חדשות ודיונים > ספריית הימין האמיתי
ההיסטוריה לעולם חוזרת
נץ וגאה בזה:
-לעניין פניה לערכאות, אני שוב חוזר ומזכיר את שאלתי, למה לגיטימי שערכאות יכריעו מי יהיה האדמו"ר הבא או רישא דמתיבתא דישיבת פוניבז'
ואני גם מזכיר שעצם הפניה למני מזוז שיפסול את הרב דרוקמן ובית דינו (וממילא גם הגיורים כפועל יוצא) היא גם כן פניה לערכאות, אז למה זה יותר כשר
שוב, אתה לא טורח לענות על זה ומשגר את אותה תשובה מתעלמת מהמותן, תתמודד!
-לעניין ויכוח, לא כל דיון בין שני אנשים שומרי תורה ומצוות חייב לבוא יחד עם מגה-טונות של מקורות, וזוהי טעותך, ואי-יכולתך לנהל דיון רציני שמתבסס על שכל ישר בלבד, כמה חבל, שוב, הוכחת לי את שרציתי להוכיח.
-ולבסוף לעניין מדינת ישראל ג' שבועות, תוקף מלכות, מלחמת מצווה, התקוממות יהודי על נפשו, הבא להורגך השקם להורגו
בין רוב החרדים (בפירוש לא כולם) ובין ה"מזרוחניקים"- ישנם כמה ויכוחים עמוקים בכמה מישורים:
1.) היחס לתנועה הציונית בעת יסודה.
2.) היחס למדינת ישראל לאחר שכבר קמה.
3.) היחס להישגי מלחמת ששת הימים.
4.) היחס לשלטון העומד במדינת ישראל כיום והגדרתו.
5.) תוקף ג' שבועות.
6.) מה נחשב מרידה באומות.
הכרעה בויכוח הזה לא יבוא ביני ובינך גדולים ורבים מאיתנו התנצחו ומתנצחים בזה.
כמובן שדיון אחר לגמרי הוא עצם התנהלותו הכפרנית של השלטון ועצם הלגיטמיות של שלטון כזה, מה גם שיש גם צד של אשמה על הציבור החרדי ורוב הרבנים שהכריעו מראש שלא ליטול חלק בתנועה הציונית ובכך הכריעו לשבט את גורלה אורחה והפרהסיא של המדינה, ואין להם להלין אלא על עצמם.
דיון אחר לגמרי הוא עצם הדיון האם זה היה הולך, והרי ראינו מה עשו בן גוריון וחבורתו ופשעיהם בשואה לפני ואחריה והיחס שלהם לכל מי שלא היה שייך לתנועת הפועלים, זה נושא אחר לדיון.
לפני שנמשיך בויכוח על ג' שבועות צריך לברר כמה דברי בסיס ואלו הם:
-מה מוגדרת השלטון פה בארץ עצמו והאם מותר להם הלכתית להכריז מלחמת "עזרת ישראל מיד צר" (וכל המלחמות היו כאלה).
-היחס ל"שטחים".
להלן כמה מאמרים בעניין לפני שנמשיך:
(מאמר ראשון) מאת הרב טוביה בלוי לקוח מתוך אתר חב"די שכותב במפורש על האדמו"ר- זצוק"ל- תאכל קש!
האם מחרימים עדה קדושה?
מקימי אגודת ישראל מתהפכים בקברם לנוכח התנהלותה של המפלגה? הרב טוביה בלוי (עלה במחשבה)
עצרת הזעקה של רבבות שלומי אמוני ישראל, חרדים ודתיים, ספרדים ואשכנזים, חסידים וליטאים, על יד הכותל המערבי, בראשות גדולי תורה, ובעידוד והשתתפות חברים בכירים ממועצת גדולי התורה – הציבה את המאבק נגד ויתור על שטחים במקומו הנכון, כמאבק על ערכי התורה והיהדות בשרשרת עשרות המאבקים המתקיימים מאז קום המדינה נגד המגמה הציונית לעשות את עם ישראל ככל העמים.
תרמה לכך קריסת הימין הפוליטי, כאשר ראשיו ורובו התגלו כמובילי הוויתורים והנסיגות. התברר כי הימין הפוליטי, שאינו מבוסס על התורה, הוא ימין שקר, וזאת בהמשך להסכמי הנסיגה הקודמים שרובם ככולם נעשו על-ידי הימין הפוליטי (וגם הסכם אוסלו התבסס על הסכם קמפ דייויד, שם הוסכם על ה'אוטונומיה', והוצג כהמשך ישיר אליו הבא לממשו).
עתה, כאמור, הוכרז קבל עם ועולם כי לא מדובר כאן על מאבק פוליטי בין שני חלקים של הציבור החילוני-ציוני, שכן אותו חלק מציבור זה שהציג עצמו כ'ימין' לא התכוון אלא לניצול פוליטי של העניין וקרש קפיצה לקבלת השלטון ומיד עם השגת מטרתו זו קיפל את דגלו. הובהר כי יסודו של המאבק הוא אך ורק תורני-יהודי, מאבק על קדושת ארץ הקודש.
כבר בשנת תרצ"ז החליטה מועצת גדולי התורה כי אין רשות ואין סמכות לשום יהודי לוותר אפילו על שעל כלשהו מארץ הקודש אשר הקב"ה הנחילה לעמו, גם במחיר "שלום", נוסף לכך שמתברר לכול, שוב ושוב במחיר קרבנות דמים, שכל ויתור רק מזמין מלחמה וטרור.
ב'המודיע' מעש"ק פ' מטות, כ"ג תמוז, ש.ז. בשם ר' משה חיים שינפלד:
"נכנסתי לאחר הסכם אוסלו הזכור לשמצה, אצל אחד מגדולי ישראל זצ"ל. לפני ששטחתי את מטרת בואי, שמעתי ממנו דברים קשים וכואבים דיבר על כך שהוא רואה בהסכם זה סכנה לעתיד העם כאן בארץ ישראל. שארית הפליטה נתכנסה כאן ברחמיו הרבים, והנה יושבים אנשים חסרי אחריות באוסלו הקרה, ומוותרים על הכול. מי שמם? מי הסמיכם? האם הם בעלי בתים על ארץ ישראל?
"ניסיתי לטעון שהיו דברים מעולם שהסכמנו לתכנית החלוקה של ארץ ישראל, הסכמנו לתכנית ועדת פיל, והסכמנו לתכנית המינימום של הוועדה האנגלו אמריקנית. הצעות אלו היו פחות מהסכם אוסלו.
"ואז שמעתי דברים כדורבנות: אז, לפני ועדת פיל ולפני תכנית החלוקה, לא היה לנו כלום. הציעו לנו משהו – ודאי שצריך היה להסכים. אבל היום, הקב"ה ברחמיו הגדולים נתן לנו – למי יש את הרשות להחזיר בהסכמה מה שהקב"ה נתן".
היה זה כ"ק האדמו"ר בעל 'פני מנחם' מגור זצוקללה"ה, שהשמיע אז דברים אלה גם בציבור, וזאת בהמשך לאותה החלטת מועצגה"ת שאביו בעל ה"אמרי אמת" זצוקללה"ה היה שותף לה (אגב: שינפלד טעה בדבריו ש"הסכמנו לתכנית ועדת פיל" שכן החלטת מועצגה"ת של תרצ"ז התייחסה דווקא לתכנית החלוקה שעליה המליצה 'ועדת פיל').
כאמור, ברור עתה לכול, מה שרבים מגדולי ישראל ראו מראש, שלפנינו, מאז שנת תשכ"ז, מאבק על קודשי ישראל, מאבק בין האמונה בה' ובתורתו ובייחוד עמו הנבחר, לבין ההשקפה של ככל העמים בית ישראל, "עם שלוקח גורלו בידו", כהשקפה הציונית מיום היווסדה. הנכונות לוויתור על שטחי ארץ הקודש תוך הסתמכות על חסד לאומים חטאת מחד וכוחי ועוצם ידי מאידך, התבררה סופית כאקט ציוני מובהק. אותם גדולי ישראל כמו כ"ק אדמו"ר זצוק"ל מליובאוויטש, הגאון האדיר פוסק הדור רבי משה פיינשטיין זצוק"ל, כ"ק האדמו"ר בעל ה'לב שמחה' מגור זצוק"ל ורבים אחרים קבעו בפסקנות שכל ויתור לא יביא שלום אלא יגביר שפיכות דמים ויגביר דרישות לוויתורים נוספים כולל על ירושלים המזרחית והשכונות הערביות לשעבר של ירושלים המערבית, דרישות שיהיו מלוות בשרשרות פיגועים.
אין זה סוד, למשל, שבין אלה שסייעו בכל כוחם לארגון העצרת היה ח"כ הרב מאיר פרוש, ואביו הרב מנחם פרוש. אותו ר' מנחם פרוש שארגן בעבר לא אחת מן ההפגנות למען קודשי ישראל, ובראשן מלחמת הקודש נגד גזירת שרות לאומי בהדרכתו של בעל ה'חזון איש' זצוק"ל, ואותו ר' מאיר פרוש שבנאומו הנלהב נגד גזירת ההתנתקות – כאשר כל שלומי המוני ישראל בכנסת הצביעו נגדה במצוות מועצת גדולי התורה – הזכיר בקול רם וצלול את החלטת מועצת גדולי התורה בשנת תרצ"ז, וכן את דברי מרן הגרי"צ דושינסקי זצוק"ל לפני ועדת החקירה.
נשים לב, אגב, כדלהלן: ר' מנחם פרוש, ובעקבותיו בנו ר' מאיר, מייצג, כידוע, את אגו"י הירושלמית האותנטית, זו שבמשך כ-30 שנה נלחמה בודדה, בהנהגת סבי הרב משה בלוי זצ"ל, בציונות ובמזרחי, והיא שהכשירה את הקרקע ובנתה את התשתית לשאר חלקי אגו"י שהגיעו לכאן אחר השואה ושולבו בה. ועוד: כ"ק הגה"צ מערלוי שליט"א, זקן חברי מועצת גדולי התורה וחבר נשיאותה, מייצג את מורשת מרן החתם סופר – שנושאי דגלה תפסו מקום כבוד ביותר באגו"י העולמית מאז ייסודה בקטוביץ (על ידי הגאון מפרשבורג זצוק"ל ועוד מגדולי הונגריה וצ'כוסלובקיה שעמדו ליד עריסת אגו"י). כ"ק האדמו"ר מסדיגורה שליט"א, אף הוא מזקני חברי מועצת גדולי התורה וחבר נשיאותה, מייצג את בית רוז'ין, אותו חלק ממנו שנמנה עם מייסדי ומנהיגי אגו"י מאז ייסודה, כמו כ"ק האדמו"רים מטשורטקוב, מסדיגורה, מבויאן, מקופישניץ זצוק"ל. הגה"צ רבי בנימין זילבר שליט"א מייצג אותו חלק מעולם התורה של ליטא שהיה נאמן לאגו"י מאז ייסודה בירושלים במלחמתה נגד המזרחי בשעתו.
העצרת של יום ה' אב אורגנה כולה, כאמור, על ידי גורמים חרדיים לשם שמים, וקיבלה עידוד וסיוע, כפי שצוין, מגדולי ישראל ובהם ותיק חברי מועצת גדולי התורה הגה"צ מערלוי שליט"א, ובשיתוף פעולה עם ראשי אגו"י הירושלמית הוותיקה ובראשם ותיק ובכיר מנהיגי התנועה האגודאית, הרב מנחם פרוש שליט"א, שינק את ההשקפה האגודאית עם חלב אמו ועמד תמיד בחזית הקדמית במערכות היהדות החרדית בירושלים. כבר צוין גם שהשתתפו בה המוני היהדות החרדית בירושלים וגדולי תורה וחסידות, בהם רבים שחרף מאמציהם ויציאתם לדרך לא הצליחו להגיע אליה (סיפר לי עד נאמן שראה את הגרז"נ גולדברג שליט"א, חתנו הבכור של הגרש"ז אויערבוך זצוק"ל, מתקדם בכל כוחו בעומס הגדול להגיע לעצרת).
נשאלת השאלה: מה מקום להחרמת עצרת קדושה זו?
לא יאומן כי יסופר שעיתונה של אגו"י התעלם התעלמות מכוונת מקיום העצרת – ואזכיר שוב את חלקם של גדולי ישראל ומנהיגי אגו"י בעצרת – כל הימים שלפני מועד קיומה, מחשש שעוד יהודי ידע ממנה ויבטא את זעקתו, זעקת כל יהודי שומר תורה ומצוות, בהשתתפות בתפלת רבים, ולמחרת יקדיש לה ידיעה מגוחכת בהיקפה וניסוחה.
מה קרה?
טיעון חוזר ונשנה בפי הכותבים של 'המודיע', בסגנון זה או אחר: "אתם לא השתתפתם במחאות היהדות החרדית במאבקה נגד גזירות עקירת הדת – אף אנו לא נשתתף במחאותיכם".
הבה ונתעלם מן האכזריות והציניות שמאחורי טיעון כזה כלפי יהודים שומרי מצוות (ואף אם לא היו כאלה) שניחתה עליהם גזירה נוראה ואיומה כזו. מזכירים גם שהמפלגות הדתיות ציוניות היו שותפות לפשע של הקמת ממשלה יחד עם שינוי כאשר סיעת יהדות התורה נבגדה על ידי הליכוד ונותרה בחוץ.
אבל:
א. מה אשמים יהודים יקרים אלה בפשעיהם של מנהיגיהם? הרי הפוליטיקאים שלהם יושבים בבטחה בתוך הקו הירוק ונהנים ממטעמי השלטון, גם בהיותם באופוזיציה – ומדוע מגיע עונש ההחרמה לפעולות שנועדו אך ורק לטובת אותם יהודים שלא שותפו לפשע של השמטת הכיסאות הפוטנציאליים מתחת לפוליטיקאים החרדיים (עד שהתהפך הגלגל)?
ב. עצם הטיעון האמור מזכיר את מי ששרף את ביתו כנקמה בפשפשים. האם לא יודעים כותבים אלה שהסגרת גוש קטיף מחזקת את הטרור וגם מקרבת את האש לישובים יהודיים נוספים. נכון אמנם שכרגע זה מדובר רק על שדרות ואשקלון, שם כנראה לא גרים כותבים של 'המודיע', אבל הניסיון המר שלנו מאז קמפ דייויד ואוסלו וכו' הראה שוויתור גורר ויתור ובטווח ארוך יגיע האויב, אם חלילה יצליח השלטון הציוני במעשיו הנפשעים, גם לירושלים ובני ברק. ירושלים המזרחית ודאי כבר שייכת לאויב, על פי משנת 'הרוב היהודי' (הכולל את הגויים הרוסיים), אבל גם בירושלים המערבית היו 13 שכונות ערביות, וסביר להניח שחלק מכותבי המודיע גרים שם!
ג. ומה עם דעת-תורה של גדולי ישראל שאסרו החזרת שטחים בכלל, ובפרט במקרים כגון דא שיש בהם פיקוח נפש – האם זה לא מחייב מחאה?
ד. ועתה לעיקר הטענה על אי-השתתפות בהפגנות היהדות החרדית. ובכן: רוב רובן של המחאות וההפגנות בנושאי דת מאז קום המדינה לא נעשו על ידי אגודת ישראל. ההפגנות הסוערות נגד ניתוחי מתים ונגד חילול קברים – נעשו על ידי חוגים הקרובים לנטורי קרתא. ההפגנות הירושלמיות בכיכר השבת, מועדון המריבה, בריכת השחייה, משחקי הכדורגל נעשו ע"י נטורי קרתא בראשות הרב עמרם ברש"י בלוי, ונגד חלק מהן התפרסמה אף ביקורת ב'המודיע'. כותבי 'המודיע' הירושלמים השתתפו בהפגנות אלה כילדים ששיחקו עם השוטרים להנאתם במשחקי 'חתול ועכבר'.
אך למה להרחיק עדות? – כיום הזה מתקיימות שלוש מערכות על ענייני דת: המערכה נגד המיסיון ע"י 'יד לאחים'. המערכה נגד חיטוטי שכבי על ידי חוגי בריסק ונטורי קרתא, המערכה נגד חילול ש"ק ע"י הרב רפאל הלפרין ואחרים. מובן שאגו"י מושיטה סיוע פרלמנטרי לפי הצורך וגם ב'המודיע' מתפרסמים מפעם לפעם רשימות הזדהות. זהו!
נזכיר בקצרה את המאבק על 'מיהו יהודי' שניהל כ"ק אדמו"ר זצוק"ל מליובאוויטש, כאשר עתה ברורה לכל צדקת מלחמת קודש זו.
לסיכום:
היהדות החרדית כולה צריכה להיחלץ למלחמת הקודש של שמירה על קדושת ושלימות הארץ ונגד הוויתורים המסוכנים המביאים לסיכון חיי כל יהודי ארץ הקודש, ויתורים הנעשים על ידי כאלה שדוגלים בשיטת הציונות שחסד לאומים חשוב יותר מחיי נפשות.
זו מלחמת קודש כפסק דינם של גדולי ישראל.
-מאמר שני-
מלך אשר יבחר ה'
הרב דוד דב לבנון
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה
פרשתנו עוסקת בהלכות מנהיגי ישראל, השופטים והשוטרים, הנביא והמלך, וכהן משוח מלחמה 1 . אנו נעסוק כאן בפרשת המלך. נאמר בפרשה (דברים פרק יז):
"כי תבא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי: שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא".
מנוי מלך - מצווה או רשות
חלקו התנאים רבי נהוראי ורבי יהודה, אם מינוי מלך הוא מצוות עשה, או שהוא רשות אם ירצו העם מלך, שאז נאמרו בתורה כמה תנאים והגבלות במינויו, וכן כמה הלכות שהמלך חייב בהן. וז"ל הספרי (דברים פיסקא קנ"ו):
"ואמרת אשימה עלי מלך, רבי נהוראי אומר: הרי זה דבר גנאי לישראל, שנאמר: כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם. אמר רבי יהודה: והלא מצוה מן התורה לשאול להם מלך? שנאמר: שום תשים עליך מלך, למה נענשו בימי שמואל? לפי שהקדימו על ידם". (להלן נפרש מה המובן "שהקדימו על ידם").
אותה מחלוקת נמצאת גם בגמ' (מסכת סנהדרין דף כ עמוד ב):
"וכן היה רבי יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר דברים י"ז ואמרת אשימה עלי מלך וגו'. תניא, רבי אליעזר אומר: זקנים שבדור - כהוגן שאלו, שנאמר שמואל א' ח' תנה לנו מלך לשפטנו, אבל עמי הארץ שבהן קלקלו, שנאמר שמואל א' ח' והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ".
להלכה פסק הרמב"ם שמינוי מלך הוא מצווה, וז"ל בספר מצוות מ"ע קע"ג "היא שצונו למנות עלינו מלך מישראל יקבץ כל אומתינו וינהיגנו" (וכך כתב בהלכות מלכים פ"א ה"א), וכן כאמור דעת הרמב"ן, והר"ן בדרשותיו (דרשה י"א). לעומתם סובר האברבנאל (שמואל א' פרק ח') שמינוי המלך אינו מצווה ומדמה זאת לאשת יפת תואר, שכנגד יצר הרע דברה תורה, אולם הוא כותב זאת כפרשן לתורה ואין לראות בדבריו פסק הלכה.
שתי הדעות יש להן יסוד בפשט הכתוב. מצד אחד נאמר " שום תשים עליך מלך " בלשון ציווי, אולם מצד שני נאמר שם בפסוק קודם " ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי ", ואפשר להבין מזה, שרק אם העם יאמר שרוצה מלך אז ימנו מלך לפי התנאים האמורים בתורה, וא"כ זו יוזמת העם, ואינה מצווה אלא רשות. פירוש זה בכתוב נתמך גם ממה שנאמר בספר שמואל, שהנביא כועס עליהם כשהם מבקשים ממנו מלך.
הרמב"ן לשיטתו, שמינוי מלך מצווה, מיישב את הכתוב " ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי ", שנאמר כנבואה, שכך עתידים לומר בימי שמואל, ולבקש מלך ככל הגויים, והתורה באה להורות לנו שאין זה נכון לבקש כך מלך ככל הגויים, "ואין ישראל ראויים ללמוד מהם ולא לקנא בעושי עולה", אלא לבקש מלך "אשר יבחר ה'".
הר"ן בדרשותיו (דרשה האחת עשרה) מפרש את הכעס על כך שביקשו מלך בימי שמואל, מפני שהם רצו מלך " לשופטינו ", והמלך אינו שופט במשפטי התורה אלא לפי הסדר המדיני, ובזה ויתרו על משפט התורה שעינינו " חול השפע האלקי באומתנו והדבקו ממנו ". ויסוד גדול הניח לנו הר"ן שמשפטי התורה אינם באים רק למען הסדר חברתי, שלא יהיה מצב של "איש את רעהו חיים בלעו", אלא נועדו להקניית השפע האלקי על ישראל. ואת זה עושים השופטים ע"פ משפטי התורה. ונראה שגם פירושו רמוז בתורה, שהם בקשו מלך ככל הגויים, שאצלם אין חילוק בין תורת המשפט לבין משפט המלך.
הסבר נוסף לכתוב " ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי ", לפי השיטה שמלך הוא מצווה, נמצא בהעמק דבר של הנצי"ב, לדבריו מינוי המלך חייב להיות בהסכמת העם, ולכן כתב " ואמרת אשימה עלי מלך ", וז"ל (י"ז, י"ד):
"משום הכי לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך, על פי שראוים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר נכון - אז מצוה על הסנהדרין למנות מלך".
(אנו מוצאים אצל שאול המלך, שנמשח למלך ע"י הנביא שמואל, ובתחילה העם כולו עדין לו קבל אותו, ולאחר שניצח במלחמה וזכה לאהדת העם, אמר שמואל "קומו ונחדש את המלוכה". כך מפרש הגר"א "מלך" מלשון המלכה, "כי לה' המלוכה" בהסכמת העם, "ומושל בגויים" - אפילו בעל כורחם). אולם הוא עצמו מתחבט איך אפשר לומר מצד אחד שהמלכת מלך היא מצווה מחייבת, ומצד שני שאין המצווה נוהגת אלא כאשר העם רוצה בכך, ובודאי אין זו מצווה קיומית כמו שחיטה, שנוהגת רק למי שרוצה לאכול בשר, ולכן מגיע למסקנה:
"אלא על כורחך מצוה היא, ומכל מקום אין סנהדרין מצווים עד שיאמרו העם שרוצים בהנהגת מלך, ומשום הכי כל משך שלוש מאות שנה שהיה המשכן נבחר בשילה לא היה מלך, והיינו משום שלא היה בזה הסכמת העם".
דבריו טעונים הסבר, אם זו מצווה מחייבת איך העם יכול להשתמט ממנה ולומר שאינו מסכים למלך? ואולי רצונו לומר, הואיל ומתנאיי המלך שימונה לרצון העם, ואם ימנוהו הסנהדרין בעל כורחם לא יהיה לו דין מלך, לכן הסנהדרין אינם מצווים במצווה זו על שיוכשרו הלבבות לכך. ויש לדמות מצווה זו למצוות "פריה ורביה", שכדי לקיים המצווה אדם צריך להנשא, ואי אפשר לכפות על האדם לשאת אישה פלונית שאינו רוצה אותה. ואם העיכוב בנישואין נובע מכך שלא מצא את בת זוגו, מסתברא שאינו עובר על מצוות עשה. ומה שפסק הרמב"ם שכופין אדם לשאת אישה, היינו למי שאינו רוצה כלל לשאת אישה. כך גם במצוות מינוי המלך, אם העם אינו מוכן למסור את גורלו ביד מנהיג כמלך, מפני שלא מצאו אדם שיוכלו לתת בו אמון שכזה, או מפני שלא הוכשרו הלבבות לקבלת מנהיגות כזאת, אינם עוברים על מצוות עשה זו.
נראה לדייק רעיון זה גם ברמב"ן שכתב בין דבריו " והזכיר 'ואמרת', כי מצוה שיבואו לפני הכהנים והלויים ואל השופט ויאמר להם: רצוננו שנשים עלינו מלך ", משמע שזה מתנאי המצוה שהעם ידרוש מלך.
כיצד נבחר המלך?
ונראה להעמיק בכך, מתוך השוואה לבחירת מקום המקדש, בשניהם נאמר "אשר יבחר ה'", אצל מלך נאמר " שום תמים עליך מלך אשר יבחר ה' ", ובמקדש נאמר (דברים י"ב, י"א): " כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלקיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם וגו'".
והנה כדי למצוא את מקום המקדש נאמר בתורה "לשכנו תדרשו" ודרשו חז"ל שאין לחכות עד יבוא נביא ויגלה את מקום המקדש, אלא יש לדרוש אותו ואז הקב"ה יגלה לנו ע"י נביא. וכך דוד דרש את מקום המקדש בכל לבו "אם אבוא אל אהל ביתי ... עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב" ושתף בכך את שמואל הנביא "בניות ברמה", עד שנתגלה לו המקום ע"י נתן הנביא. וכך גם לדורות לא יבנה המקדש עד שידרשו אותו, שנאמר "ציון היא דורש אין לה" - אמרו חז"ל "מכלל דבעי דרישה". וכן אמרו במדרש (שוחר טוב תהילים י"ז) "ומה אלו שלא נבנה בימיהם ולא חרב בימיהם, כך נעשה להם ונענשו על שלא תבעו בנין בית המקדש, אנו שחרב בימינו והיה בימינו ואין אנו מתאבלים ולא מבקשים רחמים על אחת כמה וכמה. לפיכך התקינו חסידים הראשונים שיהיו ישראל מתפללים... "השב שכינתך" וכו'".
ואם כן גם ביחס למלך צריך לדרוש אותו כדי למצוא את המלך המתאים אשר יבחר ה' ורק אחר כך הוא יתגלה לנו. וזה רמוז בתורה " ואמרת אשימה עלי מלך", היינו שעלינו לדרוש לחפש אותו מבחינה רעיונית ולהבין את משפט המלוכה בישראל, והחטא של דרישת המלכות בימי שמואל היתה לפי חז"ל בסיפרי " לפי שהקדימו על ידם ", היינו שהם בקשו מלך לפי דעתם ולא חפשו את אשר יבחר ה'. וזו סוגיא עמוקה ורחבה שעלינו להתעמק בה, להחזיר מלכות לישראל בדרך התורה, וכפי הדרישה כן ימצא לנו ויתקיים במהרה "והשיבה שופטיך כבראשונה", "ובנה ירושלים עיר הקודש ...וכסא דוד עבדך במהרה לתוכה תשים" 2 .
וכן היה בבחירת דוד למלך, שמואל הנביא נשלח לבית ישי לבחור את משיח ה', אולם הקב"ה לא גילה לו מי הוא והוא היה צריך לנסות לבחור בראוי למלך, ונאמר בספר שמואל, שהנביא שמואל ראה את אחי דוד וחשב שהם מתאימים לתפקיד, וה' אמר לו "אל תבט אל מראהו", וחז"ל אמרו שלא זכה לגלות את המיועד למלך מפני שאמר "אנכי הרואה", עד שלבסוף ה' אמר לו למשוח את דוד, כי "האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב", ונבחר דוד שנאמר עליו שהוא "טוב רואי", מפני שראיתו תואמת את ראית המקום. וכך גם היה במציאת מקום המקדש, אברהם נצטווה ללכת אל המקום אשר יאמר לו האלקים, אבל אברהם היה צריך לחפש אותו, ורק לאחר מכן נתגלה לו המקום. והוא נקרא ע"י אברהם אבינו "ה' יראה אשר יאמר היו בהר ה' יראה", כי המקום נבחר ע"י ה' שהראה לו את המקום הזה, ואליו עולים לרגל לראות ולהראות.
גם מבחינה היסטורית עובדתית, אנו מוצאים דמיון ביניהם. שניהם לא התגשמו בראשית זמן החיוב של המצווה. זמן חיוב מצוות המלך היא "כי תבואו אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך וירשתה וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך וגו'"" - לאחר כיבוש וחילוק , אולם עובדה היא שבמשך כל ימי השופטים " אין מלך בישראל איש הישר בעניו יעשה " (כך מסתיים ספר שופטים). ולא נבחר מלך בישראל עד ימי שמואל, וגם אז בתחילה נבחר שאול מזרעה של רחל למלכות שעה, ורק אח"כ נבחר דוד מזרעה של לאה, ומשבט יהודה, שלו הובטחה המלכות לעולם. וכמו כן המצווה שנצטוו להקים מקדש במקום אשר יבחר ה', חלה עליהם מיד לאחר כיבוש וחילוק הארץ, " כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה ", אולם בפועל מקום המקדש לא נתגלה בתחילת כניסתם לארץ כל ימי השופטים, והיו להם בתחילה משכנות, משכן שילה נוב וגבעון, וכשחרבו המשכנות הותרו הבמות, עד שנבחרה ירושלים לנצח, ונאסרו הבמות לעולם. ודוד המלך ע"ה הוא שמצא את מקום המקדש, שנבחר לנצח נצחים.
והנה בין שנאמר שמינוי מלך הוא מצווה או לאו, כאשר אנו ממנים מינוי כל שהוא שיש בו שררה עלינו להקפיד שיהיה בו התנאים שאמרה התורה על מלך " לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא מקרב אחיך הוא", וז"ל הרמב"ם (הלכות מלכים פרק א הלכה ד):
"אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא לא שר חמישים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, שנאמר מקרב אחיך תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך".
משמעות הדבר אינה רק שצריך לחפש מנהיגי ישראל שיש להם יחוס טוב, אלא שיש להם תכונות טובות, כפי שכתב החינוך מצווה תצ"ח:
"שורש המצוה ידוע, כי מהיות הממונה לראש נשמע לכל בכל אשר ידבר, צריך להיות על כל פנים מזרע ישראל שהם רחמנים בני רחמנים, כדי שירחם על העם שלא להכביד עולם בשום דבר מכל הדברים, ויאהב האמת והצדק והיושר, כידוע בכל שהוא ממשפחת אברהם אבינו ע"ה שיש בה כל טובות אלו, וכעין שאמרו חכמי הטבע שטבע האב צפון בבניו".
וכן משמע שהתכונה החשובה ביותר למנהיג היא יראת שמים, ולכן הבחינה לבן המלך אם הוא ממלא מקום אבותיו וראוי למלכות היא בעיקר בענין זה, כפי שכתב הרמב"ם (מלכים פרק א הלכה ז):
"ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה, היה ממלא ביראה אע"פ שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו, וכל מי שאין בו יראת שמים אע"פ שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל".
נראה שהדגש העיקרי הוא שהמנהיג לא יהיה "איש נכרי 3 " המתנכר לעמו, היינו שיהיה לו תכונות נפש יהודיות, גאה בעמו וחפץ ביקרם.
כתר מלכות לדוד ולזרעו עד עולם
יש עוד צד שווה בין בחירת מקום המקדש לבחירת דוד למלך הוא וזרעו אחריו. כמו שמקום המקדש נתקדש בקדושת עולמים, ואף לאחר חורבנו בקדושתו עומד, ולכן נאסרו הבמות עולמית, כך גם מלכות בית דוד נתנה לו עולמית, ואף אם תופסק מלכותו בגלל שלא ילכו בניו בדרכיו, או בגלל החורבן, המלכות נשמרת לדוד ולזרעו עד עולם. כפי שנפסק ברמב"ם (הלכות מלכים פרק א הלכה ז):
"כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות, והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם, שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם, ולא זכה אלא לכשרים שנאמר אם ישמרו בניך בריתי, אע"פ שלא זכה אלא לכשרים לא תכרת המלוכה מזרע דוד לעולם, הקב"ה הבטיחו בכך שנאמר אם יעזבו בניו תורתי ובמשפטי לא ילכון ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם וחסדי לא אפיר מעמו".
וגם לאחר ההפסקה במלכות ישראל בזמן הגלות, בעת הגאולה מלך המשיח יהיה מזרעו של דוד. מה משמעות הבטחה זו שלא תסור מלכות מבית דוד, האם חל עלינו איסור למנות מלך משבט אחר, או שזו הבטחת ה', שלא יבחר מלך משבט אחר, והואיל והמלך צריך את אישור הנביא לקבוע אם הוא המלך "אשר יבחר ה'", ממילא הבטחת ה' תביא לכך שלא יסור שבט מיהודה, אבל מבחינתנו אין אסור למנות מלך משבט אחר?
נראה לדייק זאת מספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה שסב, וז"ל:
"והמצוה השס"ב היא, שהזהירנו שלא למנות מלך עלינו איש שלא יהיה מזרע ישראל אע"פ שהיה גר צדק . והוא אמרו (שופטי' י"ז) לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא. ולשון סיפרי לא תוכל לתת עליך איש נכרי זו מצות לא תעשה. וכן שאר המנויים אינו מותר שנמנה עלינו בעניין מן העניינים לא מנוי תורה ולא מנוי מלכות איש שיהיה מקהל גרים עד שתהיה אמו מישראל, לאמרו (שם, מ"ע קע"ג) שום תשים עליך מלך מקרב אחיך. אמרו (יבמו' מה: וש"נ) כל משימות שאתה משים עליך לא יהו אלא מקרב אחיך.
אמנם המלכות לבד כבר ידעת מכתובי ספרי הנבואה שזכה בה דוד. ובביאור אמרו (קה"ר רפ"ז וכעי"ז יומא ע"ב ב) כתר מלכות זכה בו דוד. וכן זרעו אחריו עד סוף כל הדורות. אין מלך, למי שיאמין תורת משה רבינו ע"ה אדון כל הנביאים, אלא מזרע דוד ומזרע שלמה לבד. וכל מי שהוא מזולת זה הזרע הנכבד לעניין מלכות נכרי קרינן ביה, כמו שכל מי שהוא מזולת זרע אהרן לענין עבודה זר קרינן ביה. וזה מבואר אין ספק בו. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומות מיבמות (מ"ה ב, ק"א ב, ק"ב א) וסנהדרין (לב א, לו ב, קי א) ושוטה (מא א) ונדה".
בתחילת המצווה הזכיר את האיסור מהתורה "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא ", ופירש שזה מתייחס לגר צדק. אולם בהמשך דבריו כתב, שלאחר שזכה דוד במלכות, כל מי שאינו מזרעו נחשב לנכרי, כמו שבכהונה ישראל לזר יחשב! ומפשטות דבריו משמע שאם ימנו למלך מי שאינו מזרע דוד יעברו על איסור דאורייתא של " לא תוכל לתת עליך איש נכרי "! ונראה מדבריו, שההלכה השתנתה לאחר שנבחר דוד למלך, שמעתה לא רק גר הוא זר למלכות אלא אף מי שאינו מזרע בית דוד. כמו שנשתנתה ההלכה לאחר בחירת המקדש, שמעתה גם אחרי שנחרב אסרו הבמות, ונאסר לבנות משכן במקום אחר.
אולם קשה לומר כן, בפרט מפני שנתמנו מלכים שלא מזרע דוד והיה להם דין מלך, כפי שפסק הרמב"ם (הלכות מלכים פרק א הלכה ח):
"נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה', הרי זה מלך וכל מצות המלכות נוהגות בו, אע"פ שעיקר המלכות לדוד ויהיה מבניו מלך, שהרי אחיה השילוני העמיד ירבעם ואמר לו והיה אם שמוע תשמע את כל אשר אצוך ובניתי לך בית נאמן כאשר בניתי לדוד וגו', ואמר לו אחיה ולבנו אתן שבט אחד למען היות ניר לדוד עבדי כל הימים לפני בירושלים".
ושם הלכה ט:
"מלכי בית דוד הם העומדים לעולם שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם, אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות מביתו, שהרי נאמר לירבעם אך לא כל הימים. /השגת הראב"ד/ אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות וכו'. א"א זה סותר מה שאמר למעלה ולא המלכות בלבד וכו', א"ו כן הוא אילו היה ירבעם מלך כשר ובניו כשרים לא היתה מלכות פוסקת מזרעו אבל היתה שניה למלכות בית דוד כגון, קיסר ופלג קיסר".
ואפשר היה לתרץ זאת, שהאיסור להעמיד מלך משבט אחר מתחיל מאז שנבחר דוד למלך, כמו שירושלים נבחרה להיות המקום אשר יבחר ה' לעולמים, וקודם לכן היה אפשר להקים משכן בכל מקום, וכשחרב המשכן הותרו הבמות. אבל משנבחרה ירושלים ומקום המקדש, נאמר "זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה". אולם בדבר אחד יש חילוק בין מקום בית הבחירה לבחירת דוד וזרעו למלך, שבית הבחירה קדוש גם בחורבנו, וזה גורם שנאסרו הבמות, ואין היתר לבנות מקדש במקום אחר, מה שאין כן כאשר אין מלך ראוי מזרע בית דוד, אז לא שייכת הבחירה לזרע דוד, ומלוכה יכולה לעבור באופן זמני לשבט אחר.
ויש להעיר, שמדברי הרמב"ן על הפסוק "לא יסור שבט מיהודה", משמע שהבחירה של דוד וזרעו מחייבת אותנו בגלל מה שאמר יעקב אבינו, אבל אין אסור דאורייתא למנות מלך משבט אחר, וכך הוא אומר על החשמונאים הכהנים, שמלכו בישראל שהם " עברו על צואת הזקן " יעקב אבינו, משמע שלא עברו על איסור דאורייתא אלא על צואת יעקב אבינו.
--------------------------------------------------------------------------------
1 עיין ספורנו ט"ו י"ח ד"ה שופטים ושוטרים "אחרי המצוות להמון (בפר' ראה) צווה עניני מנהיגיו, והם השופטים והמלכים והכהנים והנביאים, אשר בתקונם יתוקן עניין ההמון, ובקלקולם יקולקל וכו'".
2 דוד ושלמה תקנו לנו ברכת ובנה ירושלים בברכת המזון, ולפי דברינו מלכות בית דוד קשורה ומחוברת לבחירת ירושלים.
3 "כל בן נכר לא יאכל בו" –דרשו חז"ל מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים.
-מאמר שלישי-
• דברים יז' יד-טו:
כי תבא אל הארץ אשר ד' א-לקיך נתן לך וירשתה וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי: שום תשים עליך מלך אשר יבחר ד' א-לקיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת איש נכרי אשר לא אחיך הוא:
1. הרב ד"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג [הרב האשכנזי הראשי לישראל אחרי הראי"ה קוק], תחוקה לישראל על פי התורה, (ליקט, סידר וערך: א. ורהפטיג), ירושלים, תשמ"ט, כרך א', (המאמר "תיאוקרטיה ודימוקרטיה"), עמ' 6-5:
אין עדיין לפנינו שאלה של מינוי מלך. "אין מעמידים מלך בתחילה אלא על פי בי"ד [=בית דין] של שבעים זקנים, ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו ושאול שמינהו שמואל הרמתי ובית דינו" (הלכות מלכים פרק א הלכה ג). ועכשיו לא רק שאין עוד נביא אלא שאין לנו בי"ד הגדול של שבעים ואחד, ואין לנו האפשרות להקים בי"ד של שבעים ואחד, כלומר בי"ד הגדול לכל ישראל כל זמן שאין סמוכין וגם אין אנו מכירים את המיוחסים מבית דוד. מה שבא בחשבון עכשיו אין זה אלא מינוי ראש ומנהיג, כלומר נשיא, או במלים אחרות פרנס ראש וראשון של המדינה, כשם שהיינו ממנים לפעמים גם בגלות בארצות ידועות פרנס ראשי לקהילות, וזה רק למספר שנים, מינויו יקום ע"י הציבור של הבוחרים כפי חוקת הבחירות. אין כאן ח"ו [=חס ושלום] התחרות עם בית דוד, ואין זה מלך מיופה בכח המלכות שהתורה נתנה למלך בישראל, ולא נמליך מלך עד בוא משיח בן דוד. לשים בראשנו פרנס, או נקרא לו נשיא, עפ"י הסכמת העם, לזמן קצר, אין בזה שום ניגוד מצד התורה.
2. הרב ד"ר שמעון פדרבוש [מנהיג המזרח"י בארה"ב עם הקמת המדינה], "משפט המלוכה בישראל", מהדורה שנייה מורחבת, ירושלים, תשל"ג, עמ' 42-41:
הטעם בחוקים כאלה כמו מינוי מלך, יפת תואר, קרבנות ויבום, הוא שהתורה התחשבה עם חולשת הדור, והיות ומנהיגי-קדם שנשתרשו עמוק בחיי העם לא במהרה אפשר לבטלם, לפיכך אחזה התורה בדרך החינוך ההדרגתי, ובהשאירה את המנהג העתיק שאין לעקרו על נקלה, צוותה על גדרים והגבלות מוסריים בתחום המנהג הזה, למען צמצם את היקפו בכלל, וכדי למעט את התופעות השליליות שבו בפרט...
בהתאם להשקפה היסודית הזאת הגבילה גם ההלכה התלמודית את אפשרות חידוש המלוכה כיום בגדרים כה מרובים, עד שאין יכולת חוקית בימינו להקים משטר מלכותי בישראל...מסקנתנו איפוא היא, כי משטר מלכותי בישראל אינו לפי רוח תורת-היהדות וגם אין אפשרות חוקית להקימו על-פי ההלכה. מדינת ישראל תוקם בתור קהיליה בעלת שלטון-עם ונשיא בראשה.
3. הרב נפתלי צבי ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין) [ראש ישיבת וולוז'ין האחרון], העמק דבר לדברים יז' יד:
"ואמרת" - לשון זה במשמע שאין זה מצווה במוחלט למנות מלך אלא רשות, והרי ידוע בדברי חז"ל שמצווה למנות מלך, אם כן מדוע כתוב 'ואמרת'? ונראה, שמשום שהנהגת המדינה משתנה אם מתנהג על פי דעת מלוכה או על פי דעת העם והנבחרים. יש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלא קברניט. ודבר זה אי-אפשר לעשות על פי הכרח מצוות עשה, שהרי בעניין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצות עשה. משום כך אי-אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך על פי שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגות בסדר יותר נכון, או אז מצוות עשה לסנהדרין למנות מלך.
4. הרב יהודה גרשוני [ראש ישיבה בארה"ב, מתלמידיו של הראי"ה קוק], "בירור במקורות דמוקרטיה ויהדות וזכויות העם", סיני ק' (תשמ"ז), עמ' רצא-רצג:
באמת הנהגה היותר נכונה בהנהגת המדינה היא "שלא תהא דעת יחידית שולטת", כי יחיד הלא עלול לשגיאות, ובייחוד שדעת התורה מנוגדת לדעה שרווחה בעמים אחרים, "כי הגדולים אינם טועים", וכתבה התורה עניין חטאו של הכהן הגדול והבאת קרבנו [ויקרא ד' ג-יב]. ועוד זאת, הנה האדם היחיד, אף אם כגובה הארזים גובהו, לא יוכל להקיף את כל הרגשות ואת כל דרישות העם על כל שדרותיו השונות. היחיד מוכרח לנפול תחת משא סבל העם, כי העם תמיד דורש חדשות, אם בצדק ואם שלא בצדק; הוא אוהב להתמרמר על מנהיגו, ואין המנהיג יכול לסובלו לבדו בשום אופן; ומי לנו גדול ממשה רבנו, אדון הנביאים, וגם הוא כרע תחת משא העם, עד כי אמר לו השי"ת [השם יתברך]: אספה לי שבעים איש מזקני ישראל [במדבר יא' טז]. סדרי העולם וכל הנעשה תחת השמש לימדו אותנו, שלא יוכל המושל היחידי למלאות אחר דרישת העם ואחר היושר והצדק. ואמנם משום כך נפלה כל התפיסה הזאת, ולא עמדו לה החרבות והכידונים, שהיו לה מגן ומחסה לאורך אלפי שנים; ואף לא עמד לה ההרגל, שנעשה ל"פסיכולוגיה עממית" לראות את המושל היחידי כמגן הסדרים הקבועים, ושבלעדיו תמוט הארץ.
אמנם, אף כי נעשה הדבר הזה למושכל ראשון ולדבר מקובל אצל רוב העמים - נגד מנהיגותו של היחיד - עם זאת עלינו לדעת, כי הדברים אמורים בשעה שכבר הגיע העם למידת התפתחות כזאת, עד שיש ביכולתו להיות בעצמו מושל על גורלו; אם העם יש לו הכרת אחריות הציבור והוא יודע מהי חברה, ומה הם סדרי החברה; אם יש בעם הכרה להעדיף את טובת הכלל ואושרו מטובתה של מפלגה כלשהי, שאז אין דרך אחרת אלא הנהגת הכלל "על ידי הציבור", על ידי העם בעצמו.
אבל בשעה שהעם נתון בשפל, בסתר המדרגה, ואינו יודע את חובתו - הרי אסון נורא יהיה, אם תימסר ביד העם הנהגת גורלו. רק חבר של מתיימרים כאוהבי העם יוכלו לדרוש כזאת, ובייחוד בשעה רבת פעולה ורבת אחריות. משל למה הדבר דומה? - למי שמוסר את החינוך ואת הנהגת הבנים הקטנים בידיהם עצמם, בשעה שעדיין אינן יודעים את דרך החיים, וכמה מסוכנים הם דרכי החיים.
...רק הנהגת העם ע"י פארלאמנט של זקנים היא ההנהגה הנכונה, ורק בזמנים שעדיין אין העם עוד מסוגל לשלטון ע"י הזקנים צריכים לשעה לשלטון יחיד, ודוק בזה.
מבואר בדבריו [של הנצי"ב], שכל זמן שיש הסכמת העם לנהל מדינה ע"י נבחרי העם, אין המצוה למנות מלך. ורק כשיש דרישה מן העם למנות מלך, ויכולים לסבול עול של שלטון יחיד, אז יש מצוה על הסנהדרין למנות להם מלך.
5. הרב חיים דוד הלוי [הרב הספרדי הראשי לתל-אביב בעבר], "דעת תורה בעניינים מדיניים", תחומין ח' (תשמ"ז), עמ' 366-365:
...יש בתורה שטח מסויים, אשר בו הדברים באו במתכוון סתומים ועמומים. אין למצוא בתורה משטר מדיני או כלכלי ברור. אפילו פרשת המלך באה כה סתומה עד שגרמה למחלוקת רבותינו בתלמוד, אם היא מצוה או רשות (סנהדרין כ, ב). ואף שהרמב"ם פסק שהיא מצוה, הרי אין אנו יודעים דעתם של גדולי הראשונים שלא דנו בשאלה ולא פסקו כלל. וגדולי הפרשנים וההוגים דיברו בחריפות נגד המלכות כשיטת ממשל. ומצוה זאת הלא באה להסדיר את המשטר המדיני בחברה שומרת תורה, ומדוע ניתנה בצורה סתומה ועמומה?
ונשנה הדבר בכמה משטחי החיים הנוגעים לחיי חברה ומדינה. לדעתי, זה כוחה וגדולתה של תורה שאין בה משטר מדיני ברור ומוגדר, לא מדיני ולא כלכלי, ושתי סיבות לדבר:
א. לפי מהותם של שטחי חיים אלה, ניתנים הם לשינוי מתקופה לתקופה ותורת ד' תורת נצח היא, ונמנעה תורה במתכוון מלקבוע בהם תחומים ברורים ומוגדרים.
ב. לא רצתה תורה לכוף את העם לנהוג בחייו החילוניים על פי משטר מסוים, לא כלכלי ולא מדיני, והשאירה את הבחירה לרצונו החפשי בשטחים אלה.
אך לעומת זאת נתנה [ה]תורה מצוות, שבהן בחינת עקרונות ויסודות, אשר יכולים להתאים לכל משטר בכל דור ובכל צורת חיים, ותכליתן למנוע את השלילי שבכל משטר אפשרי.
6. הרב יעקב פילבר [ר"מ בישיבת "מרכז הרב" וראש הישיבה לצעירים שליד ישיבת "מרכז הרב"], קדושה ומלכות - עיונים במשנת רבנו אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ירושלים, תשנ"ז, (המאמר "תורה ודמוקרטיה"), עמ' קז-קיג:
אבל למרות כל חולשותיה וחסרונותיה של השיטה הדמוקרטית, כל עוד היא השיטה המוסכמת על העם עלינו להיות שותפים עם שאר חלקי האומה תחת גג הדמוקרטיה (כמובן כל עוד אינה פוגעת בדת ישראל) כי דחיתה בשעה זו עלולה לגרום לשתי רעות: האחת, לקרע עד למלחמת אחים מפני שבמרקם העדין והקטבי של החברה הישראלית העכשוית רק כללי המשחק הדמוקרטי יוכלו להבטיח את אחדות העם ושלמותו. והחשש השני הוא ששלילת הדמוקרטיה בשם התורה עלולה להרחיק רבים וטובים מן התורה ,לכן יש מקום להראות להם את היסודות הדמוקרטיים שבתורה כמו "אחרי רבים להטות" (שמות כג ב) או מאמר חז"ל: "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור" (ברכות נה א) וכדומה, או הדעות שהבאנו בפתיחת מאמר זה, המורים כי הדמוקרטיה אינה מנוגדת לתורה.
לסיכום ניתן לומר כי שיטות השלטון בישראל לפי התורה הן פתוחות ונזילות...כמו כן מהדברים הנ"ל ניתן להסיק שעלינו להיות שותפים עם כלל-ישראל בכל שיטת ממשל שרוב החברה הישראלית בחרה בה, כמובן כל עוד היא אינה פוגעת במסורת האומה והדברים נכונים גם לגבי הדמוקרטיה שהיא המוסכמת היום בחברתנו. עם זאת לא נכחד שאם ביום מן הימים בעתיד, תחליט אותה חברה ישראלית להחליף את הדמוקרטיה בשיטת שלטון אחרת, לא נהיה זקוקים להיות חסידי הדמוקרטיה להאירה מחדש.
7. הרב יהודה שביב [ר"מ בישיבת ההסדר הר-עציון באלון שבות], "דמוקראטיה ויהדות", בתוך: ממלכת כהנים וגוי קדוש - קובץ לזכר דוד כהן, (בעריכת הנ"ל), ירושלים, תשמ"ט (תשנ"ז2), עמ' 299:
כיוון שכך, ניתן לילך צעד נוסף ולפרש את הכתוב "אשימה עלי מלך ככל הגויים" [דברים יז' יד] במשמע של כל שלטון שהוא. לאמור; אם רצונו של העם לסגל לעצמו מערכת שלטונית מוסדית כמקובל בעמים האחרים רשאי הוא, ורשות זאת מקבלת גושפנקה של מעלה והופכת מצוה. בימים קדמונים שהיתה מלכות משמשת, הייתה מצוה למנות מלך. בימים מאוחרים כשסוברים בני אדם שהדרך היותר ראויה היא שלטון נבחרי העם ישירות, כי אז תהיה זו המצוה.
8. הרב יואל בו-נון [מרכז הרצוג באלון שבות ובית מורשה בירושלים], "הפרדת רשויות כאידיאל דתי", בתוך: מדינת ישראל: בין יהדות לדמוקרטיה - קובץ ראיונות ומאמרים, עורך ומראיין: י. דוד, ירושלים, 2000, עמ' 134.
תפיסת השלטון הדמוקרטי, שאין בה שום גורם כל יכול, מחלקת את הכוח בין הגורמים השונים. אין בה אישיות המזוהה עם השלטון, לא באופן מלא ואפילו באופן חלקי. שיטה זאת קרובה יותר מכל השיטות ומכל הדגמים לפתרון נכון, ראוי ורצוי, המאזן בין מלכות אדם למלכות שמים. זאת משום שגם התפיסה הדמוקרטית יכולה לשאת עיניה אל מלכות שמים ולהיות אפילו כפופה לה.
9. הרב אלישע אבינר [ר"מ בישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה אדומים], פרקי מבוא בדמוקרטיה יהודית, ירושלים, תשנ"ו, עמ' 52-51:
במשטר דמוקרטי כל אזרח נושא באחריות לגורל המשותף של העם. הוא נדרש לחוות את דעתו מידי תקופה על המדיניות הרצוייה ועל ההנהגה המועדפת. היחיד נאלץ להיחלץ מהמעגל הצר של עיסוקיו הפרטיים ולהתמלא בתחושת אחריות כלפי עתידו של העם - עתידו הכלכלי, הבטחוני ואפילו הרוחני. עליו להתרומם מעל מסגרותיו האישיות על מנת לדאוג לצרכי הדור. הוא איננו יכול להשליך את האחריות לעתיד העם על מנהיג בודד על מנת להיות חופשי להתמכר לסיפוקיו האישיים. זהו אתגר מיוחד במינו שלא התנסו בו בני הדורות שעברו...
על חובת האחריות כלפי החברה הזהירו אותנו חז"ל באימרות רבות [כעת מובאות ארבע דוגמאות]...
כאמור רבות הן מימרות חז"ל על חובת האחריות כלפי החברה, אך במשטר הדמוקרטי מתחדשת האפשרות לגלות אחריות לא רק כלפי ציבור מסויים בחברה אלא כלפי כל העם, כלפי עתידו וגורלו.
נץ וגאה בזה:
-מאמר רביעי-
חיים נבון
דברים יז
בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון
אתר דעת • תשס"ז • 2006
תקציר: על המתח בין שלטון מלך לשלטון דמוקרטי.
מילות מפתח: מלך, דמוקרטיה
התורה דנה במינויו של מלך לישראל:
"כִּי תָבא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלהֶיךָ נתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּויִם אֲשֶׁר סְבִיבתָי. שום תָּשִים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלהֶיךָ בּו מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לא אָחִיךָ הוּא" (דברים י"ז, יד-טו).
בפסוק ישנו חוסר בהירות מסוים: האם מדובר בחיוב או בהצעה? הפתיחה - "כי תבוא... ואמרת..." מלמדת לכאורה על יוזמה של העם; אך לאחריה מופיע הציווי "שום תשים", הנשמע כציווי מוחלט. ואכן, נחלקו בזה המפרשים והפוסקים. המחלוקת מופיעה כבר בגמרא:
"רבי יהודה אומר: ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ - להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר: 'ואמרת אשימה עלי מלך' וגו' " (סנהדרין כ:).
המחלוקת שבגמ' נמשכה בדורות הבאים. הרמב"ם הבין שמדובר במצווה מוחלטת:
"שציוונו למנות עלינו מלך, יקבץ כל אומתנו וינהיגנו, והוא אמרו יתברך 'שום תשים עליך מלך' " (ספר המצוות לרמב"ם, עשה קעג).1
גם בדורנו ישנם הטוענים שאכן מלוכה היא השלטון האידיאלי. כך, למשל, כתב הרב ישראלי:
"לפי פסקו של הרמב"ם, העמדת מלך היא מצוות עשה... מחשבת בן דורנו מתקוממת מיד כנגד קביעה זו: הכיצד? והרי משטר המלוכה מסמל היום את הסדר החברתי הנחשל ביותר! הן ברוב-רובן של מדינות אירופה הורדו המלכים מכסאותיהם, וגם במקום שנשארו אינם משמשים אלא תפאורה בלבד. הייתכן, אפוא, שנשאף במדינתנו לחידוש הממלכה?
אכן, כל זה נכון, אם אנו מציירים לנו את המלך כדוגמת מלכי הגויים. אולם בראותנו את דמות המלך שמשרטט לנו הרמב"ם בהלכות מלכים על פי חז"ל, כאשר תפקיד המלך לבצע ולהגשים את משפטי התורה, וכל חוק וציווי שלו שהם בניגוד לזה אין להם תוקף - נבין שיש לתורה היגיון משלה בעומדה על ריכוז הכוח השלטוני ביד אחת"
(הרב שאול ישראלי, 'המשטר המדיני לפי התורה', בתוך: הציונות הדתית והמדינה, עמ' 203-204).
הרב ישראלי אינו מגן על המלוכה על ידי טענה שמלכי ישראל יהיו צדיקים גמורים, שלא ינצלו את מעמדם להשגת טובות הנאה אישיות. ההיסטוריה הוכיחה שבין מלכי יהודה וישראל היו לא מעט אנשים שליליים; וכאשר מכוננים מוסדות שלטון, אי אפשר להניח מראש שהמנהיג יהיה צדיק. הטענה של הרב ישראלי שונה: מבחינה ממסדית, על המלך יהיו מוטלות הגבלות רבות, שימנעו ממנו כוח אבסולוטי.
לחכמים אחרים הייתה דעה שונה בתכלית בנוגע למשטר מלוכני. נעיין, למשל, בפירושו של הספורנו על פרשת המלך:
"'אשימה עלי מלך ככל הגוים' - שתהיה המלכות לו ולזרעו, לא כעניין השופטים, שהיה השופט מולך הוא בלבד, אבל לא זרעו אחריו. ועל מינוי שופט למלך בזה האופן נצטוו בביאתם לארץ, כאמרו 'ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה'. אמנם, שיהיה מלך כמלכי הגויים, מחזיק במלכות הוא וזרעו, נמאס אצל האל יתברך. אבל ציווה שכאשר יקשו עורפם להעמיד להם מלך בזה האופן, לא יבחרו אלא אדם כשר שיבחר בו ה'... והיה הרשות במינוי המלך כמו שהיה הרשות ביפת תואר" (ספורנו, דברים י"ז, יד).
על פי הספורנו, הדגש בפרשה אינו על עצם מינוי המלך, אלא על המגבלות המוטלות עליו. מינוי המלך אינו מצווה, אלא מהלך שלילי; פרשת המלך נועדה להגביל את המהלך הזה. הספורנו טוען שה' חפץ במינוי מנהיג לשעה, שאינו מוריש את כיסאו לצאצאיו. שושלת מלכותית היא נמאסת בעיניו. הספורנו אינו מבאר מדוע מלוכה שושלתית היא מאוסה בעיני ה'. ייתכן שנוכל להיעזר כאן בדבריו של אברבנאל:
"אין בזה מצווה כלל, כי לא ציווה הש"י שיאמרו זה וישאלו מלך, אבל הנה הוא הגדת העתיד, יאמר - אחרי היותכם בארץ הנבחרת, ואחרי הכיבוש והמלחמות כולם, ואחרי החילוק, וזהו אמרו 'וירשתה וישבת בה', אני ידעתי שתהיו כפויים טובה, כשתאמרו מעצמכם 'אשימה עלי מלך'; לא מפני ההכרח להילחם עם העממים ולכבוש את הארץ, כי כבר היא נכבשת לפניכם, כי אם להשתוות עם האומות הממליכים עליהם מלכים... וזכר שכאשר יקרה זה, לא ימליכו המלך ההוא כרצונם, כי אם אשר יבחר ה' בו מקרב אחיהם, וזהו עצם המצווה ואמיתתה, רוצה לומר: 'שום תשים עליך מלך מקרב אחיך', לא שיצווה אותם שישאלוהו, כי אם שכאשר ישאלו אותם מרצונם, לא יבחרוהו מעצמם, כי אם אשר יבחר ה' מקרב אחיהם; ולפי זה יהיה עניין המלך מצוות עשה תלויה בדבר הרשות, כאומר - כאשר תרצה לעשות כן, עם היותו בלתי ראוי, אל תעשה אותו כי אם בזה האופן" (אברבנאל, דברים י"ז, כד).
אברבנאל מדייק בפסוקים, שמדברים דווקא על מצב שאחרי כיבוש הארץ. מכאן אנו למדים, אומר אברבנאל, שאין מדובר בצורך מלחמתי, שהרי המלחמה כבר נגמרה; אלא ברצון מגונה לחקות את הגויים, כלשון הפסוק - "ככל הגויים אשר סביבותיי". אברבנאל בהמשך, בדומה לספורנו, משווה את דין מלך למצוות אשת יפת תואר, שלגביה ביארו חז"ל שהתורה דיברה רק כנגד יצר הרע, כלומר - כדי למעט את הנזק. לדעתו מלוכה איננה המשטר הראוי, והמצווה היא רק שכאשר בכל אופן מתעקשים להמליך מלך, חייבים לבחור את האיש שבו חפץ ה'. אבל עדיף מכל - לא לבחור מלך כלל. מדוע, לדעת אברבנאל, המלכת מלך אינה רצויה? אברבנאל מזכיר, בין היתר, את יתרונותיה המובהקים של הדמוקרטיה או הרפובליקה על המונרכיה:
"...שאינו מהבטל שיהיו בעם מנהיגים רבים מתקבצים ומתאחדים ומסכימים בעצה אחת, ועל פיהם תהיה ההנהגה והמשפט... ולמה לא תהיינה הנהגותיהם משנה לשנה או לג' שנים כשני שכיר או פחות מזה, ובהגיע תור שופטים ושוטרים אחרים יקומו תחתיהם ויחקרו את פשעי הראשונים באמונתם, ואשר ירשיעון ישלם כל אשר הרשיע לעשות... ולמה לא יהיה גם כן יכולתם מוגבל ומסודר כפי הדתות והנימוסים... ומה לנו להביא על זה טענות שכליות, והנה הניסיון גובר על ההיקש: הביטו וראו הארצות שהנהגתם על ידי מלכים, והיום הזה ראינו כמה ארצות שהנהגותיהם על ידי השופטים ומושלים זמניים נבחרים ביניהם ומלך אלוקים עמהם... והנה המלכויות הנבחרות אשר אין בהם נפתל ועיקש, לא ירים איש את ידו ואת רגלו על כל דבר פשע, והמה כובשות ארצות בחוכמה בתבונה ובדעת" (אברבנאל, דברים י"ז, יד).
האברבנאל מציע כאן משטר שמגביל את משך הזמן שמכהן השליט, וגם את הסמכויות שלו. אברבנאל, כמובן, מפריז בחסד ובשלווה שהוא מייחס לונציה ולפירנצה של זמנו, אך ניכר שהוא מדבר מתוך ניסיונו המדיני הרב, ואכן בימינו דעתו, כמובן, מקובלת יותר.
נראה שההסתייגות שיש ממינוי מלך אינה רק מטעמים של יעילות שלטונית ומניעת עריצות, אלא גם מטעמים תיאולוגיים. במקומות רבים אנו רואים הסתייגות אלוקית ממינוי מלך בשר ודם:
"ויאמר אליהם גדעון: לא אמשול אני בכם, ולא ימשול בני בכם; ה' ימשול בכם" (שופטים ח', כג).
"ויאמר ה' אל שמואל: שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך, כי לא אותך מאסו, כי אותי מאסו ממלוך עליהם" (שמ"א ח', ז).
"ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם, ותאמרו לי: לא כי מלך ימלוך עלינו; וה' אלוהיכם מלככם" (שמ"א י"ב, יב).
בכל המקורות הללו מלכות בשר ודם מוצגת כתחליף או כתחרות למלכות שמים. "אין עבדים לעבדים", ושעבוד לבשר ודם פוגע בשעבוד למלך מלכי המלכים. גם מסיבה זו עדיף ממשל דמוקרטי, שבו אין שעבוד לאדם אחד, הפוגע בשעבוד לקב"ה, אלא מחויבות אזרחית נייטרלית מבחינה רגשית. זהו נימוק נוסף לדעתם של ר' נהוראי והאברבנאל, ששוללים את המשטר המלוכני. היו מחכמי דורנו שכתבו, שמשום כך מצוות מלך דומה למצוות אשת יפת תואר, באשר אין היא מצווה אידיאלית, אלא נובעת מחולשת הדור ומתחשבת בנורמות של התקופה; והמשטר האידיאלי של התורה הוא דמוקרטיה:
"כל צורת שלטון שהיא יש בה משום קריאת תגר, אם לא מרידה, כנגד שלטונו האבסולוטי של ה'. מעתה יעלה לנו - באורח פרדוקסלי - כי ככל שנצמצם סמכויות שלטון, ככל שנפריד רשויות, ככל שנהיה דמוקרטיים יותר (במשמע המקובל היום למושג זה) כן נצמצם המרידה במלכות שמים.2 שכן יותר שיש לבן אנוש סמכות שלטונית, יותר נגרע כביכול מכוח שלטון של מעלה" (הרב יהודה שביב, 'דמוקרטיה ויהדות', בתוך: ממלכת כוהנים וגוי קדוש, עמ' 291-292).
"על פי עמדה זו3 יש בעיה עקרונית בתורה, שהיא מתנגדת לכל 'מלכות אדם', שהרי רק 'ה' אלהיכם מלככם' (שמ"א י', ב)... לפיכך, רק שלטון שאיננו מונרכיה, ואין בו שלטון טוטלי של בני אדם, הוא רצוי וראוי לפי התורה והנבואה. דווקא השלטון המונרכי והטוטלי פסול עקרונית והוסכם 'בדיעבד', רק מפני רצון העם... לפי תפיסה זו, דווקא האמונה ב'מלכות שמים' שוללת שלטון אבסולוטי, בלתי דמוקרטי, ומחייבת את חירות האדם, ובמיוחד את בני ישראל על נחלתם בארץ ישראל" (הרב יואל בן-נון, 'משטר דמוקרטי על פי התורה', בתוך: דרך ארץ דת ומדינה, עמ' 320-321)4.
הנצי"ב מציע עמדת ביניים בין דעותיהם של רב יהודה והרמב"ם, וכנגדם רב נהוראי והאברבנאל:
"אכן, לפי לשון זה היה במשמע שאין זה מצווה במוחלט למנות מלך אלא רשות, כמו 'ואמרת אוכלה בשר'; והרי ידוע בדברי חז"ל דמצווה למנות מלך! ואם כן, למה כתיב 'ואמרת'? ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה, אם מתנהג על פי דעת מלוכה או על פי דעת העם ונבחריהם, ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט, ודבר זה אי אפשר לעשות על פי מצוות עשה, שהרי בעניין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצוות עשה, משום הכי לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך, כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך, על פי שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון, או אז מצוות עשה לסנהדרין למנות מלך, ומשום הכי כתיב 'ואמרת', שיהא העם מבקשים כך, אז 'שום תשים' " (הנצי"ב, העמק דבר, דברים י"ז, יד).
מדובר אכן בעמדת ביניים: מצד אחד, הנצי"ב טוען שאכן יש כאן מצווה מותנית; מצד שני, הוא אינו טוען שמלוכה היא דבר שלילי באופן כללי, ושהמצווה נועדה רק לצמצם את הנזק. הנצי"ב טען שלכל מדינה - ומן הסתם, לכל תקופה - יש צורת שלטון אחרת שמתאימה לה, ולכן אי אפשר לצוות בהחלטיות על צורת שלטון אחת הכרחית ומחויבת. המצווה היא למנות מלך - רק כאשר העם מגיע למסקנה שמלוכה היא צורת השלטון הנכונה, על פי השוואה למדינות אחרות. לדעת הנצי"ב, יש כאן מצב מעניין ואולי חסר תקדים: ישנה מצווה להעמיד מלך - כאשר העם רוצה מלך. זהו מקרה יחידאי, שבו המצווה מותנית בכך שהיא מוצאת חן בעיני העם.5 אפשר לגזור מכאן עמדה עקרונית, שלפיה בענייני ציבור ההלכה אינה ששה להתערב, ובדרך כלל היא נותנת לציבור לנהוג בדרך הנכונה והמוצלחת ביותר לפי הנסיבות.
יש לשים לב עוד לכך שהנצי"ב אינו נשאר רק ברמת טעמי המצוות, כאשר הוא קובע שההלכה לא יכולה לחייב באופן מוחלט להמליך מלך. הוא נותן גם נימוק הלכתי: גם לוּ הייתה מצווה להמליך מלך, כאשר זה לא היה המשטר המתאים לארץ הזו בתקופה הזו, המצווה הייתה נדחית מפני פיקוח נפש. זהו יסוד חשוב מאוד בדיני ציבור, הנידון הרבה על ידי פוסקי זמננו: כאשר מדובר בציבור, הקריטריונים של פיקוח נפש משתנים. משטר גרוע אינו בהכרח מוביל לפיקוח נפש מיידי ומוחשי; אך כאשר חסר אוכל, וילדים חולים מתזונה לקויה, כאשר מובטלים מתאבדים, כאשר סלילת הכבישים מתעכבת ומספר התאונות גדל - ישנן לאיכות השלטון השפעות מרחיקות לכת בדיני נפשות.
עמדה דומה העלה בתקופתנו הרב חיים דוד הלוי זצ"ל:
"אין למצוא בתורה משטר מדיני או כלכלי ברור. אפילו פרשת המלך באה כה סתומה עד שגרמה למחלוקת רבותינו בתלמוד, אם היא מצווה או רשות. ואף שהרמב"ם פסק שהיא מצווה, הרי שאין אנו יודעים דעתם של גדולי הראשונים שלא דנו בנושא ולא פסקו כלל. וגדולי הפרשנים וההוגים דיברו בחריפות נגד המלכות כשיטת ממשל. ומצווה זאת הלא באה להסדיר את המשטר המדיני בחברה שומרת תורה, ומדוע ניתנה בצורה סתומה ועמומה? ונִשנה הדבר בכמה משטחי החיים הנוגעים לחיי חברה ומדינה.
לדעתי, זה כוחה וגדולתה של תורה, שאין בה משטר ברור ומוגדר, לא מדיני ולא כלכלי, ושתי סיבות לדבר:
א. לפי מהותם של שטחי חיים אלה, ניתנים הם לשינוי מתקופה לתקופה, ותורת ה' תורת נצח היא, ונמנעה תורה במתכוון מלקבוע בהם תחומים ברורים ומוגדרים.
ב. לא רצתה תורה לכוף את העם לנהוג בחייו החילוניים על פי משטר מסוים, לא כלכלי ולא מדיני, והשאירה את הבחירה לרצונו החופשי בשטחים אלה.
אך לעומת זאת נתנה תורה מצוות, שבהן בחינת עקרונות ויסודות, אשר יכולים להתאים לכל משטר בכל דור ובכל צורת חיים, ותכליתן למנוע את השלילי שבכל משטר אפשרי" (הרב חיים דוד הלוי, 'דעת תורה בעניינים מדיניים', תחומין ח', עמ' 365-366).
עד כאן ראינו הצעות שלפיהן כאשר העם אינו רוצה למנות מלך אין חובה למנותו, ואולי אפילו רצוי להימנע מכך. מרחיק לכת יותר הרב קוק, הטוען שגם למוסדות ממשל אחרים יש דין מלך:
"נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיוון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים לידי האומה בכללה... לְמה שנוגע להנהגת הכלל, כל שמנהיג את האומה דן הוא במשפטי המלוכה, שהם כלל צורכי האומה הדרושים לשעתם ולמעמד העולם... דלעניין משפט המלוכה, שנוגע להנהגת הכלל, ודאי גם שופטים מוסכמים ונשיאים כלליים במקום מלך הם עומדים" (משפט כהן, קמ"ד, אות טו).6
הרב קוק אינו מתייחס כלל לשאלה איזה משטר עדיף. הוא טוען שכאשר אין מלך - יהא זה טוב או רע - גם למוסדות ממשל אלטרנטיביים, שאינם מלוכה, ישנן הסמכויות של מלך. ייתכן אולי להרחיק לכת עוד צעד אחד, ולטעון שגם במינוי מוסדות כאלו אנו מקיימים בפועל את המצווה של המלכת מלך. כך טוען הרב יהודה שביב, הצועד בעקבות גישתו של הנצי"ב:
"כיוון שכך, ניתן לילך צעד נוסף ולפרש הכתוב 'אשימה עלי מלך ככל הגויים' במשמע של כל שלטון שהוא. לאמר; אם רצונו של העם לסגל לעצמו מערכת שלטונית מוסדית, כמקובל בעמים אחרים, רשאי הוא, ורשות זאת מקבלת גושפנקה של מעלה והופכת מצווה. בימים קדמונים שהייתה מלכות משמשת, הייתה המצווה למנות מלך. בימים מאוחרים, כשסוברים בני אדם שהדרך היותר ראויה היא שלטון נבחרי העם ישירות, כי אז תהיה זו המצווה" (הרב יהודה שביב, 'דמוקרטיה ויהדות', בתוך: ממלכת כוהנים וגוי קדוש, עמ' 291-292)7.
כפי שכותב הרב שביב, הסבר זה כולל פירוש מחודש לפסוקים: כאשר הכתוב מצווה להמליך מלך, כוונתו לכל מערכת שלטונית באשר היא.
הערות:
1. אמנם, הרב סולובייצ'יק דייק ברמב"ם הלכות מלכים (א', ב) שגם לדעת הרמב"ם מינוי מלך היא מצווה מותנית, התלויה ברצונו של עם ישראל (האדם ועולמו, עמ' 180). הרמב"ם שם שואל: אם מינוי מלך הוא מצווה, למה כעס הקב"ה כשעם ישראל ביקש מלך משמואל? ומשיב הרמב"ם: כי המוטיבציה שלהם הייתה שלילית - "ולא שאלו לקיים המצווה, אלא מפני שקצו בשמואל הנביא". הרב סולובייצ'יק טען: מה אכפת לנו מה הייתה המוטיבציה שלהם? האם כשאדם מניח תפילין שלא לשמה, ננזוף בו בחריפות על כך, או שמא "מתוך שלא לשמה בא לשמה"? והשיב הגרי"ד, שמכאן אנו למדים שבכל הנוגע למינוי מלך יש רלוונטיות מיוחדת לרצון העם.
2. לפי זה יש מקום לומר שהמשטר האידאלי - מצד זה - הוא אנרכיה. כמובן, בפועל שיטת משטר כזו אינה אפשרית.
3. הדעה שלפיה מינוי מלך אינו מצווה.
4. ועיין גם: הרב ש' פדרבוש, משפט המלוכה בישראל, עמ' 41-42.
5. קצת קשה על הנצי"ב: אם אין עדיפות עקרונית לממשל מלוכני, מדוע דווקא מינוי מלך מעוגן במצווה?
6. הרב קוק הולך בעקבות המאירי, סנהדרין נב:.
7. איתמר ורהפטיג, במאמרו בתחומין י"ח, טען שבהקמת המדינה ומוסדותיה אנו מקיימים 'חצי שיעור' של מצוות מלך.
נץ וגאה בזה:
לעניין הצהרת בלפור, ההצהרה ניתנה בשלהי מלחמת העולם הראשונה על ידי בריטניה, הצהרה זו הייתה ללא כל מעמד מחייב, אלא מכתב מלא סימפתיה ותו לא.
מה שחייב את בריטניה הוא המנדט המלא שניתן לה ע"י חבר הלאומים בועידת סן רמו, המנדט ניתן על השטח שכולל היום את ישראל (למעט הגולן) וממלכת המריונטות של ה-CIA (המכונה ירדן).
צריך גם להזכיר שבריטניה עשתה מעשה מחטף (ע"י ווינסטון צ'רצ'יל בשנת 1922 למיניינם) ביצרה את הממלכה האשמית של עבר הירדן בראשות השריף חוסיין (בעצתו של ת.א. לורנס "לורנס איש ערב")
מה שבריטניה חזרה בה, אין לזה שום דבר מחייב ואיננו אומר שזה מרידה באומות פתאום, שכן הם חויבו על ידי חבר הלאומים (שכל החלטותיו מחייבות את ארגון ההמשך-קרי: האו"ם ע"פ חוקת האו"ם מ-1945), מה שאתה אומר שזה מה שקובע שזה מרידה באומות היא פשוט בלוף ודברי פרשנות ממוחך הקודח או לכל היותר דברי פרשנות של האדמו"ר מסאטמער (שעל חלקו בהרדמת יהדות הונגריה ושיתוף פעולה עם קסטנר, שגם הציל אותו ברכבת המפורסמת אין צורך להזכיר) שזה כבר דעתו האישית וכל אחד יכול לחלוק עליו.
ושאם על זה אתה מניח את כל התזה שלך, אזי היא מאוד מאוד רעועה (וחבל שהסל עם הביצים הללו ישברו כל כך מהר).
נעבור אם כן הלאה, החלטת האו"ם (ברוב קולות ובייחוד על ידי שני מעצמות העל בריה"מ וארה"ב כאחד) היא היא אישור האומות בה"א הידיעה, ושוב, דברי האדמו"ר מסאטמער בנדון הם דברי פרשנות בלתי מחייבים, והראיה שאפילו רבני אגודת ישראל לא קיבלה דעתו (בטח ובטח שזה לא מעשה שטן), ושוב רוב העולם אישר את תוצאות מלחמת השחרור.
מאיפה הגיע דבר הפרשנות שאסורה ההתגרות באף אומה? תמהני, שוב דבר פרשנות שלך (או של האדמו"ר מסאטמער).
ההתגרות האסורה היא במעצמות העל או לחלופין בכל העולם כולו, זה אגב מה שעולה מעצם העובדה שהפסדנו לאמפריה הרומית בזמן חורבן בית המקדש השני ובזמן מרד בר כוכבא (שבמרד בר כוכבא לא היה כהן משוך מלחמה, ובר כוכבא לא היה מלך ולא קיבל את החלטתם הגורפת של הסנהדרין, אזי היאך תמכו בו ר' עקיבא ותלמידיו וכן אלעזר המודעי?)
ואם להיות הוגנים, מדינת ישראל היא מדינת ווסאל, צמיתים של ארה"ב והאיחוד האירופי שקובעים פה בפועל את המדיניות בטח שאת מדיניות החוץ ומכופף את ידה של ישראל בדיוק כמו שהפריץ קבע למויש'לה המוזג מה לעשות וכיצד לנהוג בימי השטעטל העליזים בפולין של המאה-18,
אז איזה מרידה באומות בדיוק יש פה.
מעבר לכך צריכה להישאל השאלה, האם ליהודי מאז חורבן הבית מותר בכלל לגונן על עצמו, הרי לשיטתך זה אסור (כיצד העז הרב מנחם זמבה הי"ד ואחרים לתמוך במרד גטו וארשה ובמרידות אחרות,וכיצד העז האדמו"ר מבאבוב לנהוג איך שנהג, תמהני?!)
העם על העם היהודי לתת לאיראן לעשות מה שבא להם ולמחוק אותו בנשק גרעיני?-היה לא תהיה!
האם בדיעבד צריך לפרק את מדינת ישראל (כפי שדורשים נטורי קרתא)?
וחוץ מזה, תתעורר, יש פה מלחמת עולם שלישית בין האיסלם לשאר העולם שמדינת ישראל היא רק עוד חזית אחת קטנה בתמונה העולמית, במאבק האדירים הזה, מאז מלחמת השחרור, אין בזה שום עניין של התגרות במוסלמים אלא התקפה ברורה מצידם מלכתחילה לכלותינו מעל פני האדמה בכל מקום שהוא על פני כדור הארץ (עיין ערך החדית' על אחרית הימים על פי האיסלם).
מבחינתם מדינת ישראל זה מוצב קדמי של הצלבנים (כפי שהם דואגים להזכיר כל הזמן) כי הם אפילו יודעים שמדינת ישראל היא בובה על חוטים של המערב (כך ששוב נשאלת השאלה, איזה מרידה בגויים בכלל יש פה?!)
וכפי שהטעים עורך עיתון "אל גואמהוריה"-"העולם הוא קרקס, השוט בידי האמריקאים והכלב המרקד זה ישראל".
eran:
קודם כל איתמר לוין בספרו "אותיות של אש" כותב שאין שום הוכחה חד משמעית שהרב מנחם זמבה אכן תמך במרד, ולהפך יש עדויות לכאן ולכאן - אבל אתה כהרגלך פוסק לאיך שדעתך העקומה נוטה, מבלי להביא מקורות...
אנחנו מתפלפלים סביב דברי האדמו"ר מסאכאטשוב, ובכן הנה הם במלואם:
http://www.natrina.org/acharonim/avnei%20nezer.htm
ראה גבולי המדינה שהציעו האו"מ והבן כמה הוסיפו הציונים על זה ע"י מלחמתם:
http://www.natrina.org/news/ResizeImg.htm
וכיודע שהצהרת בלפור וגם ועידת סן-רמו (שכבר התייחסתי אליה בהודעה הקודמת, אבל כנראה לא שמת לב..) חדל ומלקבל תוקף שאפילו בריטניה, לא רק שלא תמכה בגבולות המוצמצמים האלה אלא נמנעה בהצבעה!!!
ואנחנו הבאנו דעות לכאן ולכאן האם מותר לעלות לא"י - ובאמת לרוב הפוסקים זה מצווה להתיישב בא"י, יש אומרים שמדאורייתא יש אומרים מדרבנן, לגבי כיבוש א"י רבים הדעות שאומרים שאסור בכח, וגם יש חולקים ואף אם נסמוך על דברי הני אשלי רברבי, נבדוק האם לנער הזה יחלנו, האם לנער הזה התפללנו:
האם מדינת ישראל היא מלכות ישראל?
כתב מרן החזו"א באגרותיו וז"ל (קובץ אגרות ב' עמ' קסב'): "ענין המלך על פי התורה הוא שיהיה המפקח על העם כי לא ילוז דרכיו ולא יטה מדרך החכמה, להרבות הדעת ביהודה ותורה בציון, כי יהיה עם חכם ונבון הגוי כולו. זאת היא תעודת המלך וחותם תוכניתו".
לשם כך באה ההגבלה העקרונית במינוי מלך או כל שררה אחרת על הצבור האומרת שכל שאין בו יראת שמים אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל (רמב"ם הלכות מלכים פרק א' הלכה ז').
ובשו"ת "יביע אומר" (חלק ו - חו"מ סימן ג)כתב וז"ל: (א) הרמב"ם (בפ"א מה' מלכים ה"ז), כתב: כשמעמידין מלך וכו' הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה היא, שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויים שבישראל הם ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראת חטא, היה ממלא ביראה אע"פ שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדים אותו, וכל מי שאין בו יראת שמים אע"פ שחכמתו מרובה אין למנותו למינוי מן המינויים שבישראל. ע"כ. וכ"כ בס' החינוך (מצוה תצז). [והוסיף: ולא עוד אלא שראוי לשנאתו ולהרחיקו, ועליהם אמר דוד שנאתי כל פועלי און]. ומקור הדברים הנ"ל בגמ' כתובות (קג:). וע' בירוש' פאה (פ"ח ה"ו): א"ר יוסי בשם ר' יוחנן, אין מעמידין ב' אחים פרנסים. ר' יוסי עבד לחד מן תרין אחין פרנס, עאל ואמר קומיהון, לא נמצא לפלוני דבר עבירה אלא שאין מעמידין שני אחים פרנסים. ר' יוסי עאל לכפרה, בעי מוקים לון פרנסים, לא קבלו עליהון, עאל ואמר קומיהון, תנן (שקלים פ"ה מ"א) בן בבי על הפקיע, ומה אם זה שנתמנה על הפתילה זכה להמנות עם גדולי הדור, אתם שמתמנים על חיי נפשות לא כ"ש. ר' חגי כד הוה מוקים פרנסים הוה מטעין לון אורייתא, שנא' בי מלכים ימלוכו בי שרים ישורו. ע"כ. ומבואר שאדם שהוא בעל עבירה נפסל מלהיות פרנס על הצבור. וכן פסק רבינו הרמ"א בהגה בחו"מ (ס"ס לז) בזה"ל: טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים הרי הם כדיינים ואסור להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה. ומקור דבריו בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סי' ריד). ע"ש. ובשו"ת משפטי שמואל (סי' צג) כ', שאלה, מי שנשבע שלא לשאת אשה על אשתו, ואח"כ נחשד על שפחתו וגיירה והוא יושב עמה, ואין ידוע מי הטבילה לשם גירות, ומי בירך להם ז' ברכות, האם ראוי איש כזה להיות ממונה על הקהל? תשובה, הנה אע"פ שאין עדים כשרים שמעידים להוציאו מחזקת כשרותו, ולפוסלו לעדות ולשבועה, מ"מ למנותו ממונה על הקהל בודאי שראוי לבדוק אחר אנשים כשרים דוקא, הראויים להיות ממונים על הצבור, ואפילו לפי הסכמתכם להכשיר קרובים, מ"מ פסולים מחמת עבירה בודאי שאין להכשיר לכך. ע"ש. ובשו"ת מגן גבורים (סימן י), הובא במטה שמעון (סי' ח הגב"י אות ב), כתב, שמינוי פרנס או ממונה לקהל צריך להיות דוקא מחשובי הקהל, ולא ימצא בו שום פיסול מחמת עבירה, שאם יש בהם שום פיסול אפי' נתמנו צריך להעבירם. ע"ש. וע"ע בשו"ת מהר"ש ענגיל חלק ז' (סי' קצח אות ג), שנשאל, אודות ראש הקהל שהמרה את פי הרב המרא דאתרא, ועודד את החכם להרע לדרוש דברי דופי במקום תערובת של אנשים ונשים, ונסע לקראתו למרות איסורו של הרב מרא דאתרא, ופסק, שבכך נפסל לשמש יותר כראש הקהל, וכמ"ש הרמ"א בהגה חו"מ (ס"ס לז) הנ"ל, שהפסול לדון מחמת עבירה נפסל להיות ממונה על הקהל. אלא אם כן ישוב בתשובה שלמה ויפייס את הרב מרא דאתרא. ע"ש. ובשו"ת חתם סופר ח"ו (סי' מט) כתב, מי שסידר קידושין לאחד שנשא אשת אחי אביו, פסול הוא מלהיות מנהיג צבור ולקחת שררה בכל הנוגע לדת ישראל וכו'. והחרה החזיק אחריו בשו"ת לבושי מרדכי תליתאה (חאו"ח סי' נה). ע"ש. אתה הראת לדעת מכל דברי הפוסקים הנ"ל שגם בנ"ד האיש הזה נפסל בהחלט מלשמש כמנהל עניני הקהלה, אע"פ שהוא תפקיד אדמיניסטרטיבי, שעכ"פ הוא מינוי צבורי, ובידו להכריע בהרבה ענינים השייכים לדת ישראל לפי שיקול דעתו. (וע' בשו"ת מהרש"ג ח"ב ס"ס פא שראוי לגדור גדר באיש כזה לבל יעלוהו לספר תורה. וכ"כ בשו"ת זכרון יהודה (חאו"ח סי' מה). וע"ע בשו"ת מנחת יצחק ח"ג (סי' סה). ודו"ק).
ובשו"ת אגרות משה חלק יו"ד (חלק ב' סימן מ"ה) וז"ל: "ובכלל הרי מינוי כופרים ורשעים ודאי אינו כדין התורה כמפורש ברמב"ם פ"א ממלכים ה"ז וכל מי שאין בו יראת שמים אע"פ שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל ואף דוד לא זכה אלא לכשרים עיי"ש וכ"ש שכופרים ורשעים אין ממנים לשום מינוי ובזה כו"ע מודו ומפורש זה גם בחינוך במצוה תצ"ז תצ"ח ואין שייך לחלוק ע"ז דעיקר תכלית מינוי מלך הוא רק לחזוק התורה והמצות כדאיתא בספ"ד ממלכים וכן כל המינויין בישראל".
הדברים הנ"ל שלא מותירים כל מקום לפיקפוק אודות מהותה של מדינת ישראל, והמפקיעים ממנה בשל רשעותם, מומרותם וכפרנותם של העומדים בראשה ובהנהגתה כל אפשרות להיקרא מלכות ישראל סותרים למעשה את אחד היסודות הבסיסיים של הצה"ד שמדינת ישראל היא חזרה למצב של מלכות ישראל.
כדי לעקוף את דברי רבותינו הנ"ל הכל כך חד משמעיים בנושא זה שאין עליהם כל חולק, מנסה הצה"ד לטעון כי הדרישה המחייבת יראת שמים היא רק "לכתחילה" אך בדיעבד אם מינו העם אדם ללא יראת שמים יש לו דין מלך ישראל. במאמר זה נבאר האם יש מקום לטענה זו. (אגב, גם הר' שלמה אבינר כתב טענה זו שיראת שמים אין מעכב וזה רק לכתחילה, וכאשר הרב אברהם חזן שליט"א ביקש ממנו מקורות עליהם מבוססת טענתו אמר שאינו מכיר מקורות הטוענים כך).
והנה מקור כל איסורי פסולי מלוכה הוא מהפסוק בתורה (דברים י"ז ט"ו): "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך. לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא".
וכתב הרמב"ן שם וז"ל: "אשר יבחר ה' אלקיך, על פי נביא. אם כן מה טעם להזהיר "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", והשם לא יבחר בנכרי. אבל לדעת רבותינו יש בכתוב הזה תנאי נסתר, יאמר שום תשים עליך המלך שיבחר השם בו אם תוכל לעשות כן שיענך השם בנביאים, אבל איש נכרי לא תוכל לתת עליך לעולם":
אך עדיין ניתן יהיה לטעון כי אף על פי שיש אסור בדבר מכל מקום אם עשו כן והעמידוהו יש לו דין מלך. והנה בגמ' בתחילת מסכת תמורה ישנה מחלוקת עקרונית בין אביי לרבא לגבי תוצאת מעשה איסור אי מהני או לא וז"ל הגמ' (ד:):
"אמר אביי: כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד. אם עביד - מהני; דאי סלקא דעתך לא מהני, אמאי לקי? רבא אמר: לא מהני מידי, והאי דלקי - משום דעבר אמימרא דרחמנא הוא". ומובאים שם מקרים שמהני ומקרים שלא מהני ומסקנת הגמ' דלא פליגי אלא ברבית קצוצה והלכתא כרבא דלא מהני. אבל לענינינו (לגבי דין מלך) אין זה משנה כי גם אביי יסכים שאין לו גם בדיעבד דין מלך וכמ"ש בעל ה"הפלאה" בחידושיו לכתובות (דף י"ז.) וז"ל [בביאור טעם דברי התוס' שכתבו על אגריפס המלך שלא היה לו דין מלך גמור]: "כוונתם מהא דקאמר שם בסוטה שנתחייבו כלייה משום שחנפו לו. ולכאורה אין מזה ראיה שלא למנותו לכתחילה. וצ"ל דהתוספות לשיטתייהו שכתבו שם דמדאורייתא היה אסור למנותו דלענין מלך בעינן שיהיה אביו מישראל מדאורייתא מדשנה עליו הכתוב מקרב אחיך והוא ממילא בכלל לאו דלא תוכל לתת עליך איש נוכרי וכיון דקיימא לן כרבא דאמר בריש תמורה דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ אין לו דין מלך. ויש קצת ראיה לדבר מריש בבא בתרא (ד.) גבי הורדוס אמר ליה (לבבא בן בוטא כשטען שאינו מקללו בגלל דכתיב "גם במדעך מלך אל תקלל") : האי לאו מלך הוא אמר ליה ולהוי עשיר בעלמא משמע שהסכים בבא בן בוטא שאין לו דין מלך. ונראה דאביי נמי מודה בזה דאף דסבירא ליה אי עביד מהני מכל מקום לענין אימתו עליך מודה כיון דעשה דשום תשים עליך שיהיה אימתו עליך לא כתיב אלא גבי אחיך".
אך האמת היא שיש גם ראיה מפורשת בחז"ל (ראיתיה ב"דברי יואל" על התורה פר' שופטים) לכך שאין דין מלך אף בדיעבד למי שפסול למלוכה, דהנה בספרי (פר' כי תצא, פיסקא ו') אמרו חז"ל על הפסוק "לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבְּכֹר": "לא יוכל לבכר. מלמד שאינו רשאי לבכר. יכול לא יהיה רשאי לבכר ואם בכר והיה מבוכר ת"ל לא יוכל לבכר הא אם בכר אינו מבוכר". ע"כ. אם כן רואים כי לשון "לא יוכל" משמעה כי גם בדיעבד לא מהני מה שעשה וא"כ גם במלך האיסור הוא בלשון "לא תוכל" ומשמע ממנה שגם בדיעבד אין לו דין מלך. ואם יסתפק המסתפק שמא רק לענין בכור הוא כן דלא מצינו בספרי דרשה זו בפרשת המלך יעיין בבקשה בדברי רבנו הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו "עמק הנצי"ב" על הספרי (שם) וז"ל: "ת"ל לא יוכל לבכר. ולא כתיב לא יבכר, וכן יש דרשה בכל מקום דכתיב בלשון זה, ועיי' מה שכתבתי בפ' ראה על הפסוק "לא תוכל לאכל בשעריך וגו'. ואם שלא פירש הספרי בכל המקומות כגון לא תוכל לתת עליך איש נכרי, וכן לא תוכל להתעלם וכדומה, מכל מקום ודאי יש דרשה לשינוי לשון.
העולה מדברינו הנ"ל - דלא שייך דין מלך ישראל בשלטון הנקרא "מדינת ישראל" ואין לשליטי המדינה ולא כלום עם ההגדרה "מלך ישראל" וליכא בזה פלוגתא בין הפוסקים ראשונים ואחרונים כדכתבו רבנו הרמב"ן, ומרן ה"אגרות משה" הנ"ל, ומרן הגה"ק מסאטמאר, ובעל ה"הפלאה", ורבנו הנצי"ב זיע"א. והקב"ה ברחמיו יתן בנו כח לעבור תקופה קשה זו שהמלכות נהפכה למינות ויקים לנו את סכת דוד הנופלת ויחדש מלכותו עלינו במהרה- אמן.
אין צורך להוסיף על מציאות של מערכת החינוך הכפרנית בא"י שאותה חוויתי על בשרי, את מערכת המשפט אשר היא "חילול ה' נוראי" כפי שכותב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, את היתר מכירת החמץ בפסח, את העקיפה של חוק איסור גידול חזיר, את ההגרה בגיורים רפורמים לצורך רישומם כזוגות נשואים במרשם האוכלוסין, האת ההיתר החוקי לפתוח מקומות בילוי בשבת, ועוד ועוד: "חדל לספור כי אין מספר", את תרבות הגוים ששוטפת את מדינת ישראל, ועדיף להביא את דברי הרב מאיר כהנא זצוק"ל ולחסוך בדיבורים משלי. הרב כהנא הי"ד כותב בספרו "על האמונה ועל הגאולה" בעמ' עו'-עז', את דעתו על "המדינה היהודית", וז"ל: "במקום לבנות את המדינה היהודית, הצלחנו להוציא גזע של עיבריים שהיתגויו, יצירה שהפשיטה מתושביה את בגדי היהדות של אלפי שנים, ובמקומה הלבישתם באופנת הנוכרים של דיזינגוף. התוצאות ניראות לעין- מתירנות, חומריות, אנוכיות, כאשר הנושאים היחידים שמעסיקים את מחשבתם הם הרכב, הרהיטים, הדירה, האופנה האמריקאית החדשה, הסרט האמריקאי, התקליט האמריקאי, וחלום החלומות-הגירה לארץ זבת חלב ודבש- אמריקה הנוכריה. כישלון ופשיטת רגל של הציונות". ע"ש.
והוא רחום יכפר עוון...
נ.ב - שוב לגבי האדמורי"ם מסטמאר כבר תירצתי לעיל, כנראה מתוך היצר שלך להגיב לא עיינת כדבעי... ולגבי הפניה למני מזוז גם תירצתי...
בכל אופן תנסה רגע להתעלם משאר הטיעונים שלך, ותמודד עם העובדה שהוא פנה לערכאות וע"פ ההלכה יש לו דין של מרים-יד וכל הקושיות שלך בעולם כלפי רבנים אחרים (שאינם קיימים כפי שהוכחתי כבר לעיל) לא ישנו עובדה זאת!!!
למדיהו:
שלום ערן.
אתה טועה בנוגע לועידת סן רמו שכן ע"פ סעיף 80 באמנת האומות המאוחדות לכל הסכמים קודמים יש תוקף חוקי שלעולם לא פג, כלומר גם ועידת סן רמו.
וערן יש לי שאלה: אם אתה מתנגד למדינת ישראל בגלל שהיא חילונית, אז מה אתה מציע במקומה? מדינה דתית יהודית או ערבית?
תפריט
[0] אינדקס הודעות
[#] עמוד הבא
[*] עמוד הקודם
עבור לתצוגת גירסה מלאה