דרך דמותו של אהוביה לפרופיל אחר של נערים ממה שדמיין וחשב עד כה. במקום התדמית של נער שוליים מוזנח וחסר דרך שנפלט החוצה ממסגרות עקב קשיים בלימוד, התגלתה דמות של נער איכותי, משמנה וסולתה של הציונות הדתית, שבחר לאחר בירור ארוך וחשיבה מעמיקה לקפוץ למים ולצאת לשמור על הארץ.

הוא קבע עיתים לתורה ושמר על סדרי לימוד שכל הורה היה מייחל שבנו יקיים. את כיסופיו ואהבתו לארץ העלה אהוביה על הכתב בחייו, והעניק לעם ישראל הצצה קטנה לחייהם ולתפיסת עולמם של הנערים בחזית. עיתונאים שהגיעו לסייר בגבעות ולפגוש את חבריו של אהוביה במהלך השבעה גילו עשרות נערים ומשפחות חדורי מטרה, אמונה ומסירות שרואים בעצמם שליחי ציבור.

אחרי העיתונאים הגיעו האזרחים הפשוטים והודו בזה אחר זה כי נוכחו לגלות סוג אחר של אנשים ממה שחשבו מראש. "שמח וגאה להכיר אתכם, לפני זה הייתי מלא בסטיגמות". זכה אהוביה ליישב את הארץ בחייו ובמותו.

• בניגוד לשתי הסיבות הקודמות, הסיבה השלישית באה דווקא ממגמה חיובית יותר, לא מאילוצים ומטרגדיות אלא מתוך השקעה ועמל גדול עם סייעתא דשמיא גדולה.

מאבק נחוש ובלתי פוסק בשטח ושנים של הסברה בכל האפיקים נתנו בסוף את פירותיהם. מאות דוכני הסברה בערים ברחבי הארץ, מאות מפגשים ושיחות היכרות, כתיבת מאמרים, עריכת סרטוני הסברה, ראיונות בתקשורת ושלל פעולות נוספות נעשו בשנים האחרונות ומצאו את דרכם לליבו של העם היהודי. זה לא קרה ביום אחד וגם לא בשנה אחת, אבל כמו כל תהליך גדול וחשוב זה קרה בסוף.

לא אכחש. ברמה האישית ההכרה בפעילות והתמיכה שאנו זוכים לקבל בכל ביקור כזה או סתם במפגש אקראי ברחוב מרגשים מאוד ומפצים על שנים של מאבק בשטח שעבר כמעט ללא תמיכה מבחוץ.

כך למשל כתבו לנו אנשי הצוות החינוכי של אחת הישיבות התיכוניות בציונות הדתית בהקדשה לספר שהעניקו לגבעה לאחר הביקור: "מעל כל הערכתנו הרבה על כל המפעל שאתם עמלים בו במסירות עבור כל עם ישראל בארץ חמדת אבות, דעו כי אתם ממשיכים את מסע העליות של שיבת העם לארצו מדורי דורות בדורנו זה. בברכה שה' ישלח הצלחה בכל מעשה ידיהם ותמשיכו להוות מגדלור עבור כולנו".