הרעיון של שידור ציבורי (שידור הממומן על ידי הציבור למען הציבור) היה נדרש והכרחי בזמן שהחלו לשדר שידורי טלוויזיה (לפני כ-100 שנה).

בבסיס הרעיון עמדה התפיסה כי על הטלוויזיה לשמש כצינור מידע ממגוון רחב של נושאים לכלל הציבור.
כך למשל שידרו הערוצים הציבוריים שידורי ספורט (בעיקר גביעי עולם למדינות), חדשות ואקטואליה, ותרבות וכדומה.

אלא שלא הכל היה ורוד.
עקב היותו הערוץ היחיד שמשדר ומגיע כמעט לכל בית במדינות בהן הוא משדר, לערוצים הציבוריים היה כוח עצום. יש שיגידו אף בלתי מוגבל.

לצעירים שבינינו יהיה קשה לדמיין זאת, אבל נסו לחשוב על זה כך – נסו לדמיין כי רק לאדם אחד בכל מדינה יש חשבון פייסבוק, טוויטר, או יוטיוב.
וכל מי שגולש ברשתות הללו בעצם יהיה חשוף רק לתוכן שאותו אדם יחיד מפרסם: זה יכול להיות תוכן פוליטי, דתי, או כל נושא אחר.
מה תהיה מידת ההשפעה של אותו אדם?
ובכן – לא משנה כמה חזקה תהיה השפעתו, עדיין היא תהיה פחותה בהרבה מאותו שידור ציבורי ששידר המהלך עשרות השנים האחרונות, והסיבה היא פשוטה – מי שלא אוהב את התוכן בפייסבוק (או כל רשת חברתית אחרת) יכול בקלות לעבור לגלוש באתר אחר.
אך לא כך היה במקרה של ערוץ השידור הציבורי. במקרה כזה יכולתם לצפות רק בערוץ אחד ויחיד המשדר במדינה שלכם, ואם תכני השידור לא מצאו חן בעיניכם האלטרנטיבה היחידה שלכם הייתה לקרוא ספר.

השידור הציבורי בישראל קיים כבר 50 שנה בטלוויזיה, ויותר מ-80 שנה ברדיו (אותו רדיו שאף שידר את הכרזת העצמאות בשידור ישיר להמוני בית ישראל).
במשך כל שנות קיומו מומן השידור הציבורי בישראל על ידי גביית מס מיוחד מהאזרחים – מס שכולנו מכירים בשם "אגרת טלוויזיה", ובשנים האחרונות (מאז 2014 למניינם) רשות השידור (הגוף המפעיל את השידור הציבורי ברדיו ובטלוויזיה בישראל) נמצא בתהליכי פירוק מהסיבה של "אי יעילות" (משכורות מנופחות והתנהלות לא סדירה של מנהלי הרשות), אולם למרות הכל הסיבה האמיתית (והלא רשמית) לפירוקה של הרשות היא "נטייתה הפוליטית", והקשר המובהק של שדרניה (לדורותיהם) לשמאל הישראלי.

טוב עשתה ממשלת הליכוד של נתניהו בסגירתה את רשות השידור (אשר עשקה את האזרח הפשוט), אך מצד שני חטאה בהקמת תאגיד שידור ציבורי חלופי אשר יחליף את רשות השידור הקיימת, והשאלה היא מי צריך את זה?!

הרי כל בר דעת יודע שבימינו השידור הציבורי אינו רלוונטי בעידן של טלוויזיה מסחרית והרשתות החברתיות (שממילא קובעות את סדר היום ואף לפעמים את סדר יומה של התקשורת הממוסדת), אז מדוע אם כך להמשיך לעשוק את הציבור בטענה ש"שידור ציבורי הוא חיוני לדמוקרטיה"? חיוני למי?

הרי עוד לפני תחילת שידוריו של תאגיד השידור החדש כבר נשמעות טענות של חברי ליכוד מסויימים כי אין כל הבדל בין תאגיד השידור החדש לבין רשות השידור המתחסלת – גם אלה וגם אלה הם אנשי שמאל אשר קיבלו ויקבלו במה פנויה על מנת לשטוח את משנתם האנטי יהודית מעל מרקע הטלוויזיה, והאבסורד מכל – הם יקבלו על זה שכר מלא מאותו ציבור אשר נגדו הם מטיפים!

בעידן הטכנולוגי של ימינו, בו כמעט כל אדם בעולם (כולל במדינות עולם שלישי) יכול לצרוך חדשות מכל מקום אפשרי על פני הגלובוס, אין מקום לשידור ציבורי הממומן על ידי הציבור, ובטח אם אותו תאגיד שידור לא משרת את הציבור ממנו הוא יונק את כוחו הכלכלי.
בעידן הנוכחי רק דיקטטורים צריכים שידור ציבורי, אשר משמש להם כפלטפורמה מושלמת לשידור תעמולותיהם וקביעת סדר היום הלאומי (וגם להם אגב יש חשבונות בפייסבוק ובטוויטר).
רק דיקטטורים וקבוצות מיעוט אשר ללא קשר לכוחם הפוליטי והדמוגרפי עושים ככל העולה על רוחם בתקציבים אשר נועדו למטרה אחת (להוות מקור מידע עבור הציבור) אך משמשים בפועל למטרה אחרת – לקדם אג'נדות ותפיסות עולם אוניברסליות אשר ברוב המקרים נוגדות את הערכים הלאומיים של הציבור.

לכן יש להשמיע קול ברור וחד – איננו צריכים שידור ציבורי!
ובטח שלא שידור "ציבורי" אשר משרת קבוצת מיעוט אחת אשר עדיין אוחזת בהגה הלאומי למרות שכוחה הפוליטי הצטמצם משמעותית וממשיך להצטמצם משנה לשנה.

את הכסף אשר מתכוונים להשקיע באותו "שידור ציבורי" היה אפשר להשקיע בדברים חשובים הרבה יותר לציבור.