כדי להבין את סיפור המזבח והר עיבל, צריך לצלול מעט אחורה למה שהתרחש בעשור האחרון בשטח הרכס. כעת נוצרה הזדמנות לתיקון לפני שחלילה נאבד סופית את השליטה בהר.

לפני כשבוע וחצי שוב נחשפנו למראות קשים של הרס מזבח יהושע העתיק בהר עיבל. המחשבה על כך שמזבח בעל חשיבות היסטורית כה רבה, שרד במשך אלפי שנים ודווקא בדור שלנו כשלכאורה כבר קיימת פה מדינה יהודית, צורמת ומזעזעת.

הפגיעה במזבח שהתרחשה בשבוע האחרון, איננה הפעם הראשונה בו פוגעים ערבים במזבח. רק לפני מספר חודשים בתיעוד שפרסמו בעיריית הכפר עצירה א-שמאליה הסמוך, נראים כלים כבדים גורסים עד דק את אבני החומה שהקיפה את המזבח, לטובת כביש ערבי שנסלל במקום.

כדי להבין את סיפור המזבח והר עיבל, צריך לצלול מעט אחורה למה שהתרחש בעשור האחרון בשטח הרכס.

במערך ההשתלטות על שטחי יו"ש אותה מנהלת "הרשות הפלסטינית" בסיוע מדינות אירופה, מקבל הר עיבל תשומת לב מיוחדת ותקציבים חריגים.

מיקומו של ההר הגבוה בשומרון, שמתנשא מעל לעיר שכם ויוצר מעין חיץ בינה לבין הכפר עצירה א-שמאליה וצפון השומרון, ונק' אסטרטגית לשליטה או כיבוש שכם, ומהווה בעיני הרש"פ מיקום אסטרטגי וחשוב ובשל כך מושקעים מאמצים אדירים גם לכבוש את הרכס.

כיבוש הרכס מתבצע בעשור האחרון במספר דרכים, החל מסלילת מערכת כבישים מסועפת בכל שטח ההר, הכשרת שטחים חקלאיים חדשים והקמת שכונות חדשות בסמוך לדרך המובילה להר, במטרה לחנוק את כביש הגישה היהודי להר ולהופכו לאזור ערבי.

ההשתלטות על רכס עיבל נעשית מכל הכיוונים. מצד צפון מערב הוקם "פארק לזכרו של יאסר עראפת" – יער שבכול שנה אוכל עוד דונמים מההר.

את הצד המזרחי הנגישו חברות נדל"ן ובניה ע"י פריצת כבישים רבים בשנים האחרונות, השטח חולק למגרשים וכיום כבר עומדות שם עשרות וילות שבקרוב יהפכו לכפר ערבי חדש. כאן המקום לציין שלפני כעשור, כל האיזור המדובר היה ריק לחלוטין.

 

מצד דרום, העיר שכם כבר מתרחבת ומטפסת על ההר, ומגיעה עד למרחק של כ500 מטרים בלבד משער הכניסה לבסיס צה"ל, שמהווה אמנם יתד יהודית יחידה בהר, אך כפי שראינו לא מצליח ולא במעט לבלום את ההשתלטות הערבית.

גם בעתיד אם חלילה יימסר ההר בצורה רשמית לידים ערביות ב"עסקת שלום" כזו או אחרת, יהיה אפשר לפנות בנקל את המוצב הצבאי כפי שהתרחש בנסיגות אחרות בעשורים הקודמים – מה שיהיה מורכב יותר באם תעמוד במקום התיישבות אזרחית.

שטח הרכס עצמו חולק על ידי "הרשות הפלסטינית" לחקלאים מהכפר עצירה א-שמאליה, וכל חקלאי שקיבל תא שטח מחוייב לגדר את השטח, לחרוש, לזרוע או לנטוע עצי זית, כדי לקבע בו את הבעלות הערבית.
בנוסף, מקבלים החקלאים בהר כל סיוע שנזקקים לו, החל מזרעים ועצים, דרך כלים או ציוד חקלאיים וכלה במתנדבים פעילי הרש"פ.

במקביל לניסיונות ההשתלטות הערבית, עלתה להר כשנה לפני ההרס הראשון במזבח, משפחה יהודית מגבעות איתמר והקימה במקום חווה חקלאית יחד עם גרעין של נערים נוספים, במטרה לבלום את ההשתלטות הערבית ברכס.

מיום העליה סבלה החווה מהתנכלות, פינויים ומעצרים מצד המשטרה ופקחי המנהל האזרחי, שנראה היה כי בעיניהם דווקא החווה היהודית הבודדה היא האיום המרכזי ולא ההשתלטות הערבית שמתפשטת כוירוס קטלני.

לאחר עשרות פינויים והריסות, נאלצו תושבי החווה לעזוב את המקום, וההר נותר מופקר לחסדי הרשות הפלסטינית וערביי האזור.

ובחזרה לצד הערבי: גולת הכותרת של ההר שמעידה כאלף עדים על הזיקה היהודית למקום ותוקעת חיצים בעיני הנרטיב הערבי , הינה כמובן מזבח יהושע.

המזבח, כמו אתרים רבים אחרים, סותרים בעצם קיומם את טענות הערבים לבעלות על הארץ, ולכן נעשים מאמצים רבים להשמידם.

זה החל לפני כשנתיים. קו חשמל עם תו תקן אירופאי נפרס מהכפר עד לאזור המזבח, וכמה חודשים אחרי כבר נפרץ כביש רחב מהכפר לאזור.

קצת יותר משנה לאחר מכן, במהלך סלילת הכביש בסמוך למזבח תועדו הערבים גורסים עד דק את חומת המזבח ומשתמשים בחצץ לבניית הכביש.

הסרטון שזכה לסיקור בכמעט כל כלי התקשורת עורר הדים רבים במערכת הפוליטית: "הנחיתי היום לבצע חקירה מיידית כדי לתפוס את האחראים ולאבטח את המקום. נשמור על המקומות ההיסטוריים שלנו", כתב ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו בטוויטר.

גם הנשיא דאז, רובי ריבלין, שיגר מכתב בהול לשר הביטחון גנץ, בוא קרא "לחקור עד תום" את המקרה, כלשונו, והוסיף כי "הדיווחים על פגיעה במתחם המזבח בהר עיבל מטרידים אותי מאוד, ואני פונה אליך בבקשה לחקור את המקרה עד תום ולקדם את הצעדים הנדרשים על מנת להבטיח שפגיעה שכזו לא תשנה", כתב הנשיא.

כמה ימים לאחר מכן, מתוך רצון לשמר את החום הציבורי שנוצר, הכריזה מועצת שומרון על הפנינג ענק שיתקיים ביום העצמאות בשטח ההר.

הקריאה עברה כאש בשדה קוצים והעם הגיע בהמוניו אל ההר. בהתראה קצרה הגיעו כ10,000 יהודים אל ההר, במטרה לשמר את האחיזה היהודית בהר ובאתרי המורשת הפזורים בו.

אך כאן לדעתי הייתה הטעות. במקום להכות על חטא, להתנצל בפני בעלי החווה שעלו חלוץ לשטח עוד בטרם ההרס, ולרתום את ההמונים לבצע מעשה אמיץ ונכון של הקמת נקודת התיישבות קבועה במקום, החליטו במערכת הביטחון למנוע מהמטיילים את הגישה למרבית שטחו של הרכס, אפילו במהלך האירוע – כמסר ברור: שום נסיון התיישבות בהר לא יאושר.

את המומנטום שנוצר, גם מועצת שומרון לצערי לא ניצלה בצורה מיטבית. שורת הנואמים שעמדו על הבמה באירוע שיזמה המועצה, לא דרשו מממשלת ישראל את הקמת ישוב יהודי על ההר, או קראו להמונים להצטרף למהלך התיישבותי יזום, אלא בעיקר הזכירו את קירבת השומרון לתל אביב, את התיירות הפורחת בו ואת הקהילתיות שפורחת בישובים. קריאה מעשית לשמירה על אתרי המורשת ויישוב המרחבים שנותרו – נעדרה באופן צורם מהשיח.

מאז, באופן לא מפתיע, סיפור המזבח והר עיבל ירד מהכותרות, אבל מכונת ההשתלטות הערבית לא עצרה לרגע. הכביש המדובר שבגינו נהרסה חומת המזבח – הושלם, וכיום מחבר בין מחנה הפליטים עסכר והעיר שכם לכפר עצירה א-שמאליה.

באמצע הדרך, כמה עשרות מטרים מכביש האוטוסטרדה שנסלל ומהווה דרך ראשית לערביי הסביבה, עומד עדיין המזבח. חלקים מהחומה נהרסו וכן המזבח עצמו.

הר עיבל עומד כעת בנקודת זמן קריטית. בעוד שנים בודדות תושלם ההשתלטות הערבית על ההר, המזבח ייעלם והרכס יהפוך לשטח ערבי עוין.

את ההזדמנות הקודמת שנוצרה לאחר הפגיעה הראשונה במזבח, לצערנו פספסנו בגדול. כעת הגיע הזדמנות נוספת לתיקון.

את מעט החום הציבורי שנוצר צריך ללבות ולהרחיב, ולפעול במיידי להקמת נקודת התיישבות קבועה בהר.