40 שנה בדיוק מלאו השבוע להפקרת חבל סיני וגירוש יישובי ימית.

לאזרח הישראלי הממוצע השם 'סיני' יתקשר בסבירות גבוהה למקום נופש מוזל וחולות אינסופיים.
המבוגרים שבינינו אולי עוד יזכרו את הישובים בחבל הארץ המשגשג, שהיה מעוז של חקלאות יהודית ואהבת הארץ, עד שהוחרבו ונמסרו לידים זרות.

העקירה מסיני היתה הפעם הראשונה בה ממשלת ישראל שלחה את חייליה לעקור חבל ארץ פורח במטרה למוסרו לידים זרות.
האירוע שטלטל רבים בעם ישראל, הביא למשבר אמון בממשלה והעומד בראשה – שהיו עד אותו זמן חלק בלתי נפרד מציבור נאמני ארץ ישראל השלמה.

ארבעה עשורים חלפו. כבר הורגלנו ונשחקנו מעקירות, פינויים והריסות, שרבים מהם בוצעו על ידי ממשלות ימין לדורותיהן, עד שגירוש יהודים מביתם הפך כמעט לדבר שבשגרה.

אבל למי מאיתנו יצא להרהר פעם איך הגענו למצב בו הרס ועקירת יהודים מבתיהם הפך למציאות סטנדרטית?
כיצד הגענו למצב בו שטחי C שבשליטה ישראלית מלאה, נאכלים מסביבנו במהירות מסחררת והציבור הימני אדיש ואינו יוצא בהמוניו לבלום את הסכנה המתפשטת?

כדי להבין את המצב (העגום) בו אנו נמצאים היום, נקח כמשל שהסעיר לאחרונה רבים בציבור הימני.

בנט כמשל לשכחת החזון

בשבוע שעבר לא מעט אנשים – גם אלו שכבר ממש לא חסידי הממשלה הנוכחית, הופתעו לשמוע את ראש הממשלה בנט מאמץ את לקסיקון השמאל ומכנה את יהודה ושומרון בצמד המילים "הגדה המערבית", שכה נאבק בהם בעבר.

"איך יכול להיות שראש ממשלה שהיה עד לא מזמן מנהיגה של מפלגת ימין, ומנכ"ל מועצת יש"ע שפעל למען ההתיישבות, הפך את עורו בצורה כל כך בוטה?", תמהו.

אבל האמת היא שאני ממש לא הופתעתי.
אם נחזור אחורה מעט, כ10 שנים – נגלה שכבר אז התייחס בנט לחבלי המולדת כאל סטארטפ עסקי שיש להצליח לבצע בו את העסקה שתכלול כמות השטח המרובה ביותר, וכלל לא ככזו שאסור למסור אפילו סנטימטר ממנה, כפי שהרבה להתבטא בבחירות שלאחר מכן.

בשנת 2012 השיק בנט תוכנית מדינית בשם "תוכנית ההרגעה".
התכנית נבנתה על הרעיון הבסיסי: על שטחי C תוחל ריבונות יהודית, ובשטחי A וB תהיה אוטונומיה פלסטינית אזרחית.
אם התוכנית מזכירה לכם תוכנית "שלום" אחרת שנחתמה פה בעבר וגררה בעקבותיה מחיר דמים כבד – לא טעיתם.

למרות זאת, הרעיון המעוות כבש אז רבים בימין, שהלכו שבי אחרי הדיבורים על החלת ריבונות.
רק מעטים מאד נשארו לצעוק: "איפה שכם שלנו? איפה יריחו שלנו? אנחנו שוכחים את זה?"
כן, שכחנו את זה.

הנכונות לוותר על שטחי A ו-B זלגה בתוך שנים ספורות גם להרס מאחזים שחורגים מגדרות הישובים בתקופתו כשר ביטחון, בטענה ש"צריך לשמור על החוק ביהודה ושומרון". משם עברה להפקרת רוב שטחי C לבנייה ערבית מסיבית והגיעה השבוע לניכור כלפי ההתיישבות כולה – אותה כינה בנט "הגדה המערבית".

אני יכול לשער שאצל רבים מכם המילה "נוכל" נמצאת עכשיו על קצה הלשון.
אשכרה הבן אדם היתל בכולם במשך שנים, קנה לעצמו מקום של ימני הנאמן לחזון ארץ ישראל השלמה – ובאחת פשט את המסיכה וחשף את פרצופו האמיתי.
זה אולי הסבר הגיוני ופשטני, אבל לא בהכרח נכון.

אם נעמיק בתופעת בנט נוכל ללמוד ממנה הרבה על התהליך שעובר כלל עם ישראל.
ברגע שבו הערך של שלמות הארץ כחלק בלתי נפרד מעם ישראל – כבר איננו חלק מסל הערכים היהודי, ההתדרדרות עד למחוזות השמאל היא רק שאלה של זמן.

זהו המקום לחזור לנקודת ההתחלה – לסיני.
הגירוש מסיני היה הפעם הראשונה בה מסרה ממשלת ישראל לידים זרות חבל ארץ פורח ומשגשג, ודובר לראשונה בצורה פומבית בציבור על רעיון העוועים של הקמת אוטונומיה פלסטינית על שטחי המולדת.

באותו תהליך מדיני, גדע בגין את חזון שלמות הארץ, שהיה אז נחלת רבים, שלא הסכימו להיפרד מ"אף שעל" והתייחסו לכל חבלי הארץ, ללא שיקול גאוגרפי או אחר, כחלקים בלתי נפרדים, שאי אפשר למוסרם או לפגום בהם.

אחרי הטאבו ששבר בגין, הגיעו מנהיגי ימין אחרים, שרון ונתניהו, שמסרו את חברון, גוש קטיף וצפון השומרון.

אם את החלטת שרון לבצע את תוכנית "ההתנתקות" אפשר עוד לתרץ כדרך להימלט מחקירה פלילית שהייתה תלויה כנגדו, את מסירת חברון לרשות הפלסטינית על ידי נתניהו אי אפשר להגדיר אחרת מלבד איבוד הדרך וחזון שלמות הארץ, אשר היו מנת חלקו של נתניהו כחבר כנסת מן השורה.

וכפי שרואים, איבוד היעד והחזון אינו נחלתם של ארבעה אנשים שכיהנו בעמדות מפתח, הם רק ביטוי למצב רחב יותר, בו הדגל של שלמות הארץ כחלק בלתי נפרד מעם ישראל – קופל וחדל לשמש כמצפן אצל רבים בציבור הישראלי.

בתחילה השלמנו עם הורדת חבל סיני ממפת ארץ ישראל, בהמשך הסרנו גם את שטחי A ו-B ממפת ההתיישבות שיש להיאבק עליה ("תהיו ריאליים"), ויתרנו על החזון לשוב לגוש קטיף וצפון השומרון ("תתעסקו במה שיש לנו בידיים") – ומצאנו את עצמנו היום מנהלים מלחמת מאסף על שטחי C שבלב ההתיישבות, אשר נחטפים אל מול אדישות הציבור הימני.

כי מה כבר ההבדל אם נוותר על עוד כמה דונמים בשטחי C שהם גם ככה ליד יישובים ערביים? זה הרי כבר לא עניין עקרוני, זו רק שאלה של כמות. וכך אנו שוב מוותרים, צועדים צעד אחורה ומוצאים את עצמנו נאבקים על דבר שבעבר היה ברור מאליו.

התשובה לשאלה כיצד גם אנשים המשויכים לנאמני ארץ ישראל מוכנים להפקיר כך את חבלי ארצנו, להעלים עין מהבנייה הערבית המשתוללת ולהקפיא את ההתיישבות, נעוצה באותו רגע בו קופל הדגל של שלמות הארץ.

הדגל האומר שארץ ישראל היא כמו גוף חי. כמו גוף שלם שחלקיו תלויים זה בזה ואין אפשרות לוותר על אף איבר ממנו הוא מורכב.

המאבק על הארץ יצלח רק אם שלמות הארץ תוצב כיעד המאבק.
רק אם נחזיר את הסיסמא הכל-כך לא פרגמטית "אף שעל" לסדר היום. אחרת, ההדרדרות היא רק עניין של זמן.

המפתח לכך הוא אהבת הארץ. מי שאוהב מישהי לא יוותר עליה לעולם. וגם אם בגלל סיבות מסויימות הוא נמצא רחוק ממנה – הוא לא יפסיק אפילו לא לרגע להתגעגע אליה.

ברמה המעשית המאבק על הארץ כרוך בהרבה פעולות קטנות: התיישבותיות, משפטיות והסברתיות.
גם אנו, המתגוררים בגבעה שממוקמת בשטחי C, פועלים לעיתים בכלים "פרגמטיים" כדי למנוע הרס ופינוי.
אבל כדי שכל זה יצליח, והיעד עבורו אנו פועלים לא יטשטש ויתעמעם לאורך השנים, עלינו להיות מחוברים לחזון ארץ ישראל השלמה.

המאבק שאנו נמצאים בו כעת, על שטחי C, יצליח רק אם הלב שלנו יהיה בשכם ובג'נין – חלק בלתי נפרד מארץ מולדתנו.
האחיזה שלנו בבית אל ועפרה תהיה איתנה רק אם לא נפסיק להתגעגע לסיני, לעבר הירדן המזרחי, ולארץ הלבנון.

אז גם אם מחר בבוקר לא נלך להקים יישובים בגוש קטיף – 40 שנה לגירוש מסיני זו ההזדמנות ללמוד, לזכור ולהתגעגע.

מה טוב היה אם בכל ישיבה ואולפנה היו מספרים על סיני ועל צפון השומרון, לומדים את ההיסטוריה על הערים היהודיות יריחו ושכם ולומדים לעומק את מפת 40 האחוזים הנוספים מיהודה ושומרון שנשכחו מלב במרוצת השנים.