בימים האחרונים, על רקע משבר ההגירה המוסלמית לאירופה, נדמה כי מנגנון התעמולה השמאלני רק היה צריך את הניצוץ שידליק את אש הקמפיין התעמולתי למען פתיחת הגבול עם סוריה וההיתר למאות אלפי ערבים עויינים להיכנס לערי ישראל במסווה של "פליטים".

מי שירה את יריית הפתיחה היה יו"ר מפלגת "העבודה" יצחק הרצוג שטען כי על ישראל לקלוט "פליטים" משום שהעם היהודי אינו יכול להיות אדיש לסבלם של עמים אחרים (הוא רק שכח שמדובר בעם אוייב שנשבע כל יום להשמיד את ישראל).

הרצוג אף השווה את מצב הפליטים הערבים מסוריה לפליטים מויאטנאם שקיבלו מקלט בישראל בשנות ה-70 המאוחרות על ידי ראש הממשלה דאז מנחם בגין.
הבדל אחד מהותי וקריטי אותו שכח הרצוג לציין בהשוואה שלו הוא שהפליטים מויאטנאם לא משתייכים למדינת אוייב ולאומה עויינת אשר נשבעה להשמיד את ישראל (למעשה, סביר להניח שאותם פליטים כלל לא שמעו על ישראל לפני שקיבלו מקלט בה), כך שההשוואה לכשעצמה מעידה על בורותו של המשווה.

אולם הרצוג לא היה האחרון שקרא לקבל פליטים מסוריה. הוא שימש כיריית הפתיחה ולא יותר מכך.
ימים ספורים לאחר הצהרתו וכל תועמלן שמאלני המכבד את עצמו קורא מעל כל במה אפשרית (בין אם בעיתונות הכתובה, הוירטואלית, או באולפני הטלוויזיה) לקבל מספר מוגבל של פליטים ערבים.
את התשובה לשאלה מהו אותו "מספר מוגבל" אין איש מהם מוכן לספק…

בקרוב בישראל? (המוני פליטים ערבים בדרכם מהונגריה לכיוון גרמניה)

לא נציין כל תועמלן זול שמפיץ את שטויותיו ברבים, אבל לצד התועמלנים הזולים והמצויים ישנם גם המתוחכמים אשר מנצלים את בורותם של המוני ישראל בהלכה היהודית וכצפוי ממהרים (בפעולה שהייתה צפויה מראש) לגייס את תורת ישראל כדי לנמק את טענותיהם.

אחד מהם הוא תומר פריסקו – חוקר ומרצה בכל הקשור לדתות אשר מתפעל בלוג אינטרנטי בו הוא מפיץ את משנתו.

ובאחת ממאמריו שנושא את הכותרת "החובה היהודית לקלוט פליטים" אשר פורסם בבלוג (ואף פורסם באתר התעמולה השמאלני "הארץ") הוא מסביר לכולנו מדוע קליטת פליטים מסוריה נחשבת ל"מצווה" מהתורה (למאמר המלא שלו ליחצו כאן).
במאמר זה אתייחס לעיקרי טענותיו (שהם סילופי היהדות).

וכך הוא כותב:
"המסורת היהודית מדברת באופן ברור על הענקת מחסה וסעד לפליטים. הכוונה אינה רק להבהרות החוזרות ונשנות… בתורה עצמה כתוב: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ" (דברים, כג, טז-יז). כלומר עבד שברח מאדוניו ומצא מקלט בקהילתך, לא רק שאסור לך להסגירו לאדוניו, אלא עליך לתת לו לשבת "עמך", "בקרבך", "במקום אשר יבחר", "בטוב לו". קל לראות כיצד התורה מדגישה חזור והדגש את חירותו של העבד להתיישב היכן שהוא רוצה, ופרשני המקרא קושרים את הפסוקים לאלה שקדמו להם, העוסקים במלחמה, ומסיקים שמצווה לקבל גם פליטי חרב"

*כאן בא לידי ביטוי הסילוף הראשון, שהרי הכוונה ב"עבד" הוא לגרים שבורחים ומגיעים לארץ, ואלה מתחלקים ל-2 סוגים:
"גר צדק" – גוי הבא להתגייר (לקבל על עצמו עול מלכות שמיים), שהרי לאחר הגיור הוא כיהודי לכל דבר ועניין.
"גר תושב" – גוי המקיים 7 מצוות בני נח ושאינו עובד עבודה זרה, ושבטח אינו נלחם בישראל.
אלפי המוסלמים המתדפקים על שערי אירופה אינם (בלשון המעטה) מ"אוהבי ישראל".

פריסקו ממשיך לסלף ומצטט  את דברי הרמב"ם על קבלת גר וכותב: "הרמב"ם מבין את הציווי על העבדים כמינימום, ובוודאי שחובה עלינו לעזור לאנשים שאינם עבדים, אשר בורחים ממקום סכנה"

*ואילו הרמב"ם כותב כך (הלכות עבדים, פרק ח', יא-יב): "עבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל–אין מחזירין אותו לעבדות, ועליו נאמר בתורה "לא תסגיר עבד, אל אדוניו" (דברים כג,טז).  ואומרין לרבו שיכתוב לו גט שיחרור, ויכתוב עליו שטר חוב בדמיו, עד שתשיג ידו, וייתן לו.  ואם לא רצה האדון לשחררו–מפקיעין בית דין את שיעבודו מעליו, וילך לו.
עבד זה שברח לארץ, הרי הוא גר צדק; והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת למי שמונה אותו, מפני שהוא שפל רוח יתר מן הגר, וציווה עליו שנאמר "עימך יישב בקרבך . . . בטוב לו; לא, תוננו" (דברים כג,יז), וזו הונית דברים.  נמצאת למד שהמונה את הגר הזה, עובר בשלושה לאוין:  משום "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה,יז), ומשום "וגר לא תונה" (שמות כב,כ), ומשום "לא, תוננו" (דברים כג,יז).  וכן עובר משום "ולא תלחצנו" (שמות כב,כ) כמו שביארנו בעניין הוניה"

ושוב – מדובר כאן על גרים. לא על בני עמים העויינים את ישראל ונלחמים בה (עליהם חלה המצווה של "מלחמת מצווה").

ציטוט אחר שפריסקו "שכח" להביא מהרמב"ם הוא ממורה נבוכים (חלק ג') בו כותב הרמב"ם: "כאשר תוקפן עושק מבקש את חסותנו, אין לתת לו חסות ואין לרחם עליו, ובשום פנים אין לוותר לו על חובה מחובותיו, אף אם הוא מבקש חסות מהאדם הנכבד וגדול המעלה ביותר, שנאמר: מעם מזבחי תִּקחנו למות (שמות כ"א:יד). והרי זה ביקש את חסותו של האל יתעלה ונאחז במה שמיוחס לשמו, והוא לא העניק לו חסות, אלא ציווה למסרו לידי בעל הזכות שמלפניו הוא ברח. כל שכן המבקש חסות מבן-אדם, לא ראוי לאותו אדם לרחם עליו ולא להעניק לו חסות, מפני שהרחמים כלפי התוקפנים המשחיתים הם אכזריות כלפי הבריות כולם"

ועל זה אמרו חז"ל: "כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים"

מנצל את חוסר הבקיאות של הישראלים בהלכה (תומר פריסקו)

אבל פריסקו הוא לא היחיד. יהודי נוסף שמדבר לכאורה בשם התורה ואף זכה לשבח ואיזכור במאמרו של פריסקו הוא הרב יובל שרלו, שכבר הספיק בעבר "לחבר תפילה לשלום העם הסורי", ובראיון לאתר "סרוגים" כשבוע לפני ראש השנה תשע"ו הוא אומר כי "על מדינת ישראל לקלוט מספר מצומצם של פליטים הנמצאים ברדיפות ובסכנת חיים ברורה ומיידית. מבחינה אתית ויהודית לא ניתן להתעלם מהמתרחש בסוריה ובמדינות נוספות".

לשאלה האם יש לאפשר להמוני ערבים הרוצים להשמידנו להיכנס לגבולות ישראל ענה שרלו: "בשום פנים ואופן אין חובה או צורך להכניס אף אחד שרוצה להשמיד את המדינה, אבל השאלה היא אנשים שנמצאים ברדיפה ובסכנות חיים דווקא בשל העובדה שהם לא מתוך המערכת השלטונית או אלה שרוצים להשמיד אותנו, מערכת הביטחון תוכל לבדוק ולברר ולזהות מי הוא פליט במובן המלא של המילה ומי החליף את עורו כדי לברוח".

וזה בדיוק המקום להזכיר כי לפני מספר שנים עסק שרלו בסוגיית "פליטים" אחרים – הפולשים מאפריקה, אז קרא לכל היישובים בארץ "לשאת בעול" ולקלוט את הפולשים מאפריקה.
עוד אזכיר כי הרב שרלו הוזכר יותר מפעם אחת בהקשר של ארגון השמאל האנטישמי "הקרן לישראל החדשה".
"ישראל החדשה" מבחינתם היא מדינה רב לאומית, ואולי זה מסביר את העובדה שכל מני אנשי רוח ו"רבנים" למניהם משתמשים בתורה כדי לקדם מטרות שאין ביניהן לבין היהדות חצי דבר.
כמו כן בעבר קרא שרלו "להגמיש את ההלכה" כדי להכיר ברפורמים.

האומנם התורה מצווה לרחם על המרים שבאוייבינו? (יובל שרלו)

וזה הזמן להזכיר שתורת ישראל אומרת חד משמעית שלצד היחס לגרי הצדק (אותם אכן יש לאהוב ולקבל), ישנו גם היחס לעמים העויינים אותנו, והיחס אליהם הוא שונה לחלוטין:
"וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ. לֹא-תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם, בְּרִית. לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" (שמות כג')

"הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא-תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם" (דברים ז') – חז"ל פירשו בין השאר שאין לתת להם אפילו חניה בקרקע (גם אם מדובר בחניית ביניים).