חדשות ודיונים > ספריית הימין האמיתי
ההיסטוריה לעולם חוזרת
נץ וגאה בזה:
ערן, הודעותיך הולכות מדחי אל דחי ברמת מגוכחותן.
הוכחת לי הוכחה ניצחת שאתה פוסטר-בוי של סדנאות לשטיפת מוח, זומבי המשנן מנטרות כאחוז דיבוק.
אני לא צריך להתאמץ לענות לך על שני ההודעות האחרונות שלך, משום שלא ענית לי אפילו על סעיף אחד מתוך הדברים שכתבתי להלן:
--- ציטוט של: נץ וגאה בזה על יוני 13, 2008, 15:58:15 ---כרגיל מבלבל בשכל בלי מקורות, תסלח לי אבל "העתק-הדבק" שלי הם ציטוטים הישר משו"ע ודברי סופרים אשר מפיהם אנחנו חיים!!!
לא, אני מביא שכל ישר וחקירה לוגית של הדברים, הבאתי כמה מקורות (הם היו יותר קצרים משלך, אך הרעיון העולה מהם ברור, עיין היטב), עצם זה שלא טרחתי להביא מקורות ארוכים בהעתק/הדבק, לא הופך אותך לצודק יותר, חכם יותר או את דבריך לנכונים יותר, הבאת ציטוטים מגמתיים שנועדו לסייע לך לשיטתך, לא מתרגש מזה.
וודאי שכל אדם שמבזה ת"ח יענש, ולא איכפת לי אם זה מעיתון המודיע/יתד נאמן וכל שאר סיפרות העיתונות למינה!!!
אתה שוב מעקר את עצם הדיון מתוכנו, אני רוצה שתהיה מספיק אמיץ להשיב על השאלה הגדולה הזו, ללא שמץ צביעות והסתת הדיון מנושאו.
ושאלתי אליך היא, האם כלל זה גם חל על- הגרי"ש אלישיב, הגראי"ל שטיינמן, הגרא"מ ש"ך זצ"ל והגרז"נ גולדברג?
שוב, אתה פשוט מגחיך את עצמך בפורום הזה.
וודאי שיש לי הערכה והערצה רבה כלפי ראשי הציונות-הדתית כאשר הם עושים ע"פ ההלכה ולא נוטים ממנה, ואפילו שיש דברים שאינני מסכים עמהם בהשקפה, בכל אופן וודאי שיש לי הערכה רבה כלפיהם - ת"ח הם!!!
יישמעו אוזניך מה שפיך מדבר, עד עתה לאורך כל הודעתיך, לא ספרת בכלל את כלל הרבנים "המזרוחניקים" (היחיד שטרחת לציין בכלל היה הגאון הרב שפירא זצ"ל שצמח בישיבה חרדית-חברון, והנחה תלמיד לפנות לישיבת טלז-סטון החרדית במקום לצבא), אז עכשיו הם פתאום כן לגיטימיים?
אתה שוב מגחיך את עצמך בפורום, אני לא צריך לתקוף אותך יותר, אתה עושה לי את כל העבודה לבד...
כאשר בהי"ד הרבני מוציא לאור פסק דין שיש לו תוקף הלכתי (ולא מעניין אותי מה בית-המשפט החילוני חושב) והדרך היחידה להביא את הדבר לידי ביצוע זה שימוש במערכת האכיפה והמשפט החילוני אין זה עבירה להיפך הם הופכים לשליחי מצווה שמקיימים את רצון הבית-דין, כמו היום שאין לביה"ד הרבני כוח להכניס לכלא סרבני-גט אא"כ בית-המשפט השלום אישר זאת, אזי בית-הדין מעביר את הפסיקה לביהמ"ש שמשתמש באכיפה לבצע את פסיקתו את ביה"ד הרבני... ואותו דבר כאן - דרוקמן וחבר מרעיו גיירו גוים שלא ע"פ ההלכה היהודית, ומגיע להם עונש ע"פ ההלכה היהודית, ומכיוון שאין לביה"ד סמכות חוקית להעניש אותם הם השתמשו בכלים שעומדים לרשותם על מנת להעניש את מי שמגיע לו עונש, שוב - ע"פ ההלכה היהודית !!
אני מדבר פה על פניה למני מזוז, אז בא בבקשה ותחסוך את בלבול המוח והסתת הדיון מנושאו המקורי, מה גם שעל פי הגדרותיך שלך, במובאה זו (המודגשת באדום), הרב דרוקמן וחבריו פעלו בדיוק על פי אותם גורמים שאתה זה עתה קיבלת ככשרים (וכשלוחי מצווה- לא בכדי, על פי דבריך אתה!)
אני בסך הכל משתמש באותם כלי נשק בהם אתה תוקף אותי, אתה שוב מגחיך את עצמך בפורום, ונותן לי את כל מה שאני צריך נגדך.
מה גם שעדיין לא ענית למה פניה לבוררות ערכאות בעניין זהותו של רישא דמתיבתא דישיבת פוניבז', ששני צדדי המחלוקת נגררו לאלימות, כן כשר? ולמה עירוב בית המשפט האמריקאי בעניין היורש של האדמו"ר מסאטמער שנגררו לצדדים מכוערים, כן כשר? לערן הפתרונים.......
ולגבי הרב כהנא הי"ד - מה הקשר בין עיניין שלושת השבועות למתיוונים? זה שתי סוגיות נפרדות, אבל כהרגלך המוח שלך "קושר קשרים"...
אתה מצחיק, כשזה נוח לך, אתה משתמש ברב כהנא קרדום לחפור בו, אבל כשזה נוגד את תפיסת עולמך אזי הרב כהנא לא רלוונטי, ולא טורח לצטט אותו.
הלאה הצביעות...הנכון, המוח שלי קושר קשרים,נכון שהסוגיות הם נפרדות, אבל עצם העובדה שציטוטיך מגמתיים, ואתה לא טורח להביא את כל פריזמת הדיעות הרלוונטית ומצטט ציטוטים כשזה נוח לשיטתך מהרב כהנא בנושאים אחרים, אזי זה פשוט מגחיך אותך בפורום הזה, ושוב, נותן לי את כל שרציתי להוכיח, תודה.
ואפרופו שלושת השבועות, הנה גמרא שקצת סותרת את התזה שלך- לקוח ממסכת יומא (תלמוד בבלי) דף ט' עמ' ב':
ריש לקיש הוי סחי בירדנא, אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא, אמר ליה: אלהא סנינא לכו [21], דכתיב (שיר השירים ח ט) אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז: אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא - נמשלתם ככסף, שאין רקב שולט בו [22] אולי הכוונה שכסף שהשחיר אינו נרקב; עכשיו שעליתם כדלתות [23] נמשלתם כארז שהרקב שולט בו.
ואם לא הבנת, אשמח להסביר לך...
א) האם יש להתחשב בשלושת השבועות כאשר לעם ישראל קיים חשש פיזי של כליה, כפי שההיסטוריה הוכיחה את עצמה לאורך הדורות: אינקווזיציות, פרעות, פוגרומים, שואות וכו'?
בפעם האחרונה שבדקתי, החשש הפיזי של כליה לעם ישראל קיים עתה ללא כל קשר למדינת ישראל, בכלל! ואם אתה לא מבין את זה, אשמח להסביר לך את מלוא המשמעות של המונח- ג'יהאד, ללא כל קשר לשלושת השבועות, מה גם שאתה שוכח דבר מאוד מאוד יסודי, ואם אתה מתעקש לחפור לעומק של שלושת השבועות, אזי אהלן וסהלן, הבא נתעמק...
הנה ציטוט קטן: ה"אור שמח": "סר פחד השבועות, וקמה מצות ישוב ארץ ישראל"- תתמודד.
ועוד אחד- ה"אבני נזר": "שלש השבועות מעולם לא יצרו שום איסור"- תתמודד.
ועוד דבר "קטן", אתה שוכח דבר אחד מרכזי, עם ישראל הושבע שני שבועות בלבד, השבועה השלישית הושבעו אומות העולם, שלא ישעבדו את ישראל יותר מדי! ועוד יותר מזה, עצם קיום שני השבועות של ישראל, תלוי בקיום השבועה של אומות העולם, והא בהא תליה, ברגע שהגויים מפירים את שלהם, ממילא אין שום חיוב שבועה על ישראל, ואם השואה כשלעצמה היא לא שיעבוד יותר מדי, אינני יודע מה כן.
ב)האם יש להתחשב בשלושת השבועות כאשר לעם ישראל קיים חשש של כליה רוחנית והתבוללות, כפי שאנו רואים בארה"ב נישואי תערובת, והתבוללת רח"ל?
- זו שאלה כשלעצמה שרבים רבים משומרי החומות והחברה החרדית כשלעצמה, לא טורחים כלל לענות עליה, או בוחרים להתעלם ממנה, לידיעתך.
אז שוב הגמרא עומדת אבל לפעמים יש "שעת-הדחק" , או חשיבות של עיניין אחד יותר מהשני: "פיקוח נפש דוחה הכל"...
פיקוח נפש לא דוחה מלחמת מצווה, פיקוח נפש לא דוחה "עזרת ישראל מיד צר", או שמא אני שוב צריך להסביר לך מלוא המשמעות של ג'יהאד ולמה אין לזה קשר כלשהו עם "מדינת ישראל".
ולגבי המתיוונים - ובכן זה הנביא שאמר "מהריסיך ומחריביך ממך יצאו", כך שאם אתה רוצה לחלוק על הנביא, זבש"ך...
אני לא חולק על הנביא, מה גם שאתה עצמך משתמש בפסוק לפי פרשנותך, מה גם שטוב לדעת שהרב דרוקמן הוא מתיוון, הוא לבטח ישמח לשמוע
תכף גם תקרא "מי לה' אליי" ותערוף את ראשו מול פסלו של זאוס.
נ.ב - לגבי הציטוט שלך מיומנו של ד"ר יוזף גבלס (שר"י), ובכן כותב פיטר פדפילד בספרו "הימלר" עמ' 13: "... גבלס היה שקרן מקצועי. הוא שיקר למען היטלר ולמען ההיסטוריה. מי שמקבל את הכתוב ביומנו בנושאים רגישים כמשהו שאינו אלא תעמולה מחושבת, במיוחד אותן פסקאות הנוגעות בקנוניות ובהטעיות שנקטה המפלגה כדי לעלות לשילטון, ואח"כ להחזיק בו ביד קשה, אינו אלא טועה"!!!!
אתה מביא ראיה מדברי גבלס, כאילו משמע שאתה מקבל את דבריו ומשתמש בהם עוד כנגדי - תשאר להאמין בדבריו של גבלס ולהאשים בהם יהודים אחרים, כאשר במקרה הטוב תהיה בגדר - "אינו אלא טועה"!!
:2funny: :2funny: :2funny: :2funny: :2funny: :2funny: :2funny: :2funny: :2funny: :2funny: :2funny: :2funny:
אני חייב לציין שכאן אתה כבר שובר כל שיא גינס אפשרי בחוסר הבנת הנקרא, סילוף דברים ועיקור הדיון מהקשרו.
להפך, אם אתה מעיין היטב במובאה שאתה עצמך הבאת מספרו פיטר פדפילד, אתה פשוט הולך בדרכיו של גבלס, לכן אמרתי שאתה תלמיד מצוין שלו,
הרשה לי להשתמש בדבריו של פיטר פדפילד, שאתה עצמך מצטט רק בהבדל אחד קטן, בכל מקום שכתוב גבלס, אני אכתוב: "ערן" ובמקום שכתוב "היטלר" אני אכתוב- "פנטיזם חרדי"- להלן התוצאות: " ערן שקרן מקצועי. הוא שיקר למען הפנטיזם החרדי ולמען ההיסטוריה. מי שמקבל את הכתוב בהודעותיו בנושאים רגישים כמשהו שאינו אלא תעמולה מחושבת, במיוחד אותן פסקאות הנוגעות להבדלים בהשקפה בין החרדים למזרוחניקים ובהתעלמות מופגנת בנוגע למחלוקת בין החרדים האשכנזים לספרדים ובין הליטאים לחסידים ובין הליטאים ובין עצמם, ואח"כ להחזיק בו ביד קשה, אינו אלא טועה"!!!!
עשית לי את כל העבודה, הבאת לי את כל התחמושת שהייתי צריך, תודה לך ערן ושבת שלום.
--- סוף ציטוט ---
תתמודד, כי בנתיים אתה בורח ומשאיר אחריך פלט של תשובות העתק/הדבק שלא ממין העניין (ואם תעיין היטב בדברי הרב עובדיה שהבאת, תראה שגישתו היא גישת מרץ/עבודה/קדימה, לכן גם ש"ס הצביעה בעד אוסלו, מדינת ישראל בהתנהלותה היום היא מדינת ווסאל של ארה"ב והאיחוד האירופי, כך שבין כה וכה אין כאן עבירה על ג' שבועות, כך שאינני מבין מה אתה רוצה, אה, וכאשר המוסלמים ירקדו על גגות הישיבות של ש"ס כשהן עולות בלהבות, אל תבוא אליי בתלונות, ואין לזה כל קשר לג' שבועות).
ירון ידען- :2funny: :2funny: :2funny: :2funny: :2funny:
בר מינן- :2funny: :2funny: :2funny: :2funny: :2funny:
אפילו את שכתבתי מדברי גבלס לא הבנת ואת הרעיון שעומד מאחורי זה, מתי עשית בדיקת IQ לאחרונה?
ולגבי השופטת, לידיעתך המערכת הזאת (שאני מתעב אותה והיא בוגדת ואויבת של כל יהודי חפץ חיים במרחב הזה אבל לא זה הדיון כרגע) פועלת בצורה שכשאתה מגיש עתירה, אתה לא מגיש את זה לשופט ספציפי כראות עיניך, יש שופט תורן ואינך יודע מי זה יהיה עד סמוך לדיון הראשוני, הרב דרוקמן לא בחר בגב' שטרסברג-כהן,המערכת בחרה בה רנדומלית- תתמודד ותפסיק לקשקש.
eran:
טענת "העתק-הדבק" שלך היא איננה קבילה, משום שאלה ציטוטים מפורשים בדברי רבותינו והם מחייבים אותי בדיוק כפי שהם מחייבים אותך!
ועכשיו בוא נבדוק את טענתך האם שיטת מרן הגר"ע יוסף היא שיטת מרצ (ר"ת - מה רבו צרי), הוא יהדות טהורה שנשענת על מקורות אשר יסודתם בהררי קודש, נביא את התשובה ונדגיש אותה:
בספר תחומין בכרך י' עמ' 34 שם ישנו מאמר של הגר"ע יוסף ושם בסעיף ז' הוא מתייחס גם לענין ג' השבועות וז"ל (ההדגשות שלי): "מצות יישוב א"י בזה"ז והאיסור שלא להתגרות באוה"ע- עתה נבוא לברר עצם הנידון במצות ישוב ארץ ישראל בזמננו, לאור דברי הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (מצוה ד), שכתב להשיג על הרמב"ם, שלא מנה מצות עשה שנצטוינו לרשת את הארץ, שנאמר "וירשתם אותה וישבתם בה", והיינו שלא נעזבה ביד זולתנו או לשממה, וחז"ל קראוה מלחמת מצוה (סוטה מד), ע"כ. נמצא שהמלחמה למען כיבוש ארץ ישראל, ולמען תשאר בחזקתנו ולא נעזבה לזולתנו, היא מלחמת מצוה. ואם כן לכאורה אין מקום לחוש בזה לפיקוח נפש. וכמו שמצינו למנחת חינוך (מצוה תכה), שהעיר על מה שכתב בספר החינוך שם, שמצוה להרוג שבעה עממים ולהשמידם, שנאמר "לא תחיה כל נשמה, כי החרם תחרימם וכו'", ומי שבא לידו אחד משבעת עממים, והיה יכול להורגו "מבלי שיסתכן בדבר", ועבר ולא הרגו, ביטל מצוות עשה של "כי החרם תחרימם", מלבד שעבר על לא תעשה שנאמר "לא תחיה כל נשמה". וכתב על זה המנחת חינוך: וצ"ע, נהי דכל המצוות נדחים מפני הסכנה, מכל מקום מצוה זו, דהתורה ציותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס, כמבואר ברמב"ן, ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה. אם כן חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה. א"כ דחויה סכנה במקום הזה, ומצוה להרוג אותו, אף שיסתכן. וצ"ע. וכן כתב עוד המנחת חינוך במצוה תרד. והסכים לדבריו בשו"ת לבושי מרדכי (מהדורא בתרא סי' קכו), ע"ש. ואם כן הוא הדין כאן, שלדעת הרמב"ן מצות כיבוש הארץ והחזקתה מתקיימת על ידי מלחמה, אין לחוש בזה לסכנת נפשות הנגרמת על ידי המלחמה. אולם הנה הגאון רבי יצחק די ליאון, בספר מגילת אסתר שם, כתב ליישב דעת הרמב"ם, שהשמיט מצוה זו, לפי שסובר שאין מצות כיבוש ארץ ישראל נוהגת אלא בימי יהושע ודוד, ובכל זמן שלא גלו מעל אדמתם. אבל לאחר שגלו ישראל מעל אדמתם, אין מצוה זו נוהגת לדורות, אלא עד עת בוא המשיח לישראל. כי אדרבה אמרו חז"ל בסוף כתובות (קיא,א) "השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו ואם תעוררו" שלא יעלו בחומה (פירש רש"י, שלא יעלו ביחד ביד חזקה), ושלא ימרדו באומות העולם, ושלא ידחקו את הקץ. וזו לשון הרשב"ש בתשובה (סי' ב): והנה אין ספק שהדירה בארץ ישראל מצווה גדולה היא בכל עת ובכל זמן. ואדוני זקני -43- הרמב"ן מנאה מכלל מצוות עשה, שנאמר "וירשתם אותה וישבתם בה". וכן היא דעת אדוני אבי הרשב"ץ בספר זוהר הרקיע. אמנם מצוה זו אינה מצוה כוללת לכל ישראל בגלות החל הזה. אבל היא נמנעת בכלל, כמו שאמרו חז"ל (כתובות קיא,א) שהיא מכלל שבועות שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ידחקו את הקץ ושלא יעלו בחומה. צא וראה מה אירע לבני אפרים, שמיהרו את הקץ לפני פקוד ה' את עמו ביציאת מצרים. ועיין עוד בשו"ת הריב"ש (סי' קא), שגם הוא הזכיר השבועות הנ"ל, שלא יעלו בחומה נגד רצון אומות העולם ע"ש. גם הכנסת הגדולה (יו"ד רלט,לג) כתב: הנשבע שלא לדור בארץ ישראל נראה לי, שהשבועה חלה עליו. ואין זה בכלל הנשבע לבטל מצוה של תורה, שאין שבועתו חלה, כיון שאין מצות יישוב ארץ ישראל מפורשת בתורה, ואינה אלא מצוה מדרבנן. וכן מצאתי להגאון מהר"א חסון בתשובה כתיבת יד שכתב כן. וכן מצאתי עוד להגאון רבי דוד בן נחמיאס בתשובת כתיבת יד, והסכים דלא הויא אלא מצוה דרבנן. והוכיח כן ממה שלא מנאה הרמב"ם במנין המצוות. לפיכך כל ספק שיסתפקו בה אזלינן בה לקולא. אמנם ראיתי להמבי"ט בתשובה, שכתב שאין שבועה חלה עליו. והיה הדבר תמוה בעיני, עד שמצאתי להרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות שמנאה במנין המצוות, ושלא כדעת הרמב"ם. ונראה שעליו סמך המבי"ט בתשובתו הנ"ל. ומכל מקום תימה בעיני, שעזב סברת הרמב"ם ונתלה בדעת הרמב"ן, ומה גם שלא הזכיר דעת הרמב"ם כלל ועיקר. ובתשובת הרדב"ז (ח"ב סי' קטו) מתבאר, ששבועה חלה עליו, וכדעת הרמב"ם. והנה הרמב"ן עצמו בפרשת מסעי, על הפסוק "וירשתם אותה וישבתם בה", אחר שכתב שהיא מצות עשה מן התורה, סיים, שרש"י פירש שאין המקרא הזה אלא הבטחה בלבד. ומכל מקום סיים, שנראה לו עיקר, שהפסוק בא למצות עשה של כיבוש הארץ ויישובה, ע"ש. והגאון רבי חיים בן עטר, בספר אור החיים שם, כתב, שפשוטו של מקרא כפירוש רש"י, ושלא כפירוש הרמב"ן, ע"ש. ואם כן לא נפלאת ולא רחוקה היא שיטתו של הרמב"ם, שנראה שסובר כפירוש רש"י. ועל כל פנים כבר הבאנו דברי הרשב"ש, שאף זקנו הרמב"ן מודה בגלות החל הזה שאין להסתכן לכבוש את הארץ, ואדרבה, יש איסור בדבר שלא יעלו בחומה. וכן כתב בשו"ת חבלים בנעימים (סוף ח"ה סי' מה), שגם לדעת הרמב"ן הרי השביע הקב"ה את ישראל שלא יסכנו את נפשם לעלות בחומה. ומשום דהוה אמינא, שמכיון שמצות יישוב ארץ ישראל מצוה גדולה היא ושקולה ככל המצוות, יבואו למסור נפשם עליה, קא משמע לן על ידי השבועה הנ"ל שיזהרו שלא יסכנו נפשם, ע"ש. וכן כתב הגאון רבי צדוק הכהן מלובלין בספר דברי סופרים אות יד, שנראה לו עיקר כדעת המגילת אסתר, שאין כיום מצות עשה ביישוב ארץ ישראל, אלא רק בזמן בית המקדש, ע"ש. וכן הגאון רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק בשו"ת בית הלוי (ח"ב סוף סי' נ) מסכים הולך לדברי המגילת אסתר הנ"ל, ע"ש. ועיין עוד בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' תנד אות נב והלאה), ובשו"ת דברי יששכר (סי' קמט). ולפי זה נמצינו למדים, שגם להרמב"ן אין שום מצוה בזמננו לצאת למלחמה ולהיכנס בסכנת נפשות כדי להגן על החזקת השטחים הכבושים על ידינו בניגוד לדעת אומות העולם.ומה גם שאין לנו מלך וסנהדרין ואורים ותומים הנדרשים לכך, כמו שכתב הרמב"ן עצמו בספר המצוות (בהשגות במל"ת יז), שמצוה מוטלת על המלך והסנהדרין, כשמוציאים למלחמת הרשות או -44- למלחמת מצוה, לשאול באורים ותומים, ועל פיהם יתנהגו. וכמו שנאמר "ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה'". וכמבואר בברכות (ג,ב) שכאשר היה דוד מצוה אותם, לכו ופשטו בגדוד, היו שואלים באורים ותומים וכו'. והיא באמת מצוה לדורות, ולא עצה בלבד, כדמוכח בסנהדרין (טז,א) דאמרינן, "ודילמא לסנהדרין הוא דקאמר להו רחמנא דלישיילו באורים ותומים", ונשאר כן במסקנא. וכן הסכים במגילת אסתר שם, שמצוה לדורות היא, ויש לנו להביאה במנין המצוות, ע"ש. ואם כן, כשבידינו להחזיר שטחים, ולמנוע סכנת מלחמה של האויבים, חייבים לעשות כן משום פיקוח נפש (ועיין להגאון הנצי"ב בספר מרומי שדה עירובין מה,א ודו"ק). ועוד יש מקום לומר, שאפילו אם תמצא לומר שלדעת הרמב"ן כיבוש ארץ ישראל והחזקתה נוהגת אף בזמן-הזה, ומצות עשה מן התורה היא, מכל מקום בכיבוש שלנו, שאין לנו שליטה מלאה על כל הנעשה בשטחים, לא נחשב לכיבוש גמור שציותה עליו התורה. וכמו שכתב כיוצא בזה הגאון מקוטנא בשו"ת ישועות מלכו (יו"ד סי' סו), שעיקר המצוה אליבא דהרמב"ן אינה אלא כשהירושה והישיבה היא כאדם העושה בתוך שלו. וזוהי המצוה בכיבוש ארץ ישראל, שתהיה תחת חזקתנו וירושתנו, ולא על ביאה ריקנית של עתה, ע"ש. והרי בכיבוש שלנו היום אין בידינו לגרש את הערבים תושבי השטחים ביהודה שומרון ועזה, והם יושבים ישיבת קבע בחצריהם ובטירותם. ואפילו את האומות העובדות עבודה זרה אין בידינו להזיזם זיז כל שהוא ממקומם, בניגוד למה שציותה התורה "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי". ואפילו הכנסיות של עבודה זרה שלהם על עמדם יעמודו, ומוגנות על ידי השלטונות, ואין פוצה פה. וכל זה מיראת אומות העולם. וברור שאין זה בכלל מצות כיבוש, שעליו ציותה התורה לפי דברי הרמב"ן. ולכן אין עלינו להסתכן על החזקת שטחים אלה. ובפרט יש לציין, שבזמן האחרון הדרכים ביהודה ושומרון ועזה הן בחזקת סכנה, ואין לנו עליהם אלא שלטון צבאי בלבד, בלא שום אפשרות אפילו לעבור בתוכם בביטחה, וכל שכן להתיישב בתוכם. ובודאי שזה אינו בכלל מצות הכיבוש, כאדם העושה בתוך שלו, שעליו דיבר הרמב"ן. והאם יעלה על הדעת שחייבים להפעיל את הצבא שלנו לגרש בכח הנשק וביד חזקה את כל הגוים השוכנים בקרבנו בירושלים, חברון, שכם ועזה וסביבותיהם אל מחוץ לגבולות ארצנו, ולשכן במקומם מבני עמנו, כדי לקיים מצות וירשתם אותה וישבתם בה? וראה בכתבי הרמב"ן (מהדורת הרב חיים דוב שעוועל, עמוד תקטו, בפירושו לשיר השירים) שכתב: לעתיד לבוא יבואו הנפוצות המפוזרים בין העמים, ושמו להם ראש אחד, הוא משיח בן דוד, אשר היה עמהם בגלות,. 7 וברשיון מלכי האומות ובעזרתם ילכו לארץ ישראל, כדכתיב "והביאו את כל אחיכם מכל הגויים". והמלכות ההיא תהיה נמשכת, ואינה פוסקת לעולם. וזהו שנאמר: "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה. הרי שגם הרמב"ן מסכים, שאפילו משיח בן דוד בתחלת התגלותו יבוא אך ורק ברשיון האומות, בלי לעלות בחומה, ובלי להתגרות באומות. ולא אכחד כי המהר"ח ויטל בהקדמת עץ חיים כתב, שזמן השבועה שלא לעורר הגאולה עד שתחפץ, הוא עד אלף שנה, וכמ"ש בספר הזוהר פרשת וירא וכו'. וע"ע למרן החיד"א בשם הגדולים (ח"א סי' ריט ערך רבנו אלעזר בעל הרוקח). אולם מ"מ מסתימות דברי הש"ס נראה, שהשבועה שלא ידחקו את הקץ ושלא למרוד באומות העולם, היא לעולם, עד ביאת המשיח. וכן מוכח להדיא מתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק השבעתי אתכם וכו'. וכן מוכח מדברי הרמב"ם באגרת תימן, ומדברי הרשב"ש בתשובה הנ"ל, וכן מדברי הריב"ש. וע"ע ביפה תאר על המדרש רבה ויקרא (פרשה יט סימן ו). וראה עוד למהר"א גאלאנטי בספר זכות אבות, פ"ק דאבות על המשנה ואל תתודע לרשות. וראיתי שכבר האריך מאד בזה בספר ויואל משה על דברי המהרח"ו והחיד"א הנ"ל (מעמוד פה והלאה), ומשם בארה, ואכמ"ל. ודו"ק כי קצרתי". ע"כ.
ובכן יש לנו את הרמב"ם שלא מנה מצות עשה שנצטוינו לרשת את הארץ.
הגאון רבי יצחק די ליאון, בספר מגילת אסתר כתב ליישב דעת הרמב"ם, שהשמיט מצוה זו, לפי שסובר שאין מצות כיבוש ארץ ישראל נוהגת אלא בימי יהושע ודוד, ובכל זמן שלא גלו מעל אדמתם. אבל לאחר שגלו ישראל מעל אדמתם, אין מצוה זו נוהגת לדורות, אלא עד עת בוא המשיח לישראל.
הרשב"ש בתשובה כותב אין ספק שהדירה בארץ ישראל מצווה גדולה היא בכל עת ובכל זמן.
השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו ואם תעוררו" שלא יעלו בחומה פירש רש"י: שלא יעלו ביחד ביד חזקה.
מסקנה בנתיים: יש מצווה עשה לגור בא"י, אבל לכבוש בכוח יהיה אסור!!
בשו"ת הריב"ש: שגם הוא הזכיר השבועות הנ"ל, שלא יעלו בחומה נגד רצון אומות העולם.
בעל "הכנסת הגדולה" והגאון מהר"א חסון והגאון רבי דוד בן נחמיאס זצ"ל - מקצינים יותר וסוברים שאין מצוות יישוב א"י אלא מדרבנן בזמנינו!!!
אומנם המבי"ט חולק על הני פוסקים ונתלה ברמב"ן, אבל הדבר תמוה למה השמיט את דברי הרמב"ם? ולכן השיג על הרדב"ז.
והגאון רבי חיים בן עטר שכותב שכיבוש א"י אינו מצווה אלא הבטחה אלוקית ואם כן דברי הרמב"ם עומדים, וכדפרש"י!!
וכן הרשב"ש ובעל שו"ת חבלים בנעימים כתבו שאף לדעת הרמב"ן בגלות החל הזה שאין להסתכן לכבוש את הארץ, ואדרבה, יש איסור בדבר שלא יעלו בחומה!
והגאון רבי צדוק הכהן מלובלין, ורבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק ובשו"ת בית הלוי ובשו"ת אבני נזר ובשו"ת דברי יששכר - כולם סוברים כהגאון רבי יצחק די ליאון, בספר מגילת אסתר שאין מצוות כיבוש א"י בזמן הזה.
אומנם יש חולקים: המהרח"ו והחיד"א שסוברים לשיטת הזוהר שאין דין שלושת השבועות חל אלא למשך 1000 שנים, אבל בהלכה אין לנו עסק בנסתרות, ומ"מ מסתימות דברי הש"ס נראה, שהשבועה שלא ידחקו את הקץ ושלא למרוד באומות העולם, היא לעולם, עד ביאת המשיח. וכן מוכח להדיא מתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק השבעתי אתכם וכו'. וכן מוכח מדברי הרמב"ם באגרת תימן, ומדברי הרשב"ש בתשובה הנ"ל, וכן מדברי הריב"ש. וע"ע ביפה תאר על המדרש רבה ויקרא (פרשה יט סימן ו). וראה עוד למהר"א גאלאנטי בספר זכות אבות.
מסקנה: לשיטת רוב הפוסקים אין כיום מצוות כיבוש א"י, מצוות יישוב א"י נמצאת במחלוקת הפוסקים אם היא מדברנן או מדאורייתא, אבל מצווה וודאי יש, שלושת השבועות הם לנצח עד ביאת המשיח ואסור לנו לעלות בחוזקה לשיטת רש"י, אבל כאמור לשבת שלא בחוזקה איכא מצווה או מדרבנן או מדאורייתא!!!
אינני יודע מה ש"ס עשתה ולמען האמת זה לא מעניין אותי, הגמרא אומרת "מה דהווא הווא" - מה שהיה היה. אלה דברי רבותינו אשר מפיהם אנחנו חיים, ולשיטתך הם דברי מרצ - עפ"ל!!!!
דרוקמן וחבר מרעיו ידעו להגיש קובלנה הישר אל השופטת שטרסבורג ביודעם שאם היא הכשירה ורישום גיור רפורמי בסעיפי דת ולאום במרשם האוכלוסין, וודאי שאת "גיורם" היא תכשיר, וזה לא משנה גם, עצם הפניה שלהם אליה עושים אותם מרימי-יד בתורת משה!!!
הרב יוחנן דוד סלומון שליט"א כותב במאמר:" יכולת מפחידה ומוזרה יש בו באדם להתעלם מן האמת הברורה לו. כאשר אדם רוצה משהו, מסוגל הרצון שלו לדחות ולדחוק הצידה גם מה שברור וידוע לו היטב, אם ידיעה זו מפריעה לו במילוי רצונו. יכולות זו מנוגדת לכל היגיון...".
הרי אתה רוצה להתעלם מכל הני פוסקים משום שזה לא מתאים לשיטתך, לכן בחרת להתעלם מהם, ולקבוע עובדה שלא קיימים שלושת השבועות. ועוד לטעון שדיברהם הם דברי מרצ - עפ"ל!
אתה מוכן להתעלם מהלכה ברורה ופשוטה בשו"ע בנושא ערכאות, רק בגלל שזה לא מסתדר לך עם דמות דרוקמן.
תשאר עם הראיות שלך מדברי יומנו של גבלס, או מדברי סבא שלך, אני ישאר עם התורה הקדושה ודברי רבותינו אשר מפיהם אנו חיים!
כל טוב!!
נץ וגאה בזה:
אני אמרתי גישת מרץ, לא שיטת מרץ (ויש הבדל עצום), אתה שוב מעוות את דבריי ומבלבל את המוח.
תאמר לי משהו, כמה שילמת על הובלת העפר בשביל להכניס לפה שלי? כמות הפעמים שאתה חוזר על זה בלי קשר למה שאני כתבתי אלא למה שדמיינת שכתבתי פשוט מדהימה כשלעצמה.
הרב עובדיה יוסף איננו הרב שלי, איננו הפוסק שלי, אינני ספרדי, כך שאינני רואה עצמי מחויב לשום פסק שלו, הגם שהוא תלמיד חכם גדול מגדולי הדור.
ועדיין לא ענית על אף סעיף ששאלתי אותך, אתה שוב מתחמק ופשוט מראה מי הצודק בויכוח הזה.
בפעם השניה, הרב דרוקמן לא יכל לבחור את השופטת שטרסברג-כהן, מה לעשות, עותר לא בוחר מי ישפוט אותו, מתי תקלוט את זה?!
המערכת בוחרת רנדומלית את השופט כמה ימים לפני הדיון הראשון בסוגיה!
אז חדל קשקשת.
אני לא מסתמך על דבריו של גבלס כהוכחה, הבאתי ציטוט מדבריו שאתה זה שנוהג על פי דבריו, התנהגותך היא גבלסית להחריד, אתה זה שנוהג על פי המנטרות שלו, אז בא שוב ותחסוך לי את הלהג המיותר הזה.
ובינינו, סבא שלי נצמד לתורה הקדושה הרבה יותר ממך: "מדבר שקר תרחק"- כנראה לא נכנס ללקסיקון שלך.
ועתה להעתק/הדבק שלך, כשם שאתה יכול לעשות את זה ולקרוא לזה מה שאתה רוצה, כך גם אני:
אתה רוצה שאני אענה לזה- אהלן וסהלן- תתמודד:
מאמר ראשון
מצוות יישוב ארץ ישראל
חיים נבון
בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון
אתר דעת • תשס"ז • 2006
תוכן המאמר:
א. האם יש מצווה מן התורה?
ב. כרכים שלא כבשום עולי בבל
ג. זהירות ממצוות התלויות בארץ
ד. דברי רב יהודה ושלוש השבועות
ה. ריבונות
ו. פרנסה
תקציר: על החובה לחיות בארץ ישראל, באילו תחומים ובאילו תנאים.
מילות מפתח: שלוש השבועות, ישוב הארץ.
א. האם יש מצווה מן התורה?
השלב הראשון בדיון בעניין מצוות יישוב הארץ הוא - האם בכלל יש מצווה כזו. הרמב"ם, כידוע, לא מנה את מצוות יישוב ארץ ישראל בין תרי"ג המצוות שלו. הרמב"ן, בהשגותיו על ספר המצוות, הוסיף את מצוות יישוב ארץ ישראל, כאחת מן המצוות שהשמיט הרמב"ם שלא בצדק:
"שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם 'והורשתם את הארץ וישבתם בה', 'כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה', 'והתנחלתם את הארץ'... וזו היא שהחכמים קורין אותה מלחמת מצווה. וכך אמרו בגמרא סוטה: 'אמר רב יהודה: מלחמת יהושע לכבש - דברי הכל חובה, מלחמת דוד להרווחה - דברי הכל רשות'... וממאמרם 'מלחמת יהושע לכבש', תבין כי המצווה הזו היא בכבוש...
ואומר אני כי המצווה שהחכמים מפליגין בה, והיא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה... הכל הוא ממצוות עשה הזה, שנצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן, היא מצוות עשה לדורות, מתחייב כל יחיד ממנו, ואפילו בזמן גלות, כידוע בתלמוד במקומות הרבה" (רמב"ן, עשין ששכח הרב, מצווה ד').
לדעת הרמב"ם נוכל להסביר שהפסוקים הרבים שמביא הרמב"ן מתייחסים כולם לימי משה ויהושע, שבהם הוטלה על בני ישראל מצווה ספציפית לדורם לכבוש את הארץ, אך אין הם הנחיה לדורות. ומאמרי חז"ל הרבים בשבח ארץ ישראל, הרי הם בכלל מילי דאגדתא או הדרכה ערכית-מוסרית, אך לא הלכה מפורשת.
יש מהאחרונים שטענו שגם לדעת הרמב"ם יש מצווה תמידית לשבת בארץ ישראל גם בזמן הזה, אך היא מצווה דרבנן בלבד:
"רק דלהרמב"ם צריך לומר דהכל מדרבנן; ולרמב"ן מכרעא פשטא דלישנא, מצוות ישיבת ארץ ישראל מצווה ככל מצוות עשה מן התורה, דלא מיחוור דמצווה דרבנן תהיה שקולה ככל מצוות עשה דאורייתא" (פאת השולחן, בית ישראל א', יד)1.
לפי דברי פאת השולחן, הרמב"ם יסביר שכל האמירות ביחס למעלת הישיבה בארץ, מתייחסות למצווה דרבנן, ולא למצווה דאורייתא.
בעל מגילת אסתר טען שגם הרמב"ם מודה שבסיטואציה מסוימת יש מצוות יישוב הארץ מן התורה:
"ונראה לי, כי מה שלא מנאה הרב הוא לפי שמצוות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד, וכל זמן שלא גלו מארצם; אבל אחר שגלו מעל אדמתם, אין מצווה זו נוהגת לדורות, עד עת בא המשיח" (מגילת אסתר, שם).
הוא מביא ראיה לכך ממדרש שמצא בדברי הרמב"ן. במדרש זה מסופר על חכמים שבכו וקרעו בגדיהם כאשר דיברו על חשיבותה של מצוות יישוב הארץ, שהם אינם מקיימים:
"והמאמר שהביא מספרי, שבכו וקראו המקרא הזה 'וירשתה וישבת בה', נראה לי שעל שלא היה בידם לקיים מקרא זה לפי שהיה הבית חרב היו בוכים. והראיה... שאם מצווה זו הייתה נוהגת גם לאחר החורבן, למה בכו וקרעו את בגדיהם, והלא גם עתה היו יכולים לקיימה" (מגילת אסתר, שם).
על טיעונו של המגילת אסתר מהספרי כבר השיבו רבים, ביניהם בעל האבני-נזר:
"והנה הדבר ברור שבעל מגילת אסתר לא ראה הספרי בעצמו, רק מה שהביא הרמב"ן, כי בספרי פרשת ראה המעשה הזאת, ושם מפורש בזה הלשון: 'וחזרו ובאו למקומם, אמרו - ישיבת ארץ ישראל שקולה ככל המצוות'. ועוד שם בספרי שהלכו חוצה לארץ ללמוד תורה בנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה, וכשזכרו ארץ ישראל חזרו, ומסיים כדלעיל. הנה שהמצווה בזמן הזה, ועל כן חזרו אפילו מתלמוד תורה, לקיים ישיבת ארץ ישראל, ששקולה ככל המצוות" (אבני נזר, יו"ד, תנ"ד).
בכל אופן, לדעת בעל מגילת אסתר הרמב"ם אינו שולל לחלוטין את מצוות יישוב ארץ ישראל, אלא סבור שמצווה זו שייכת רק בתקופה שגרנו בארץ, ולעתיד לבא בימי המשיח; אך לא כיום, כשאנו משועבדים בין האומות.
היה מקום לומר שאכן לדעת הרמב"ם אין כלל מצווה ליישב את הארץ, מלבד בימי יהושע, שנצטווה על כך במפורש; ומאמרי חז"ל הרבים בשבח ארץ ישראל, הרי הם בכלל מילי דאגדתא או הדרכה ערכית-מוסרית, אך לא הלכה מפורשת.
יש שהלכו בפירוש הרמב"ם בכיוון ההפוך, וטענו שגם הרמב"ם מסכים שישיבת ארץ ישראל מצוות עשה מן התורה, אף בימינו. אם כך, מדוע הרמב"ם לא הזכיר אותה? על כך הציעו תשובות שונות:
"דמצוות החרם תחרימם היא כדי שאנחנו נשב בארץ... על כן לא נמנה החרם תחרימם וישיבת ארץ ישראל לשתיים, ומנה רק מצוות החרם תחרימם" (אבני נזר, יו"ד, תנ"ד).
האדמו"ר מסוכצ'וב, בעל ה"אבני נזר", הציע שמצוות יישוב א"י חופפת למצוות "החרם תחרימם", ולכן הרמב"ם לא מנאה בנפרד, והסתפק במניית מצוות "החרם תחרימם". אמנם, הוא מניח שיש חפיפה בין המצוות, ואין זה הכרחי כלל. בספר המצוות (עשה קפ"ז) משמע ברמב"ם שיש מצווה לרדוף את שבעת העממים גם מחוץ לארץ ישראל; מצד שני, מצוות יישוב ארץ ישראל ודאי אינה מתמצה בהריגת העממים היושבים בה. לכן קשה לומר שמדובר ממש באותה מצווה בניסוח אחר.
בעל ספר "אם הבנים שמחה" הציע תירוץ אחר, בשם הגאון ר' יונה דב בלומברג:
"דבזה תירץ דעת הרמב"ם, שלא מנה מצוות עשה דיישוב ארץ ישראל בתרי"ג מצוות, אף דגם לדידיה הווי מן התורה, והוא על פי הכלל שהשריש בשורש הרביעי מספר המצוות, שלא למנות ציוויים הכוללים כל התורה כולה; אם כן, כיוון דיישוב ארץ ישראל הוא מצווה יקרה כל כך, שהוא כלולה מכל המצוות, וכוללת כל התורה, וכל קביעת המועדים וראשי חודשים וכל מצוותיה תלויין בה... וכן כל חיית האומה תלוי בה, אם כן הוא מצווה כוללת ולא פרטית; על כן אינה באה בחשבון המצוות, שבאה לחשוב רק מצוות פרטים" (אם הבנים שמחה, עמ' קנד).
הרמב"ם, בפתיחת ספר המצוות שלו, מציב ארבעה עשר "שורשים", היינו - כללים שלפיהם קבע אילו מצוות יימָנו ואילו לא. בשורש הרביעי קובע הרמב"ם שאין למנות ציוויים כלליים, כגון "את חוקותי תשמורו", כיוון שהם אינם מוסיפים תוכן פרטי מסוים שחובה לעשותו, אלא רק מזרזים לעשות את כל המצוות ככלל. הרב טייכטל מנסה להסביר שמסיבה זו הרמב"ם לא מנה את מצוות יישוב ארץ ישראל, כי היא מצווה כללית. מדוע יישוב ארץ ישראל מוגדר כמצווה כללית? הוא מסביר שזאת משום חשיבותה המיוחדת של המצווה. יש שהגדירו את המצווה ככללית מטעם אחר. והביאם ודחה דבריהם הרב יהודה הרצל הנקין:
"ובשו"ת ציץ אליעזר חלק ז' סימן מ"ח בשם הגרא"י קוק זצ"ל כתבו שגם הרמב"ם סובר שהוא מדאורייתא, ומה שלא מנאו הוא מפני שכולל בתוכו הרבה מצוות התלויות בארץ, וכמו שכתב בשורש ד', שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה, והוא הדין יישוב ארץ ישראל, שהרבה גופי תורה תלויים בו, ועוד לפי מה שכתב הרמב"ן שכל המצוות לא ניתנו בעיקרן אלא לקיימן בארץ ישראל... ואינו נכון בדברי הרמב"ם, כי זה לשונו בשורש ד': יבואו בתורה ציוויין ואזהרות, אינן בדבר מיוחד, אבל יכללו המצוות כולן, כאילו יאמר - עשה כל מה שציוויתיך לעשות וכו', ואין פנים למנות הציווי הזה מצווה בפני עצמה, שהוא לא יצווה לעשות מעשה מיוחד שיהיה מצוות עשה וכו', עכ"ל. הרי שלא הוציא אלא מצווה שאין בה מעשה מיוחד, וכמו הדוגמאות שהביא שם: 'קדושים תהיו', 'ומלתם את ערלת לבבכם', ועוד, ואינו דומה ליישוב ארץ ישראל, שיש בו מעשה מיוחד לדור בארץ, ואם נמצא מחוץ לארץ - לעבור את הגבול ולבוא לארץ" (שו"ת בני בנים, ח"ב, מ"ב).
הטיעון של הרב הנקין פשוט. הוא מתמודד עם הטענה שיישוב ארץ ישראל מצווה כללית, כי היא כוללת הרבה מצוות פרטיות כמו תרומות ומעשרות וכו'. הרב הנקין משיב להם: ועדיין, יש במצוות יישוב הארץ תוספת על המצוות הללו, והיא - עצם החובה לשבת בארץ. לכן אין זה אפשרי שמטעם זה השמיט הרמב"ם מצוות יישוב הארץ. ולפום ריהטא דבריו פשוטים כביעתא בכותחא.2
ב. כרכים שלא כבשום עולי בבל
נראה שיש קושיה חזקה על הרמב"ן מהגמרא בריש מסכת חגיגה:
"הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית" (חגיגה ג:).
יש שהקשו מכאן על דברי הרמב"ן, שמצוות יישוב ארץ ישראל היא חובה דאורייתא: איך יכלו מחמת שיקולים כלכליים להימנע מלקיים מצוות עשה חשובה כל כך?
אמנם, אין כאן הוכחה, אלא רק הכרה בכך שלעתים גם מצוות חשובות ואהובות נדחות מפני שיקולים חברתיים ואף כלכליים, ובענייני ציבור הדבר תלוי בשיקול דעת מדוקדק.
ג. זהירות ממצוות התלויות בארץ
הגמ' במסכת כתובות קובעת שבעל ואישה יכולים לכפות זה את זה לעלות לארץ ישראל:
"תנו רבנן: הוא אומר לעלות, והיא אומרת שלא לעלות - כופין אותה לעלות, ואם לאו - תצא בלא כתובה. היא אומרת לעלות, והוא אומר שלא לעלות - כופין אותו לעלות, ואם לאו - יוציא ויתן כתובה" (כתובות קי:).
התוספות מתייחסים ליישום דין זה בזמנם:
"'הוא אומר לעלות' וכו' - אינו נוהג בזמן הזה, דאיכא סכנת דרכים. והיה אומר רבנו חיים, דעכשיו אינו מצווה לדור בארץ ישראל, כי יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם" (תוספות כתובות קי: ד"ה הוא).
הרישא של התוספות אינו בעייתי מבחינתנו: גם אם בזמן מסוים, מסיבה טכנית, בעל אינו יכול להכריח את אשתו לגור בארץ ישראל, עדיין אין זה אומר שאין מצווה עקרונית לישב בארץ. אך דברי רבנו חיים הם מפתיעים וחשובים: לדעתו, אין מצווה לגור בארץ, בגלל החשש שמא לא נצליח לעמוד בכל המצוות שבהן אנו מתחייבים בארץ. יש להודות שמדובר בטיעון קצת משונה, ונראה שהרקע לו הוא חשש פסיכולוגי מהתמודדות עם קדושת הארץ, התובעת התנהגות טהורה יותר (לא רק בתחום הספציפי של מצוות התלויות בארץ). בכל אופן, מדובר בטיעון תמוה; והמהרי"ט אף טען שדברים אלו לא יצאו מתחת ידי רבנו חיים עצמו:
"והאיר את עיני, שמצאתי בהגהות מרדכי כלשון הזה: כתב רבנו חיים כהן בתשובה, דהני מילי בימיהם שהיה שלום, אבל עכשיו שהדרכים משובשים אינו יכול לכופה, דהו"ל כמו חפץ להוליכה למקום גדודי חיה ולסטים... הרי שתשובת הרב חיים כהן ז"ל לא באה אלא מטעם סכנת הדרכים, ומה שכתוב בתוספות דאין מצווה לדור בארץ ישראל - הגהת תלמיד היא, ולאו דסמכא היא כלל" (שו"ת מהרי"ט, יו"ד כ"ח).
ד. דברי רב יהודה ושלוש השבועות
הגמרא בכתובות מביאה את דברי רב יהודה, האוסר לעלות לארץ ישראל:
"דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר: בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם, נאום ה' " (כתובות קי:-קיא.).
הגמרא בהמשך הסוגיה שם מתייחסת לשלוש שבועות המופיעות בשיר השירים, ולומדת מהן על שלוש שבועות שהשביע הקב"ה את ישראל:
"ג' שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי" (כתובות קיא.).
היו שלמדו מכאן על איסור לעלות לארץ "בחומה" גם בימינו.
תירוצים רבים הובאו לעניין שלוש השבועות. יש שכתבו שדברי ר' יהודה ושלוש השבועות כלל לא נפסקו להלכה. יש שכתבו שהתעוררות העלייה לארץ היא היא "יום פקדי אותם", שבו פג האיסור. יש שהדגישו שאנו עלינו לארץ ואף הקמנו מדינה בהסכמת האומות, ובכך סר תוקף השבועות. יש שטענו ששלוש השבועות תלויות זו בזו, וכיוון שהגויים הפרו את שבועתם, והשתעבדו בנו יותר מדי, גם אנו איננו מחויבים לשבועתנו. אולם למעשה נראה שכלל אין שאלה. לכאורה נראה שדברים אלו הם רק מילי דאגדתא, ולא פסק הלכתי ממש. הרמב"ם לא הזכיר כלל את שלוש השבועות, ולכאורה עשה זאת לא משום שסבר שלא נתקבלו להלכה, אלא משום שסבר שאין כאן כלל דבר הלכה. ובדומה כתב בהקשר זה הרב ישראלי:
"שאין בשבועות אלה משום הטלת איסור, ואין כאן אלא הדרכה לישראל, לקבל הגזירה מתוך צידוק הדין ולא מתוך התמרדות, כי זה לא יועיל, אלא אדרבא יביא להגברת השעבוד. ומיושב למה לא הביאו הפוסקים להלכה שבועות אלה, שהרי נפקא מינה למעשה; אלא משום שכנ"ל אין כאן שום איסור, אלא עצה טובה" (הרב ש' ישראלי, ארץ חמדה, א', א', ד).
ה. ריבונות
בהנחה שיש מצוות יישוב ארץ ישראל, צצה שאלה חדשה: האם המצווה מתמקדת רק בישיבה בארץ - או גם בריבונות עליה? כלומר: האם המצווה רק מורה לנו, כיחידים או כעם, לגור בארץ ישראל; או שיש עלינו גם מצווה מיוחדת להיות הריבון בארץ, ולכונן בה מערכת שלטון יהודית?
הביטוי "ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות" אינו בהכרח מצווה על ריבונות יהודית. נאמר שבארץ היה מתפתח יישוב יהודי גדול, וכל הנוכרים היו עוזבים אותה, אך הארץ הייתה נותרת תחת שלטון הפחה הטורקי. האם זה היה פוגם בקיום מצוות יישוב הארץ? ייתכן בהחלט להציע שמבחינת מצוות יישוב הארץ, השאלה היחידה המשמעותית היא כמה יהודים יושבים בארץ ישראל, ושאלת הריבונות אינה רלוונטית כלל.
אחד העוסקים בשאלה זו, העיר ביושר כי "בהתייחסותם למצוות יישוב ארץ ישראל, לא ייחסו הראשונים חשיבות לשאלת הריבונות על הארץ כלל ועיקר"3. ישנם שני מקורות יסוד מאוחרים הטוענים שיש משמעות לריבונות יהודית בארץ ישראל, מבחינת מצוות יישוב הארץ. ר' צדוק הכהן מלובלין טען שמצוות יישוב הארץ מתקיימת אך ורק אם היא מתבטאת גם בריבונות יהודית:
"אין נקרא ישוב אלא בישיבה בשלווה... והיינו שהם אדוני הארץ... דההיא אישיבה דווקא כדרך ישיבת הארץ בשלווה ובממשלה, דזה נקרא ישיבה, והיינו בזמן שבית המקדש קיים. ומשחרב בית המקדש, אע"פ שלא גלו [כולם] ממנה, גם היושבים בה אין נקראין יושבי הארץ, ואין להם ישיבה בה, מאחר שהם עבדים עליה למלכי העמים המושלים שם, כמונו בח"ל, אין זה נקרא ישוב שיושבים בה בישיבה, רק גרות בעלמא, ולא מקיים 'וישבתם'" (ר' צדוק הכהן, דברי סופרים, סי' י"ד).
ר' צדוק טוען שאין משמעות לישיבת הארץ ללא ריבונות. אמנם, לא ברור מדבריו האם לריבונות ערך עצמאי, או - כפי שמשתמע מראשית דבריו - אין היא אלא אמצעי ל"ישיבה בשלווה", שאינה מתאפשרת באופן אחר. בכל אופן, ברור שלדעתו ריבונות יהודית היא תנאי חיוני לקיום מצוות יישוב ארץ ישראל.
טענה מהפכנית פחות העלה ר' ישראל יהושע מקוטנא, בעל שו"ת ישועות-מלכו:
"אמנם גם לפי דעת הרמב"ן שחשב זאת למצוות עשה, מכל מקום בעיקר המצווה אינו אלא הירושה והישיבה כאדם העושה בתוך שלו, לכבוש א"י שתהיה תחת ירושתינו, לא על ביאה ריקנית של עתה... ומ"מ בודאי מצווה גדולה היא... ואין ספק שהיא מצווה גדולה, כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה" (ישועות מלכו, יו"ד ס"ו).
הישועות-מלכו טוען שאמנם עיקר מגמת המצווה היא להגיע לשליטה מלאה בארץ, "כאדם העושה בתוך שלו", ומ"מ גם לעלייתם של יחידים יש משמעות, בתור אמצעי למטרה. גם לדעתו מוקד המצווה הוא בהחלת ריבונות יהודית, אולם לטענתו יש ערך גם לעליית יחידים, בתור הכנה לעיקר המצווה.
יש להודות שבניגוד לר' צדוק, המדבר במפורש על "ממשלה", דבריו של ר' ישראל יהושע מקוטנא אינם ברורים לגמרי: לא ברור לחלוטין שהתכוון לריבונות מלאה, ולא לבעלות פרטית על שטחי הארץ. הרב ש"י זוין פירש את דברי הישועות-מלכו כפשוטם, כמכוונים לריבונות יהודית4.
אמנם, הרב עובדיה יוסף פירש את הישועות-מלכו בכיוון שונה לחלוטין. כמסיח לפי תומו, ציין הרב עובדיה שלפי שיטת הישועות-מלכו ודאי איננו מקיימים כיום מצוות יישוב הארץ בשטחי יש"ע, שהרי "בכיבוש שלנו היום אין בידינו לגרש את הערבים תושבי השטחים ביהודה שומרון ועזה, והם יושבים ישיבת קבע בחצריהם ובטירותם", ולכן אין מעמדנו בארץ "כאדם העושה בתוך שלו"5.
מדברי הרב עובדיה יוסף משתמע שהוא אינו מפרש את הישועות-מלכו כמכוון לריבונות בהגדרתה הרשמית, אלא לשליטה מעשית בשטח. דומה שהרב עובדיה דחה כאן מבלי משים את מושג הריבונות, שאינו מושרש בדברי הראשונים בסוגייה זו, לטובת מושג הבעלות, המוּכּר יותר6.
ר' צדוק ושו"ת ישועות-מלכו מתמודדים עם השאלה האם יש מצווה ביישוב הארץ לפני שהושגה ריבונות. הרב אליעזר ולדינברג, בעל הציץ-אליעזר, התמודד עם בעיה הפוכה לחלוטין: הוא חשש שיהיו כאלו שיטענו שמוקד המצווה הוא בהשגת ריבונות יהודית בארץ, ולפיכך, לאחר שמטרה זו הושגה, אין יותר מצווה לעלות לארץ. הוא טען (ציץ-אליעזר ח"ז, סי' מ"ח, אורחות המשפטים פרק י"ב) שמצוות הישיבה בארץ היא מצווה כפולה: מצווה ציבורית של כינון ריבונות יהודית, וגם מצווה פרטית של ישיבה בארץ, בלי קשר לשאלת הריבונות7.
ו. פרנסה
נסיים בעוד שיטה מעניינת, אשר מביא ר' אברהם מסוכצ'וב בשם אביו:
"כ"ק אבי אדמו"ר הגאון שליט"א חידש לנו, דעיקר מצוות ישיבת ארץ ישראל היא אם מתפרנס מן ההכנסה אשר יש לו בארץ ישראל; אבל אם הוא מקבל צדקה מאנשי חוץ לארץ, אינו מקיים המצווה בשלמות... ועיקר מצוות ישיבת ארץ ישראל להיות השפעתו ע"י השי"ת בעצמו, לא באמצעות שר הארץ (=של חו"ל)" (שו"ת אבני נזר, חו"מ, סי' צ"ה).
הערות:
1. וכן כתבו בדעת הרמב"ם הרשב"ש (סימן א', ב'), ואחרים.
2. פרופ' יעקב לוינגר הציע שלדעת הרמב"ם מצוות הישיבה בארץ ישראל היא פרט מפרטי המצווה שלא לישב בארץ מצרים (הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, עמ' 93). ודבריו קשים.
3. י' ברנדס, 'ההתיישבות בחבלי הארץ שבריבונות נוכרית', תחומין יז (תשנ"ז), עמ' 99.
4. הרב ש"י זוין, 'המדינה העברית וקדושת הארץ', תחומין י' (תשמ"ט), עמ' 25.
5. הרב ע' יוסף, 'מסירת שטחים מא"י במקום פיקוח נפש', תחומין י' (תשמ"ט), עמ' 44.
6. הרב שאול ישראלי אכן תמה על דברים אלו שכתב הרב עובדיה (שם, עמ' 54). ודומה שהמחלוקת המובלעת ביניהם בנקודה זו היא האם הישועות-מלכו מדגיש את הריבונות הממלכתית או את השליטה הבעלותית.
7. הרב ולדינברג מוסיף, כמתבקש, שלמען האמת לא רק החובה הפרטית שייכת בימינו, אלא גם החובה הציבורית: חיזוק המסגרת הריבונית אינו פחות חשוב מייסודה.
מאמר שני
הרב שאול ישראלי (מגדולי הדור הקודם של חובשי הכיפות הסרוגות, ראש ישיבת מרכז הרב) זצ"ל
שתי גישות לקדושת הארץ
שתי בחינות לקדושת ארץ ישראל ולמעמדה המיוחד בתוך המערכה הכללית של החיים הישראליים: האחת גלויה, השנייה נסתרת.
הגלויה מנוסחת בהלכה. יש לה מסגרת קבועה ומשמעות מוגדרת. היא תלויה בתנאים מעשיים, ויכולה לחול ולהתבטל. קדושה זו תוכנה מעשי, והיא גורמת לחיוב המקום במצוות הנקראות "מצוות התלויות בארץ", ובה אנו מוצאים גם ביטול, כגון עם החורבן וכיוצא בזה.
הנסתרת - אין לה ביטוי ישיר בהלכה, תוכנה הוא רוחני, והיא מתגלית בסגולתיות המיוחסת לארץ ישראל לגבי נבואה, השגחה וכיו"ב. זו אינה תלויה בתנאים לחלותה, ואף אינה מתבטלת לעולם. קדושתה אינה תלויה בדבר, וקיומה כימי עולם.
הגישה הראשונה - הלכה
לא כל המקורות הקדמונים מבליטים את התוכן הנסתר של קדושת הארץ. אופייניים בזה הם דברי התוספות (כתובות קי, ע"ב, ד"ה "הוא"), הבוחנים את מצוות ישיבת ארץ ישראל אף היא רק מבחינת האפשרות של קיום המצוות התלויות בארץ. אכן, בספר "כפתור ופרח" הקדיש שער מיוחד (שער י') להוכיח שעיקר קדושת ארץ ישראל וערכה הוא בטבעה האלוקי המיוחד, ואינו תלוי במידת ההתחייבות שבמצוות התלויות בארץ.
הגישה השנייה - תוכן רוחני
על ערכה המסתורי של ארץ ישראל עומד במיוחד באריכות ובהדגשה רבי יהודה הלוי. באותה מידה בה הוא מבסס את מעמד ישראל בעמים על היסוד הסגולתי, שהוא מקור ההבדלים האחרים, "המקריים", באותה מידה עצמה הוא רואה את ערכה ומעמדה של הארץ בסגולות שבה מראשיתה של הבריאה ושרק כתוצאה מזה מתבלטים גם הבדלים מעשיים בחיובי המצוות. אופייה המיוחד - בהיותה מסוגלת להאצלה רוחנית, והאדם אשר בה להתרוממות ועליה, רק בה ורק עבורה חלה הנבואה, רק בה מסוגל להתגלות הקשר שבין האדם לבין קונו. קדושת הארץ איננה רק מושג הלכתי; זוהי מציאות רוחנית ממשית, והיא שורה על הארץ הזאת, על הווייתה הגשמית, על סלעיה ואבניה, על אדמתה ועל אווירה, על צמחיה ועל פירותיה. מכאן החיוב שפירות אלה מחויבים במצוות מיוחדות, ומכאן החיוב התלוי באדמה זאת, ורק בה. סוד הארץ הוא בזה שהרוחניות שרויה בגשמיותה בצורה הרבה יותר מקושרת מאשר במקום אחר, ורוחניות זו היא ששורה על האדם אשר בה גם בהיותו עוסק בדברים אשר כרגיל מגשמים אותו ומטמטמים אותו. ולזאת התעסקות בעניני עולם בארץ ישראל היא בעלת ערך חיובי לאין ערוך יותר מאשר התעסקות מעין זו בחוצה לארץ.
ארץ ישראל יש בה גם יסוד מבריא מבחינה רוחנית. לפי רבי יהודה הלוי, יש לראות את הפסקת הנבואה בבית שני כעונש על אי היענות מספקת מצד גולי בבל לחזור לארץ ישראל באותה שעה. ואף את הגאולה העתידה אין לראות אלא במה שתקדם לה התעוררות לעלות לציון ולחון את אדמתה ואבניה. רק כאן יהא העם מסוגל לחזור לאיתנו, ורק בתוך הטבע הקדוש של הארץ הזאת ישוב לרפוא לו.
שתי הגישות בהתגלותן בתקופה החדשה
שתי גישות אלה ביחס לארץ ישראל ולתנועת השיבה לארץ התגלו אצל גדולי ישראל גם בתקופה האחרונה. היו שראו את ארץ ישראל רק מבחינת המצוות התלויות בה, ובהסתמכות על דברי התוספות שהובאו לעיל לא ראו בזה חובה בימינו בכלל. אמנם ראוי הדבר שעלייה לארץ תהיה עניין ליחידי סגולה שיוכלו להתקדש ולהתפרש בעלותם לארץ, אולם חיי חולין בארץ ישראל מסוכנים הרבה יותר, באשר החובות גדולים יותר, ולכן אין להתלהב לקראתם. גם באמוני ישראל הכתוב מדבר, מכל שכן באלה שההתעוררות לעלות לארץ ולעבד אדמתה לא ממקורות פנים באה, אלא מכוח דחיפה של מאורעות חיצוניים של רדיפות הגויים, של חיקוי להתעוררות לאומית וכיוצא בזה. כאן הסכנה גדולה יותר. ועל כן היו שמצאו גם לנכון לעשות פעולות המנוגדות לכל תנועת שיבת ציון. לעומתם היו מהגדולים שעמדו על נקודת השקפתו של רבי יהודה הלוי. אלה ראו במשיכה שנתעוררה לארץ ישראל מצד חוגים רחוקים וכתוצאה מדחיפות חיצוניות אות וסימן לפעולת יד ההשגחה העליונה להביאם לבית חייהם, להניחם על אדמתם, בכדי שתוך תהליך אטי של התקשרות לארץ הזאת תחזור זו ותשפיע עליהם שפע קודש, וסופם שיחזרו בתשובה שלמה.
מבחינה זאת ראה מרן הרב ז"ל את החובה לעודד את העלייה לארץ ישראל מכל החוגים ואת הטיפול בנחשלים מבחינה רוחנית כדורשת זהירות ויד עדינה. לא בהרגזה ולא בהעמדת תביעות בלתי מובנות להם ובלתי מתקבלות על דעתם תושג המטרה, אלא במקל נועם, בהסברת המשמעות האמיתית של דברי ימי ישראל ובהעמדה של המהות המיוחדת של ישראל, כשבצד אלה המושבות תקומנה מושבות של עובדי אדמה שלומי אמוני ישראל, אשר יוכלו לשמש לדוגמה חיה לכל אשר מדברים ומטיפים עליהם, ישתנו פני הדברים במוקדם או במאוחר.
עד היום לא נגמר הוויכוח. הוא מוצא את ביטויו במפלגות השונות הפועלות בציבור הדתי בארץ ובחוץ לארץ. מהן המצביעות על הירידה הבלתי פוסקת שבציבור החילוני, שהביאה גם להתערטלות מדרכי מוסר יסודיים, בכדי להוכיח שתפיסת הרב ז"ל לא הייתה נכונה. אולם אלה מתעלמים במכוון משני דברים: א. מהעובדה שהצבור הדתי בארץ ובחוץ לארץ נשאר במידה מרובה אדיש ובחלקו עוין לתנועת שיבת ציון, שמשום זה לא נתן לרגשות הדתיים הצפונים בקרב הלב של כל אדם מישראל להתעורר ולהתעודד; אדרבא, זה דחף אותם אחורה באישור משפטיהם הקדומים על הדת וערכיה. ב. מוקדם מדיי עדיין לדון בתוצאות מאורע שלפי מהותו הוא מתוכן הרה בעולם, הן ביחס לישראל והן ביחס לעולם כולו, על פי תקופת זמן קצרה העומדת לרשותנו. אין זה מופרך כלל, שניצוצי התחיה וחיפושי דרך שאותם אנו רואים עכשיו מתרבים בקרב המחנה החילוני יהפכו לכוח אדיר אשר יצעיד את העם לחדש בריתו עם אלוקיו, אלוקי ישראל, אלוקי העולם ואלוקי הארץ.
הערה: הדיון על החובה או הרשות לכבוש את ארץ ישראל מיד הנכרים המחזיקים בה תלויה בדברי הגמרא במסכת כתובות דף קא:
"'השבעתי אתכם, בנות ירושלם, בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ'. (השביע הקדוש ברוך הוא את ישראל) שלא יעלו בחומה (רש"י: 'יחד ביד חזקה')... ושלא ימרדו באומות העולם..."
האיסור לעלות בחומה - לכבוש את ארץ ישראל בכוח - משמש בסיס לטוענים שאין חובה זו כיום. טיעון זה תפס כל שנות הגלות, כאשר עלייה לארץ ישראל הייתה אסורה מצד שלטונות הארץ. כיום, לאחר שארץ ישראל ניתנה לנו על ידי החלטת האו"ם, אין השבועה בתוקפה עוד, שהרי אין עלייה לארץ ישראל נוגדת את חוקי המדינה השולטת בארץ
-מאמר שלישי-
המשך מאמר 2, הרב שאול ישראלי זצ"ל
התוכן ההלכתי של הקמת מדינת ישראל ומצוות ישיבת ארץ ישראל בשעה זו
עלינו לברר, אם הקמת מדינת ישראל בה' באייר תש"ח, שבאה על ידי הכרזת האו"ם על הזכות להקים המדינה בט"ז כסלו אותה שנה, הביאה שינויים במעמדנו כעם בגלות בתגרת יד ה' ובמצוות ישיבת ארץ ישראל כיום הזה.
ה"אבני נזר" (תנד, נו), לאחר שביאר שיטתו שמצוות ישיבת ארץ ישראל היא גם לרמב"ם מן התורה, אלא שהפטור הוא מכוח השבועה שלא יעלו בחומה, מסיק שכל זה כשהעלייה היא בלי רשות המלכות, אבל יחיד שקיבל רשות להיכנס לארץ ישראל חייב במצוות ישיבת ארץ ישראל, כי גם רבים אילו היו מקבלים רשות הייתה בהם המצווה, שלא נאסרו אלא על עלייה בחומה, דהיינו ביד חזקה.
כאשר יש רשות להקים מדינה
השבועה שלא לעלות בחומה קיימת רק בהיות עול מלכות זרה עליהם. אבל אם תינתן רשות להקמת מדינה חופשית מעול זרים, מותר לעלות, ואז חוזר הדבר להיות מצווה. ובכל אופן נתבאר, שגאולת ישראל תהיה על ידי הכרת האומות בזכותם. וכן נראה מהרמב"ם בסדר ימות המשיח, ששלב ראשון יהיה פריקת עול זרים מעל צווארנו וקבלת רשות לעלות לארץ ישראל ולכונן בה מדינה עצמאית. ולפי זה נראה, שהפירוש במה שנאמר בשבועות הללו, "עד שתחפץ", אין הכוונה עד שתבוא עת רצון ותתבטל השבועה, אלא עד שיגיע הזמן שלא יהיה צורך לעבור על השבועה, והיינו כשתבוא רשות מן העמים, שממילא לא יהא בזה עיכוב מצד תוכן השבועה. לפי כל זה יוצא שהקמת המדינה בימינו, על פי הכרזת העמים, היא היא השלב הזה שעליו נאמר "עד שתחפץ", והוא שלב ראשון בדרך הגאולה, שעל ידו מתכונן ציבור בעל כוח שלטון עצמאי בארץ ישראל, שהוא הקדמה למלכות מלך המשיח.
הקמת המדינה כמפנה
אך גם אם לא נקבל כל זה, ולא נראה זאת כשלב ראשון בתהליך הגאולה, למרות שהדברים, לעניות דעתנו, נראים נכוחים וברורים, על כל פנים יש לראות את הקמת המדינה כמפנה בקורות ימינו. כי תוכן השבועה "שלא יעלו בחומה", שכוללת אזהרה ברורה שכל התמרדות בחוזק יד נגד גזרת ה' לא תצליח, הייתה תלויה עלינו ועומדת בכל אימתה, וגזרה עלינו, נוסף על עובדת היותנו בגלות, גם גזרת שעבוד, בלי יכולת להמיש צווארנו הימנו, וכן סגרה עלינו את מבוא הארץ, חמדת אבות, במנעולים לא ייפתחו. ועליית כולם יחד, שלא הייתה מצוירת אלא "ביד החזקה", הייתה נמנעת מאתנו בתוקף השבועה והאזהרה שבה. והנה שבועה זו, שגזרה עלינו להיות עם גולה, ללא ארץ וללא כושר הגנה עצמית, ותלויים בקיום נסי בלבד, כשהננו כל היום לעג וקלס בגויים, שבועה זו בטלה מעלינו, וניתנה הרשות לכל ישראל לעלות לארץ שלא ב"יד חזקה". מעתה בידינו לשוב לארץ ולכונן בה מדינה כרצוננו, להקים בה צבא שישמור עלינו מאויב ומשחית ולא ייתן את דם ישראל ניגר ללא יד נוקמת.
דבר גדול זה בא לנו בהקמת המדינה: ניצלנו מאימת השבועה. והרי עניין זה חשוב לאין ערוך מצד עצמו. אפילו אם לא נראה זאת כשלב לגאולה השלמה, בדין הוא שנעריכו כראוי, כגילוי חסד אלוקי שרק דורנו זכה לו.
התוקף בגלל הכרזת האו"ם
והכרה זו של האו"ם בזכות ישראל ודאי מספיקה להיחשב שלא "ביד חזקה", אף על פי שעמי ערב השכנים והערבים מתושבי הארץ התנגדו לה. שהרי אדוני הארץ נחשבים אלה שקנוה בקניין של כיבוש מלחמה, ואלה היו האנגלים, שכבשו הארץ והמשיכו למשול בה על ידי ייפוי כוח של העמים האחרים, שלהם מסרה את זכות קניינה ובשמם קיבלה את המנדט בשעתו. אם כן, החלטת האומות הללו, אשר להם הייתה הארץ, היא בעלת תוקף, ועמי ערב אין להם שום זכות על הארץ.
וכיוון שהאו"ם החליט בדין, הקמת המדינה על ידי ישראל היה בה משום קניין בהסכמה וברצון בכל הארץ, וממילא המדינה היא חוקית מהשקפת התורה. מעכשיו, אפילו אילו היו האומות חוזרות בהן, שוב לא היה להן כוח לעשות זאת, כי כבר זכינו במקום, ושמירה על זכויותינו אינה עלייה בחומה, שאין כאן אלא שמירה על הזכות שבידינו. וכן כתב ה"אבני נזר" (תנד, נד), שאין איסור השבועה כולל אלא עלייה לארץ שלא ברצון בעליה, אבל אלה שכבר נמצאים בארץ, יש להם זכות הגנה על עצמם ועל ישיבתם כאן, כי זו לא עלייה בחומה היא. ואם כן, את המדינה שוב אין בכוחם לבטל, וממילא העולה לכאן בהתאם לחוקי המדינה אינו עולה בחומה.
מלחמת הערבים במדינת ישראל
מכיוון שהקמת המדינה הייתה מותאמת להלכה, המלחמה שניהלו נגדה המדינות הערביות היה לה דין עזרת ישראל מיד צר (רמב"ם, מלכים ה'), שזו מלחמת מצווה היא, והייתה מותרת גם אם נאמר שהשבועה שלא יעלו בחומה עדיין קיימת. אין כאן טענה שאילו היו מוותרים על הקמת המדינה כי אז לא היו נלחמים בנו. שכיוון שהקמת המדינה היתה בדין, תביעתם אינה אלא תביעת גזלנות, ואין אנו מצווים להיענות לה. ולא זו בלבד, אלא מצווים ועומדים להתנגד לה, כיוון שעצמאות מדינית היא מכשיר חשוב לשמירת הנפש, ואסור לוותר עליה לטובת הרצחנים ולהשאיר עצמנו ללא הגנה, תלויים ברצונם ובתעלוליהם. מכל שכן שהקמת המדינה היא נכס שיש בו משום השתחררות מאימת השבועה שרדפה אחרינו תמיד, ועוד יותר על פי מה שביארנו, שהיא שלב מוקדם לגאולה השלמה, בוודאי שאסור היה לוותר עליה. והייתה המלחמה מלחמת הגנה של מצווה. וכן כל מה שכבשנו במלחמה זו קנינו זאת בקניין מוחלט של כיבוש מלחמה.
ואף אם נאמר שעדיין אנו מצווים ועומדים שלא נעלה בחומה ביד חזקה באותם חלקים מארץ ישראל שלא ניתנו לנו ברשיון העמים, כי שבועה זו לא תבוטל אלא עם בוא עת פקודה, וזו עוד לא באה כל עוד שאין הגאולה שלמה, מכל מקום מלחמה זו, שהייתה מותרת ומצווה עלינו, כנאמר למעלה, לא פגעה באיסור זה, כיוון שהייתה בעיקרה מלחמת הגנה, וממילא גם תוצאותיה, דהיינו כיבושי השטחים שבאו על ידה, בדין הם, והכיבוש תורת כיבוש מלחמה עליו וקנייננו קניין מוחלט בהם.
יום העצמאות
מעתה צא וראה מה גדול יום הכרזת המדינה לישראל. לעתים קרובות שומעים אנו עוררים ואומרים: מה יום מיומיים? ואף אם קרה נס לישראל בעמדו מול אויבים בשער, לא יום זה הוא שגרם. ואדרבא, ביום זה פלשו כוחות האויב לארץ, ולולא ה' שהיה לנו, כי אז היה ח"ו יום זה צרה ומצוקה. ועל כן אין לדעתם לציין יום זה כיום נס.
אך על פי האמור יש להוכיח עד כמה אין טענתם טענה ועד כמה יום זה הוא העיקר. על ידי שעשינו מעשה ביום זה, והפכנו את החלטת האו"ם לעובדה מוחלטת מבחינת הדין, בזה פקע כוח השבועה ש"לא יעלו בחומה", שרדפה אחרינו וכבלה את ידינו בכל ימי הגולה. בזה נעשינו לעם בן-חורין, אשר הזכות והמצווה עליו לעמוד על נפשו נגד אויביו ולהגן על זכותו להיות בארץ הזאת. ואילולי יום זה, גם החלטת האו"ם עמדה להתבטל, כידוע, וכלעומת שבאה כן הייתה חוזרת, ללא כל תוצאה. נמצא שיום זה ומעשה זה של ההכרזה החזירו לנו חלק עיקרי של זכויותינו, וביטלו מאתנו את הגלות בתור גזרה שאין להימלט ממנה. ומיהו זה אשר יישאר עיוור וחירש מבלי לראות ומבלי לשמוע את גודל הנס שעשה ה' אתנו בזה? נמצא שאפילו אם לא מצד היות מאורע זה כהכנה ושלב ראשון לגאולה השלמה ראוי הוא היום שייחשב כיום גילה ושמחה. מכל שכן שכפי מה שביררנו נראים הדברים שאין זו אלא אתחלתא, והוא שלב הכנתי לביאת הגואל שיבוא במהרה בימינו.
ואין גם מקום לטענה שאין שמחתנו שמחה, מכיוון שעדיין לא חזרה עטרת התורה ליושנה, והמלכות השלטת בישראל אינה רואה בתורה את חוקת המדינה. כי אם אמנם כן הוא, ודאי שהלב דואב על מעמד התורה במדינה, וודאי שאנו מצווים להיאבק להחזיר עטרה ליושנה. מכל מקום אין נפגמת על ידי כך העובדה, שחל כאן מפנה עצום בחיינו בתור עם ה', ששוחררנו מעול הגויים ונפטרנו ממארת הגלות. ומעתה יש להפנות את כל המאבק כלפי פנים, לחזק ולהאדיר את הציבור שומר התורה והמצווה, בכדי שיגיע למעמד של רוב במדינה זו.
מצוות ישיבה בארץ עם קום המדינה
ועכשיו נברר דין מצוות ישיבת ארץ ישראל עם הקמת המדינה. לדעת הרמב"ן, שמצווה זו קיימת תמיד, מכל מקום היו פטורים ממנה מחמת אונס, כשהמלכות הגבילה העלייה. אולם לא כן עכשיו, שהדלתיים פתוחות וכל ישראל מותר להם לעלות יחד, מבלי שיהא בזה משום עלייה בחומה. אם כן המצווה קיימת עכשיו של כל אחד ואחד מישראל מן התורה, לפי הרמב"ן.
ולדעת הרמב"ם, לפי מה שפירש דבריו ב"אבני נזר", שבזמן שתנתן רשות לכולם לעלות ודאי תהיה מצווה על כולם לעלות. והרי במובן זה הגיעה השעה והרשות נתונה לכל ישראל לעלות; אם כן חזרה אלינו המצווה במלואה.
וכן נראה לפי שיטת ה"מגילת אסתר", שבזמן הגלות בטלה מצוות ישיבת ארץ ישראל, והזכיר בלשונו "שאין מצווה זו נוהגת עד עת בוא המשיח", מכל מקום, לפי סברתו שעיקר המצווה של כיבוש לישיבה היא ישיבה ללא עול זרים, ישיבתנו כיום הזה, שהיא ללא שעבוד הגויים, מחזירה אלינו מצווה זו במלואה. וכן מוכח לשונו שכתב שם, "ומה שכתב הרמב"ן כי כיבוש הארץ היא מלחמת מצווה, זהו כאשר לא נהיה משועבדים לאומות". הרי שתלה הכול בשחרור מעול שעבוד הגויים.
ולפי "פאת השולחן", שמצוות ישיבת ארץ ישראל לדעת הרמב"ם היא מדרבנן בכל הזמנים, על כל פנים מדרבנן ישנה עכשיו המצווה במילואה. מה שאין כן בזמן שלא הותרה העליה על ידי המלכות, או שהותרה בהגבלה, שאז לא הייתה המצווה יכולה להתקיים מחמת אונס. ואף שלדעה זו היא מצווה דרבנן, מכל מקום הרי אמרו עליה ששקולה ככל המצוות, וודאי שראוי לכל אדם מישראל להשתדל לקיימה. וכן הדבר לפי מה שצדדנו לפרש בדעת הרמב"ם, שהחיוב הוא מן התורה, מצד המצווה להכיר בטובת ה' עלינו בהנחלת הארץ. אם אמנם היו פטורים מזה בזמן שהמלכות עשתה קשיים, עכשיו, משנסתלקו קשיים אלה, חזר החיוב, והימנעות מלעלות לארץ עושה את דברי הודאתנו על הארץ בברכת המזון פלסתר.
וכן לפי שיטת רבי חיים שבתוספות, שהיא מצווה מצד קיום המצוות התלויות בארץ, קשה להשתמש עכשיו בפטור שלו מצד הקשיים בקיום המצוות, כי ודאי שזה לא נאמר אלא בזמן שהארץ הייתה חרבה וישיבה בכפרים הייתה כרוכה בסכנת נפשות, ובערים, מחמת רוב הדוחק הכלכלי, אי אפשר היה לקיים מצוות אלה. מה שאין כן בתנאים שלנו, שהארץ מיושבת, אין מי שמונע בידינו מלקיים, שהמצווה קיימת ועומדת.
בסיכום הדברים: עם הקמת המדינה סולקו הגורמים שמנעו בעד קיום המצווה לשיטות השונות, ומעתה המצווה קיימת בתוקפה לרוב רובן של הדעות מן התורה, ולאיזה מהן - מדרבנן. אולם ערך המצוה לדעת כולום גדולה לאין ערוך, בהיותה שקולה כנגד כל המצוות. ואשרי מי שמקיימה מתוך ידיעה והכרה.
לא מספיק לך? קח עוד אחד!
-מאמר רביעי-
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/shana/daat-2.htm
נץ וגאה בזה:
-מאמר חמישי-
הרב יעקב זיסברג
תוכן המאמר:
א. מצוות ירושת הארץ
1. דעת הרמב"ם
2. דעת הרמב"ן
3. מאז תקומתה של מדינת ישראל העצמאית
4. ויתור המדינה על ריבונותה
5. פג תוקף של "שלש השבועות"
ב. חיוב תרומות ומעשרות
ג. הרואה בתי ישראל ביישובן
ד. שש תקיעות שהיו תוקעין בערב שבת
ה. סיכום וסיום
תקציר: עצמאות ישראל בארץ ישראל מחייבת הלכות שלא נוהגות כשעם ישראל בגלות או משועבד לעם אחר.
מילות מפתח: ארץ ישראל; עצמאות.
החירות כערך עליון לאדם הפרטי ולאומה הוא דבר פשוט ומובן. היחיד מתחיל את יומו בברכת "שלא עשני עבד". המצוות הראשונות שנאמרו לאחר מתן תורה הן מצוות עבד עברי ואמה עבריה (שמות כא,א-יב). הרי לנו שקודם כל חייב אדם לעמוד ברשות עצמו; העבדות היא פגם במהות האדם. לא רק האדם כך, אלא גם בעלי חיים, וכפי שביארו חז"ל (עירובין יח,ב) את עלה היונה שבפי היונה (בראשית ח,א): "יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה, ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם".
כך גם ביחס לאומה - יציאת ישראל מעבדות לחירות קדמה למתן תורה; פסח, חג החירות, קודם לחג השבועות. תפילה קצרה שהתפלל כהן גדול ביום הכיפורים הייתה על המשך השלטון - "ולא יעדי עביד שלטון מדבית יהודה" (יומא נג,ב). והגאולה השלימה נחזתה אצל חז"ל בדברי שמואל (סנהדרין צט,א): "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד".
לא היחיד ולא האומה יכולים לגלות את סגולותיהם הטבעיות כשהם משועבדים לאחרים. "אין לאחד מציאות כאשר הוא תחת יד אחר" (מהר"ל, נצח ישראל, פרק ל), ולכן כשעם ישראל "אינם בארצם והם תחת רשות אחרים... הוא שלא כסדר העולם." (מהר"ל, שם, פרק א).
אך עם כל חשיבותה הרעיונית של החירות והעצמאות, עדיין אנו שואלים: האם יש לכך השלכה הלכתית מעשית? האם מצוות יישוב ארץ-ישראל מחייבת לא רק את הישיבה בארץ, אלא גם את העצמאות בארץ? בפרקיו של מאמר זה נוכיח שעצמאות ישראל גרמה שמצוות, הלכות ותקנות שלא נהגו בגלות או בזמן שישראל היו משועבדים בא"י, נוהגות כיום - חלקן מדאורייתא וחלקן מדרבנן.
א. מצוות ירושת הארץ
1. דעת הרמב"ם
על דעת הרמב"ן במצוות יישוב ארץ-ישראל כבר עמדנו במקום אחר, והוא הרי הגדיר את המצווה: "ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" - ולכאורה משמע בתוך זה גם ריבונות. אך גם לדעת הרמב"ם - על פי ביאורו של בעל מגילת-אסתר (בהשמטות לסהמ"צ מ"ע ד) - נהגה מצווה זו "כל זמן שלא גלו מארצם". מצוות הכיבוש נהגה, לדבריו, "כאשר לא נהיה משועבדים לאומות"; ומצוות הישיבה - "בזמן שבית המקדש היה קיים".
הרב מאיר דן פלצקי הרחיב את דבריו בכלי-חמדה (פר' מסעי א), והוא הבין במגילת-אסתר, שהתנאי למצוות כיבוש הוא שלטון וריבונות - "שלא היו ישראל משועבדין לאומות העולם, והייתה א"י לגמרי ברשותן של ישראל". לכן, בבית שני, כשהיו ישראל "ברשות כורש והיו נכנעים תחתיו", לא נהגה מצוות הכיבוש, כי "לא היה [זה] בגדר ירושת הארץ הגמור". לעומת זאת, התנאי למצוות הישיבה הוא ש"בית המקדש קיים", ולכן גם בבית שני נהגה מצווה זו, "אף על פי שאין זה ישוב הארץ הגמור", והיו משועבדים לאומות העולם - "מכל מקום קדושת בית המקדש השפיעה קדושה על כל א"י, והייתה מצוה בישיבתה".
נראה לענ"ד שאין הכוונה רק להשפעת קדושה מטאפיסית, אלא בית המקדש מבטא את העצמאות, שכן הוא מהווה גורם מאחד בעם ישראל, וכן את הכרת הכל באוטונומיה הרוחנית של עם ישראל.
לדעת רבי צדוק הכהן מלובלין (אגרת-הקודש, בסוף הספר פוקד-עקרים, עמ' 56), המקור למצוות ישיבת א"י הוא בפסוק (דברים יא,לא) "וירשתם אותה וישבתם בה". הרי שמצוות הישיבה מתקיימת דווקא לאחר ירושת הארץ - כי
"אין נקרא ישוב אלא בישיבה בשלוה, והיינו שהם (ישראל) אדוני הארץ... בשלווה ובממשלה, שזה נקרא ישיבה".
לכן - קובע הוא במקום אחר - שלאחר חורבן הבית, גם אלו שנשארו בא"י והיו משועבדים למלכי העמים, היה מעמדם כמו אחיהם היושבים בחוץ לארץ, כיון ש"אין זה נקרא ישוב... רק גירות בעלמא, ולא מקיימים וישבתם".
2. דעת הרמב"ן
לדעת הר"ש קלוגר (שו"ת האלף לך שלמה אה"ע סי' קו), אף הרמב"ן סבור שמצוות יישוב הארץ אינה חלה אלא "בעת שישראל שרויין על אדמתן, שכך, נאמר: 'וירשתם אותה וישבתם בה'". משום כך, לדעתו,
"בזמן הזה [=בהעדר שלטון וריבונות] ליתא להאי מצוה כלל... ואין הבעל יכול לכוף את אשתו".
אולם רבי יהושע מקוטנא (ישועות-מלכו יו"ד סי' סה) סובר שאף שיחידים העולים ומתיישבים בא"י בימינו אינם מקיימים את עיקר המצווה, כיון ש-
"עיקר המצווה אינו אלא הירושה והישיבה, כאדם העושה בתוך שלו לכבוש א"י, שתהיה תחת ירושתינו - לא על ביאה ריקנית של עתה",
מכל מקום יחיד זה מקיים את הכשר המצוה, שאף היא מצוה גדולה, "כי הקיבוץ הוא אתחלתא 'דגאולה", ובכך מכינים את הדרך לשלטון העם בכללו על הארץ, והכשר מצווה כמצווה. הוא מדמה זאת ללישת הבצק ואפיית המצה, המכינות לקיום המצווה, העיקרית, שהיא אכילת המצה.
כיון שעיקרה של המצווה הוא עצמאות העם בארץ, ממילא לא שייך שהמצווה תתקיים על ידי יחידים, אלא על ידי הציבור כולו, וכדברי "הגדול ממינסק", הרב יהודה ליב פרלמן, ש-
"משונה היא מצוה זו מכל המצות - שכל המצות חיובם אישי... והמצוה הזו של ישיבת א"י חיובה כללי ומוגדר, רצוני לומר: החיוב הוא על כלל האומה".
אולם קשה לקבל פירושים אלו בדברי הרמב"ן, ולתלות את קיומה של מצוות יישוב א"י בעצמאות היושבים בה, שהרי הרמב"ן כתב: "מתחייב בה (במצוות הישיבה) כל אחד ממנו ואפילו בזמן הגלות". והרי חז"ל דרשו בספרי על הפסוק "וירשתם אותה וישבתם בה" (דברים יב,כט) שישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות - והלא בזמנם הייתה הארץ תחת שלטונם של נכרים.
ובכל זאת מדויקים הדברים בדברי הרמב"ן, כפי שהזכרנו לעיל, שעיקרה של המצווה הוא בעצמאות היושבים בארץ, שהרי לשונו היא: "ולא נעזבנה (את הארץ) ביד זולתנו מן האומות." הרב צבי יהודה קוק דייק מדבריו, שאין הוא קורא שלא נעזבנה ביד נוכרים גרידא, אלא "ביד זולתנו מן האומות" - היינו: המצווה המוטלת עלינו היא לקיים בארץ ריבונות ממלכתית. משום כך, יש מצווה מיוחדת על הציבור, שכן את זאת לא יכול היחיד לקיים.
ואכן מסתבר כדברי הרצי"ה, שהרי מצוות יישוב הארץ כרוכה במצוות כיבושה, שזהו מעשה של מלחמה, והלא מלחמה אינה עניינו של היחיד. גם בפירושו לתורה (במדבר לג,נג) מנסח הרמב"ן את דבריו בלשון רבים:
"יצווה אותם שישבו בארץ וירשו אותה כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה'. ואילו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער... יעברו על מצות ה'".
אין זה מונע מהרמב"ן להחיל את המצווה גם על יחידים, וכדבריו שם שמצוות יישוב הארץ מעניקה לבעל כוח לכפות את אשתו לעלות ארצה, וכן להפך.
החיוב לריבונות בארץ, הוא המחייב לדעת הרמב"ן, בהמשך דבריו בסהמ"צ, לכבוש את הארץ מידי שבעת העממים; וגם "אם רצו נשלים [עמהם] ונעזבם בתנאים ידועים", בכל זאת "הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות". לא די אפוא בהשלמתם של הגויים עמנו, אלא עלינו להגיע לידי שלטון וריבונות גם בערים שהם יושבים בהן.
3. מאז תקומתה של מדינת ישראל העצמאית
מכל מקום, בין לדעת הרמב"ם ובין לדעת המפרשים בדעת הרמב"ן שקיום המצווה תלוי כל כולו בעצמאות היושבים בארץ, משהוקמה מדינת ישראל, ממילא נגאלה המצווה "מיתמותה ובדידותה", כלשונו של הר"יד סולובייצ'יק בחמש-דרשות (ירושלים תשל"ד) עמ' 88 - 89.
אולם לכאורה כלך לאידך גיסא: קודם שקמה המדינה, היה חשוב שירבו מספר היהודים בארץ, ובכך יזכה העם בריבונות. אולם כיון שכבר הושגה המטרה, שוב אין חובה לעלות ולהתיישב בה. הרא"י וולדנברג (ציץ-אליעזר ח"ז סי' מח עמ' רכג-רכד) דחה טענה זאת, כיון שהמצווה עומדת בזכות עצמה, ולא נועדה להשגת מטרות כלשהן. הרי אף לאחר שנכבשה הארץ עדיין - כך לשונו של הרמב"ן - לא רשאים "שבטינו לעוזבה ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן מן המקומות". כך משמע מהתוספתא (ע"ז פ"ה) שהביא הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא כה,יח): "כל זמן שהם עליה כאילו היא מכובשת, הא אינם עליה - אינה מכובשת". כלומר, אפילו אם נכבשה הארץ, אם עדיין אין הכיבוש שלם כשכל עם ישראל אינו מתיישב בארץ, לא נחשב הדבר שנכבשה הארץ לפני ה'.
יתר על כן: יש הסוברים שמצוות יישוב ארץ ישראל חלה, כמצוות אחרות התלויות בארץ, בתנאי שכבר רוב יושביה עליה. החתם-סופר (בחידושיו לסוכה לו,א ד"ה דומה לכושי) ביאר שרבי ישמעאל, המבאר (בברכות לה,ב) שהפסוק "ואספת דגנך" מורה לנו "הנהג בהם מנהג דרך ארץ" - זה אינו
"אלא לא"י ורוב ישראל שרויין על אדמתם, שהעבודה בקרקע מצווה משום ישוב א"י, ולהוציא פירותיה הקדושים".
על כך הקשה נינו, הרב אברהם סופר (בקובץ "המעין" גל' ט,ב): מדוע מצוות עבודת הקרקע, שהיא משום ישוב א"י, תלויה ברוב ישראל?
ביאר זאת הרב מ"צ נריה, לפי מש"כ בעל מגילת-אסתר, שהתנאי לקיום מצוות יישוב א"י הוא "כשאין אנו משועבדים לאומות". תנאי זה מתקיים דווקא כשכבר רוב ישראל שרויין בא"י.
לפי זה ניתן לבאר מדוע השמיטו הרי"ף והטור את ההיתר שבגמ' גיטין (ח,ב) לומר לנכרי בשבת לכתוב שטר בשבת כאשר הדבר מועיל לישוב א"י. הסביר זאת ה"ר ישעיהו ברלין-פיק ("יש סדר למשנה", חלה ד,יא):
"משום [ש]ישוב א"י אינו אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתן. אבל עכשיו בעוונותינו כי רבו, מאי ישוב א"י שייכי?... לפיכך, מדהשמיטו הרי"ף הטור, נראה שבזמן הזה, שזרים משלו שם ובידיהם לגרש את ישראל בכל מקום שהם יושבים שם... לא התירו לכתוב אונו אפילו בשבת".
נמצא שחז"ל התירו אמירה לנכרי בשבת משום ישוב א"י רק בזמן ש"ישראל שרויין על אדמתן".
אבל אם מכאן נרצה להביא ראייה שכל כולה של מצוות יישוב הארץ אינה חלה אלא לאחר שכבר היא ארץ נושבת - כבר דחה זאת הרב יעקב אריאל (באהלה של תורה סי' ד עמ' 77 - 78), שר' ישעיהו ברלין לא הצריך ריבונות ממש לצורך קיום מצוות יישוב הארץ, אלא כדי שלקניה תהיה תועלת; שאם אין לנו ריבונות, מה תועלת בכך שנאמר לגוי לכתוב את השטר בשבת?
ובכל זאת, כך כתב ה"ר ש"י זוין על פי שו"ת מרחשת (או"ח סי' כב) שהמצווה מתקיימת בישיבה בצירוף קניין קרקע בארץ, וע"פ מש"כ בשו"ת ישועות-מלכו, שעיקר המצווה היא כשעם ישראל נמצא בארץ "כאדם העושה בתוך שלו". אמור מעתה, שלקיומה של מצוות יישוב הארץ בשלמותה ובמלוא הדרה אי אפשר היה להגיע אלא לאחר הקמת המדינה.
4. ויתור המדינה על ריבונותה
הבנתו של ר' יהושע מקוטנא בעל ישועות-מלכו בדברי הרמב"ן שימשה כבסיס לדעות שונות באשר לקיום מצוות ירושת הארץ בעת שאין עליה ריבונות יהודית.
באותה מידה שמצוות יישוב הארץ מקבלת את מלוא משמעותה כשיושבים במדינה עצמאית, הרי יש לדון בהתיישבות באותם מקומות שהמדינה מוותרת על ריבונותה בהם. ואכן, כך טען הרב יהושע צוקרמן ("נקודה" 43, תשמ"ב, עמ' 19) בזמן פינוי סיני. לדעתו, יחיד שמתיישב בארץ כאשר זרים שולטים בה, והיא אינה תחת ריבונות ושלטון יהודיים, אינו מקיים מצווה בישיבתו, אלא רק "הכשר מצווה" מכיוון שבישיבתו הוא מכין את הדרך לשלטון העם בכללו על הארץ. ממילא, משהחליט השלטון הריבוני בישראל לפנות שטח מסוים מהארץ, אין להישאר עוד במקום זה ועל המתיישבים לעזוב את בתיהם ואת האזור.
אולם מסקנתו אינה מוכרחת: ראשית, כשהגדיר רבי יהושע מקוטנא בישועות-מלכו את הישיבה בארץ כ"אדם העושה בתוך שלו", לא הבחין בין יחיד לבין ציבור. הרי יתכן מצב שבו מדינה ריבונית תהיה מוגבלת במדיניותה על ידי מעצמות זרות, ולא תוכל לעשות בארצה כבתוך שלה; ומאידך גיסא, יתכן מצב שבו יחיד עושה בנחלתו כבתוך שלו, ואיש לא יאמר לו מה תעשה. ועוד, בוודאי שלפי הרמב"ן ("מתחייב בה כל אחד ממנו ואפילו בזמן הגלות") יכול אדם לקיים מצוות יישוב הארץ אפילו כשהוא יחיד, ואפילו כשהוא מגיע ארצה ויושב בה תחת שלטון זר.
מדברי רבי יהושע מקוטנא הסיק הרב עובדיה יוסף (תחומין י', עמ' 44) שבאותם מקומות שאין לנו בהם שליטה מלאה, לא חלה מצוות כיבוש אף לדעת הרמב"ן, כיון שאדם אינו יכול לעשות שם כבתוך שלו. לדעתו, כשהשלטון חלש, ואינו יכול לגרש את הנכרים מבתיהם ומעריהם, ואינו יכול לאבד עבודה זרה ממקומות אלו - לא ניתן לקיים באותם מקומות את מצוות יישוב הארץ.
אולם פוסקים אחרים נחלקו עליו, וכך טען למשל ה"ר שאול ישראלי (שם עמ' 54 - 56) שהקשיים שבישיבה בארץ אינם מונעים את האפשרות לקיים את מצוות היישוב בארץ, שאל"כ לא קיימו ישראל בזמן יהושע והשופטים את המצווה, שהרי לפניהם עמדו קשיים רבים, וכדברי דבורה בשירתה: "חדלו ארחות, והולכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות" (שופטים ה,ו).
הרב א"י זלזניק טען שחוסר היכולת לבער עבודה זרה מארצנו אינו מעיד על חסרון בשליטתנו על הארץ, שכן כך נהוג בעולם כולו. וכי בזמנים שהשלטון בארץ לא קיים את מצוות התורה, נשללה מהמאמינים האפשרות לקיים את מצוות יישוב הארץ?!
אם כן, למה התכוון רבי יהושע מקוטנא כשתלה את קיום המצווה באפשרותנו לעשות בארצנו כבתוך שלנו? בעת שכתב את תשובתו שבישועות-מלכו (תרנ"א, 1891), היו התורכים שולטים בארץ, והם היו עלולים ליטול מיהודי שהתיישב בארץ את הקרקע שעיבד ואת ביתו שבנה. נמצא שלעיתים קרובות ביאתו של יהודי ארצה הייתה "ביאה ריקנית", שאחריה לא באה ישיבה של קבע. בתנאים אלו, העלייה ארצה אינה מחויבת מטעם מצוות יישוב הארץ.
5. פג תוקף של "שלש השבועות"
אחת הטענות המרכזיות כנגד מפעל ההתיישבות של התנועה הציונית מתבססת על שלש השבועות שהשביע הקב"ה, ששתים מהן הן שלא יעלו ישראל בחומה, ושלא ימרדו ישראל באומות (כתובות קיא,א). בעל מגילת-אסתר ביאר באמצעות שבועות אלו את השמטתו של הרמב"ם את מצוות יישוב א"י.
הצהרת בלפור שניתנה בשנת תרע"ז ואושרה ע"י חבר הלאומים בסאן-רמו בשנת תרפ"א, ואשר הכירה בזכותו של העם היהודי להקים בית לאומי בא"י, הסירה - כדברי ה"ר מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל אור-שמח, את פחד השבועות. ומעתה ואילך
"חל עלינו חובת עליה מיד, וכל משפחה ומשפחה וכל איש ואשה חייבים לעלות לארץ ישראל" (הרב יוסף צבי הלוי, תורת א"י, ספר עשר תעשר, הכל מעלין לא"י, עמ' ו).
הקמת המדינה חיזקה את החלטת אומות העולם הזו, והסירה את המנעולים שבהם סגרו אומות העולם את שערי הארץ.
"מעתה בידינו לשוב לארץ ולכונן בה מדינה כרצוננו, להקים בה צבא שישמור עלינו מאויב ומשחית ולא יתן את דם ישראל ניגר ללא יד נוקמת. דבר גדול זה בא לנו בהקמת המדינה, ניצלנו על כל פנים מאימת השבועה ומאירתה, והרי עניין זה חשוב הוא לאין ערוך מצד עצמו" (הרב שאול ישראלי, ארץ-חמדה א,ו עמ' לה-לו).
ובמקום אחר (תחומין י', עמ' 50) כתב: "עם הקמת המדינה הזרה חובתם של כלל ישראל לעלות בכל התוקף".
לעומתו, טען האדמו"ר מסאטמאר (ויואל-משה, מאמר שלושת השבועות סעיף כג), שגם לאחר הקמת המדינה נוהגות השבועות, ומשום כך הורה לחסידיו להימנע מלהיכנס לאזורים שנכבשו במלחמת ששת הימים, כמו הכותל המערבי ומערת המכפלה. אך גדולי ישראל, גם מאלה שלא הזדהו כציונים, נחלקו עליו. וכך כתב, למשל, הר"י קניבסקי, שאף ש
"בתחילה היה שלא כדין, אבל עכשיו שאין שלטון אחר לכאורה ליכא איסור מצד ג' השבועות".
וכן כתב הר"ר גרוזובסקי:
"לא אדבר אם הייתה בכאן העברה על השבועה לפי המצב המציאותי שהיה, אבל ודאי שהשתתפות בבחירות וגם השתתפות בממשלה אין בהם משם העברה על השבועה".
הרי"א הענקין כתב:
"המאמרים שכתבתי קודם הקמת המדינה וגם אח"כ יעידו שאיני מחסידי הממשלה, ושהתנגדתי בכל עוז להקמת המדינה. אבל עתה... אחר שהוקמה מדינת ישראל בהסכם כל האומות, צריכים אנו להאזר בכל כוח בנפש ובממון לעזור למדינת ישראל".
ב. חיוב תרומות ומעשרות
שיטת הרמב"ם (הל' תרומות א,כג) היא, ש"ביאת כולכם" היא תנאי לחיוב תרומות ומעשרות מדאורייתא, ו"כל יושביה עליה" הוא תנאי לקיום מצוות יובל מדאורייתא, ולכן בתקופת בית שני אין חיוב אלה מדאורייתא. לעומתו בעל "הלכות ארץ ישראל" (דין חיוב חלה סעיף י, המיוחס בטעות לטור) סובר, שמשפרקו החשמונאים מעליהם עול מלכות זרים נתחייבו המקומות שהחזיקו בתרומות ומעשרות מדאורייתא, וכמו שכתב:
"ולפי דעתי לא בעיא קידוש מקום מה שכבשו עולי מצרים. ואפילו היום, אם עיר אחת בא"י מיוחדת לדירת ישראל, והשדות מיוחדות לישראל, ולא יהיה עליהן אימת גוי לגרשם ממנה - זו היא קדושתה, וחייב במעשר מדאורייתא".
בעל ערוך-לנר (יבמות פב,ב ד"ה ובמדרש רות) ביאר, שכך היא גם דעת בעלי התוספות ביבמות (שם ד"ה ירושה), שבזמן עזרא ונחמיה, כשעדיין לא היו אדוני הארץ, ועדיין לא נתקיים 'וירשתה',
"לא נהגו תרומה מן התורה, עד אחר כך שבטלה מלכות פרס, או עד שניתנה להם ממשלה שלמה".
כאמור, לא כך היא דעת הרמב"ם, הקובע
"שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד, ובזמן שכל ישראל שם... לא כשהיו בירושה שניה שהייתה בימי עזרא, שהייתה ביאת מקצתן".
וכך פסק גם מרן בשו"ע יו"ד שלא,ב. הרמב"ם כתב 'כל ישראל', ומסתבר שדי ברוב ישראל, "אבל במה נצרך בארץ אשר מהם נחשב הרוב לא אדע עדי יבוא מורה צדק" (לשון ה"ר דוד מקרלין בספרו שאילת-דוד).
ה"ר א"י וולדינברג חידש (ציץ-אליעזר ח"י סי' א), שהמודד הוא "שישים ריבוא מישראל", כמו שהיה ביוצאי מצרים שיצאו לכבוש את הארץ. אך בימי עזרא עלו רק 40,360 (עזרא ב,סד), ולכן לא הועיל קידושם לחייב תרומות ומעשרות מהתורה. בכך פירש מדוע טרח רבנו גרשום בחידושיו לערכין לב,ב לבאר את המובא בגמרא, שמשגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו יובלות, בכך שבימי עזרא "אפילו עישור מישראל לא היו במקומן", ולכן לא מנו יובלות. משום כך, הוסיף הרא"י וולדנברג, כשמאוחר יותר הגיע היישוב היהודי בארץ למספר שישים ריבוא, חזר חיוב תרומות ומעשרות להיות מהתורה.
לדעת הר"י מקוטנא (ישועות-מלכו, חידושים על הרמב"ם, הל' תרומות א,כו), גם דעת הרמב"ם היא כך, שהשיעור של ביאת כולכם הוא שישים ריבוא. וממילא בימינו, שכבר יושבים בארץ ב"ה הרבה יותר מאשר שישים ריבוא, חיוב תרומות ומעשרות הוא מן התורה.
אולם הרב מ"נ שפירא (הר-הקודש, מאמר קדושת הארץ סעיפים פא-פו) הוכיח שהרמב"ם אינו סובר כך, שהרי כתב במפורש שחיוב תרו"מ מן התורה הוא רק "בזמן שכל ישראל שם"; ואף הוסיף וכתב שכל זמן בית שני וכן לעתיד עד ירושה שלישית, אין נוהגים תרומות ומעשרות מהתורה. והרי בהמשך תקופת בית שני נתרבו ישראל, וכדברי הגמ' בגיטין נז,א:
"ששים ריבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך, וכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים, חוץ משלש שהיו בהן כפלים כיוצאי מצרים".
וכך גם בימי אגריפס, כמובא בגמ' פסחים סד,ב: "נמצאו שם שישים ריבוא זוגי כליות, כפלים כיוצאי מצרים". משום כך, לדעתו התנאי הוא שיהיו כל ישראל, או לפחות רובם החיים באותה תקופה, יושבים בא"י. ולזה נתכוון, לדעתו, גם רבנו גרשום, שמספרם של העולים עם עזרא (40,360) לא היה אלא עשירית מכלל ישראל שחיו באותה תקופה בעולם. ואע"פ שאיננו יודעים כמה היו ישראל באותה תקופה, מכל מקום - הוסיף הרגמ"ה - "הכי גמירי [דלעולם] אין ישראל פחותים משישים ריבוא". ולא בא לומר בזה שזהו המספר הנחוץ, אלא בא לומר שבא"י באותה תקופה לא ישבו אפילו עשירית מהעם.
ג. הרואה בתי ישראל ביישובן
לפי הברייתא בברכות נח,ב:
"הרואה בתי ישראל - ביישובן אומר: ברוך מציב גבול אלמנה; בחורבנן אומר: ברוך דיין האמת. בתי אומות העולם - בישובן אומר: בית גאים יסח ה'; בחורבנן אומר: אל נקמות ה' אל נקמות הופיע".
לדעת הרשב"ץ בפירושו לברכות, לשון הברכה "מציב גבול אלמנה" מבוסס על המשך הפסוק במשלי (טו,כה) שמשמש לאמירה בעת שרואה בתי אומות העולם - "בית גאים יסח ה', ויציב גבול אלמנה" - והוא מוסיף: "וישראל בגלות הם כאלמנה". לדעת המהרש"א "מציב גבול אלמנה" נסמך על הפסוק באיכה (א,א) "רבתי עם הייתה כאלמנה", שנאמר על ישראל שבארץ בחורבן בית ראשון.
נפקא מינה בין שני הסברים אלו, שלפי רשב"ץ לכאורה אמירת הברכה היא גם כשרואה בתי ישראל בחו"ל, ואילו לפי המהרש"א דווקא כשרואה אותם בארץ. ואכן, יש שביאר שבאמירת ברכה זו שונה דין חו"ל מהארץ, וכפי שיבואר להלן.
הגירסה בגמרא היא: "הרואה בתי ישראל". כך גרסו הלכות-גדולות, רש"י, רמב"ם (הל' ברכות י,ו), סמ"ג, ראבי"ה, האשכול, רא"ה, רא"ש (ברכות ט,י), רבנו ירוחם, הרוקח, טור או"ח סי' רכד) ואבודרהם. אבל הרי"ף (מג,ב בדפי הרי"ף) גרס: "הרואה בתי כנסיות" של ישראל", וכן היא גירסת המאירי וכלבו (סי' פז). גירסה מיוחדת זו שברי"ף צוינה ע"י ר' יוסף קארו בכסף-משנה (הל' ברכות י,י) ובבית-יוסף. בב"ח כתב שיש לתקן את גירסת הרי"ף, ולגרוס: "בתי ישראל".
נראה שאין לפנינו הבדלי גירסה בנוסח הגמרא, אלא אף הרי"ף גרס בגמרא כלפנינו, "בתי ישראל", אלא שפירש שכיון שההלכות שלו מכוונות לעם ישראל שבתקופתו, היושב בחו"ל, הרי שבחו"ל הברכה נאמרת דווקא על בתי כנסת. את ההסבר לכך נתן ה"ר צבי יהודה הכהן קוק (בהערותיו לעולת-הראיה ח"ב עמ' תכב): בתי כנסיות בחו"ל הם תשלומין לעיקר יישובם של ישראל שהוא בא"י, כמו שאמר רבי יוחנן (ברכות ח,א) דאיכא סבי בבבל משום דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא. סיוע לדבריו יש בחידושי הגר"א שהסביר את מאמר חז"ל במסכת מגילה (כט,א), "עתידין בתי כנסיות שבבל שייקבעו בארץ ישראל", בגלל ד"מקדמי ומחשכי לבי כנישתא" והמקום נתקדש על ידי תורה ותפילה. לכן בתי כנסיות בחו"ל הם כמו "על האדמה" - אדמת ארץ ישראל.
רש"י פירש: "ברוך מציב גבול אלמנה - כגון בישוב בית שני". המהרש"א פירש, שכוונתו לבנין בית המקדש. אם כוונתו דווקא לבנין הבית, מדוע דווקא בבית שני? אלא כוונתו לתקופת בית שני. ועדיין קשה, מדוע דווקא אז? וכי בכל זמן אחר פטורים מברכה זו?
נראה שהביטוי 'כגון' פירושו כעין, כדוגמא; וכוונת רש"י היא שחיוב הברכה הוא כאשר עם ישראל חי במצב הדומה למצבו בתקופת בית שני. וכך פירש בבית-יוסף (או"ח סי' רכד, אות ז), שהצבת גבול אלמנה הוא כמצבם של ישראל בעת ששבו מגלות בבל, והכוונה היא "לבתי עשירי ישראל בתוקפן ובגבורתן", ו"כשישראל מיושבין בלא שטן ופגע רע". כהסבר שני כתב:
"שאע"פ שישראל מיושבים בתוקף וגבורה בקצת מקומות, אין מברכין עליהן אלא אם כן היא בארץ ישראל ובזמן הבית".
נפקא מינה בין שני הסברים אלו בעת שיושבים ישראל בארצם ובשליטתם, אך בעוונות הרבים אין להם בית מקדש, כבימינו אנו. לפי ההסבר הראשון חלה החובה לברך "מציב גבול אלמנה" (ולפי הב"ח בתקופה כזו, שישראל יושבים בארצם, החיוב הוא אף בחו"ל), ואילו להסבר השני יש להמתין עד לבנין הבית במהרה בימינו.
אם בחבורו בית-יוסף עדיין התלבט מרן בכוונת רש"י, האם כוונתו רק כשביהמ"ק קיים, הרי בשולחנו הטהור, שבו השמיט את הדינים הנוהגים בזמן הבית, הכריע (בסעיף י):
"הרואה בתי ישראל בישובן, כגון בישוב בית שני, אומר: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם מציב גבול אלמנה".
מדוע ראה לנכון להוסיף את פירושו של רש"י (כגון ביישוב בית שני) להלכה הפסוקה? על כורחך דבר הלכה בא להשמיענו בזה, שחיוב הברכה הוא בעת שישראל יושבים בארצם, כבימי בית שני.
בפרי-מגדים (משב"ז רכד,ב) פסק שבשל הספק למה כוונת רש"י - לחזרת ישראל לא"י או לבנין בית המקדש (ואולי גם לבתי כנסיות בלבד) - לכן מספק יש לברך בלא שם ומלכות, וכך מובא במשנה-ברורה (רכד,ב). נמצא שבזמננו, משחזרו ישראל לשלוט בארצם, חלה החובה לברך ברכה זו, אמנם - בשל הספיקות הנ"ל - בלא שם ומלכות.
ד. שש תקיעות שהיו תוקעין בערב שבת
בשו"ע (או"ח סי' רנו) נפסק: "כשהיו ישראל ביישובן היו תוקעין בערב שבת שש תקיעות". שינה פה המחבר מלשון הרמב"ם, שכתב "כל מדינות ועיירות של ישראל תוקעין בהן שש תקיעות" (הל' שבת ה,יח), ומלשון הטור: "שש תקיעות תוקעין בערב שבת", ונקט לשון שיותר נוטה לסיפור היסטורי מאשר להוראת הלכה.
בביאור-הגר"א ציין שמקור הלכה זו הוא במשנה בסוכה (נג,ב) ובשבת (לה,ב), שם נאמר:
"אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש... ובערב שבת היו מוסיפים שש - שלש להבטיל את העם ממלאכה, ושלש להבדיל בין קודש לחול".
בספר דמשק-אליעזר ביאר שהגר"א הוסיף על דברי באר-הגולה את המשנה בסוכה, מפני שבכך מובן הלשון "כשהיו ישראל ביישובן היו תוקעין". במשנה בסוכה נאמר "היו מוסיפים" - דמשמע בעבר, כשהיו בארץ ישראל, ולא עכשיו.
ועדיין לא מובנת לשונו של המחבר "כשהיו ישראל ביישובן", שהרי לפי המבואר לעיל היה לו לכתוב "בארץ ישראל היו תוקעין", או: "בזמן המקדש היו תוקעין". ועוד, מניין לו למחבר שהלכה זו נהגה רק "כשהיו ישראל ביישובן"?
לדעת הרב רפאל קצנלנבוגן, דייק זאת המחבר מלשון הרמב"ם, שכתב "כל מדינות ועיירות של ישראל" - דהיינו, כשישראל שולטים בהם. ואם כן יש בכך דבר הלכה לדורות: כשישלטו ישראל בארצם, יש לתקוע שש תקיעות בערב שבת. את ההלכה הזו הבליע המחבר בלשון "כשהיו ישראל ביישובן", כיוון שבזמנו חלה התעוררות להקמת מדינה יהודית בגליל על ידי דון יוסף הנשיא. הלה השיג רשיון מהשולטן העותומני לתוכניתו, אך תוכניתו התבטלה בשל מלשינות. על מנת שלא להיחשד כמורד במלכות נאלץ רבי יוסף קארו לנסח את ההלכה הזו בזהירות, כאילו הוא בא לתאר מצב היסטורי.
ה. סיכום וסיום
שלטון וריבונות יהודית בארץ ישראל אינם רק עניין הלכתי של קיום מצווה פרטית. אלה הם קיומו של הצו האלוקי (שמות יט,ג-ו): "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". ממלכה פירושה עם שיש לו ארץ משלו ושלטון משלו, ובכך חי את חייו כ"גוי קדוש", כדוגמא לאנושות כולה לחיים לאומיים ונורמליים. זוהי מטרתה ותכליתה של התורה - לתקן עולם במלכות ש-ד-י. לא ייפלא אפוא. שיש למצב זה של עם עצמאי בארצו ביטוי בהלכות רבות, שניתן לקיימן דווקא במצב זה, תחת שלטון ריבוני ועצמאי של ישראל בארצו
תאכל קש!
eran:
אינני צריך לאכול קש, ואני רואה שסוף-סוף התעוררת ולמדת לגבות את דבריך במקורות, שהרי בתור מי שמציג את עצמו כתלמיד ישיבה אתה אמור לדעת שכשיש לך השגה על משהו אתה צריך להביא מקורות ולא סתם להראות שאתה מכיר כמה שמות של גדולי ישראל...
עיינתי בדברך, ובאמת יפה עשו הרב שאול ישראלי זצ"ל, הרב זיסברג, והרב נבון - ככה דנים ת"ח עם מקורות וראיות ובכבוד - אשרינו שזכינו לצדיקים כאלו!
עכישו נעיין קצת בעיניין של כיבוש א"י בזמן הזה:
כיבוש הארץ בזמן הזה – מלחמת מצוה ?
שלשה מצבים של מלחמה מוזכרים בהלכה:
האחד , מלחמת מצוה – רש"י ועוד ראשונים פירשו שרק כיבוש א"י (כגון מלחמת יהושע) הוא מלחמת מצוה , והרמב"ם הוסיף שגם מלחמת עמלק וגם מלחמה לצורך עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם נכללות במלחמת מצוה .
השני , מלחמת רשות – לדעת רש"י כל מלחמה שאינה כיבוש א"י נקראת מלחמת רשות ולדעת הרמב"ם נקראת מלחמת רשות מלחמה של הרחבת גבולות א"י מעבר לגבולותיה המקוריים .
לשני סוגי מלחמות אלה מתייחס הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם והן לפרטיהןכוללות את כלל "הלכות מלחמה" .
המשותף לשני סוגי מלחמה אלו הוא שלשתיהן יוצאין על פי ציווי המלך וההבדל העקרוני ביניהן הוא שלמלחמת מצוה יכול לכוף המלך את העם ללא אישור הסנהדרין (בית הדין של שבעים ואחד דייינים) וללא שאלה באורים ותומים ולמלחמת רשות לא יכול המלך לכוף את העם ללא רשות הסנהדרין וכמו שכתב הרמב"ם בפירוש בתחילת פרק ה' מהלכות מלכים הלכה ב' וז"ל : "מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת , אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד" .
הלכות מלחמה הכוללות שתי מלחמות אלה אינן נוהגות בזמן הזה ולמעשה מזמן החורבן מפני שרק מלך יכול להוציא אליהן וכבר פסקו חז"ל (בתוספתא סנהדרין פרק ג') שאין ממנין מלך אלא עפ"י בי"ד של שבעים ואחד וברמב"ם (הלכות מלכים פרק א' הלכה ג'): "אין מעמידין מלך בתחילה אלא עפ"י בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא" . (ועיי"ש ברדב"ז). ובימינו בעוונותינו אין לנו לא בית דין של שבעים ואחד ולא נביא כך שיציאה למלחמה בין מלחמת מצוה ובין מלחמת רשות אינה נוהגת כיום כלל .
וכן מבואר בפרוש גם בדברי האחרונים . בשו"ת "חתם סופר" (חלק אבה"ע תשובה קנ"ה) לענין עשה דנקי יהיה לביתו כתב דאינו נוהג אלא במלחמה , ואין דין מלחמה בזמן הזה , ותדע שהרי הסמ"ק שלא מנה רק המצוות הנהוגים בזמן הזה השמיט מצוה זו , לפי שאינו נוהג אלא בשעה שיש מלכות לישראל ויש להם רשות להלחם עם אויביהם ולא בזמן הזה עכ"ד .
ובשו"ת "נודע ביהודה" (מהדורה תנינא חאה"ע שאלה קכ"ט) לענין יפת תואר כתב דלא משכחת לה האי דינא לאחר החורבן , דאין דין זה נוהג אלא בשעת מלחמה, והרי אין מוציאין למלחמת הרשות אלא עפ"י בי"ד של שבעים ואחד וכו', וכבר נתבטל בי"ד של שבעים ואחד בימי התנאים ועוד שלאחר החורבן אין לנו מלך ולא חלוצי צבא שיהיה שייך כיבוש מלחמה עכ"ל.
ובקונטרס "על הגאולה ועל התמורה" למרן הג"ר יואל טיטלבוים במאמר האחרון הביא דברי הנודע ביהודה והחתם סופר הנ"ל והוסיף וז"ל: וה"חינוך" ז"ל בהזכירו כל אלה המצוות הנוהגות במלחמה הכפיל ושנה בכל אחת ואחת, שאין נוהגות אלא בזמן שישראל על אדמתן ובישובן, כי אז להם הרשות והיכולת בידם עיי"ש. וכל הפוסקים הרי"ף והטור והשו"ע ונו"כ לא זכרו הך מלחמת מצוה ללחום בעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם שכתב הרמב"ם אלא ודאי דאין נוהגת בזמן הזה ולית דין צריך בושש . וברור דלא היה רצון הבוי"ת ודעת התוה"ק מסכמת למסור הרשות ביד מי שהוא לכוף את ישראל ולהוציאם למלחמה, כי אם המלך אשר יבחר בו ה' ונמנה עפ"י נביא ועפ"י סנהדרין והיה הולך בדרך התורה והמצות כמ"ש הרמב"ם ז"ל שכ"ז הוא מתנאי המלך, ולו לבדו נתנה תורה רשות לכוף את ישראל למלחמת מצוה לבא בעזרת ישראל מיד צר, ומלך כזה היה לו סיעתא דשמיא והשראת השכינה בכל מעשי ידיו לדון ולהכריע כדת של תורה בענין המלחמה הנוגע לפיקוח נפשות, ובזמן הבית שיצאו למלחמה עפ"י סנהדרין ועפ"י מלך, היו הסנהדרין והמלך דנין בדבר בכובד ראש באימה וביראה, אם יש הכרח בדבר להוציא את ישראל למלחמה, והרי אף בעזרת ישראל מיד הצר לא הותרה כי אם לתועלת ההצלה, ויש לדון בדבר אם ההצלה קרובה, או ח"ו הסכנה קרובה לסכן את ישראל ח"ו למיתה. ע"כ לעניננו.
וברמב"ם בהקדמתו לספר המצוות כתב מפורש בשורש הארבעה עשר וז"ל: "וידוע שהמלחמה וכבישת עיירות לא יהיו אלא במלך ובעצת סנהדרי גדולה וכהן גדול כמה שנאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד, ולכן פרסום אלו כלם אצל רוב האנשים כל מצות עשה או לא תעשה שתתלה בקורבנות, או בעבודות, או במיתת בית דין או בסנהדרין או בנביא ומלך או במלחמת הרשות לא אצטרך לומר בה זאת לא תתחייב אלא בפני הבית אחר שזה מבואר לפי מה שזכרנו". ע"כ.
מעבר לכך עיון קצר בהלכות מלכים ברמב"ם (כאמור לעיל שאר הראשונים השמיטו הלכות אלה שאינן נוהגות בימינו) בהלכות הנוגעות ליציאה למלחמה מראה כי גם מבחינת פרטי ההלכות הדבר אינו אפשרי, לדוגמא בפרק ז' הלכה א' כותב הרמב"ם כך: "אחד מלחמת מצוה ואחד מלחמת הרשות ממנין כהן לדבר אל העם בשעת המלחמה ומושחין אותו בשמן המשחה וזה הנקרא משוח מלחמה" (וכהן משוח לא מצוי כיום בעוונותינו).
במהלך השנים ניסו רבני הצה"ד להציג את הרמב"ן כמי שחולק על הרמב"ם לגבי מצות הכבוש ונאחזים בעיקר במה שכתב הרמב"ן שמצות כבוש הארץ היא "לדורות". כמובן שהדברים הם חסרי בסיס כי כל בר בי רב דחד יומא יודע שמצוה לדורות הכונה מצוה שלא תתלה בזמן ולא יגביל אותה זמן כלשהו כשניתן יהיה לעשותה ככל פרטיה וכמו שכותב ספר החינוך במצוה תכ"ה (על פי דברי הרמב"ם בספר המצוות – עשין קפ"ז) שפרוש מצוה לדורות הוא מצוה שהכתוב לא תלה אותה בזמן כלשהו אלא שחיובה בכל דור ודור כשניתן לקיימה מבחינת פרטי הלכותיה .(לשון הרמב"ם: "נוהג בכל דור שימצֵא בו אפשרות הדבר ההוא").
אך יתירה מזו. בסוף מנין המצוות של הרמב"ן כשהוא מסכם איזה מצוות השמיט מחשבון הרמב"ם ואיזה מצוות הוסיף הוא לחשבון כותב הרמב"ן מפורשות וז"ל: "ויש לי ענין מצוה מסתפק עלי והוא שייראה לי שמצוה על המלך או על השופט ומי שהעם ברשותו להוציאם לצבא במלחמת רשות או מצוה להיות שואל באורים ותומים ועל פיהם יתנהג בעניינם והוא אמרו ית' (פנחס כז) ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני י"י על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה. יצוה ביהושע שהוא המושל הראשון אשר הוא פקיד על העדה שישאל בעניינם באורים ותומים ועל פי משפטם יוציאם ויביאם וכן בכל השופטים והמלכים לדורות. וכן אמרו בגמר ברכות (ג ב) ובסנהדרין (יו א) כשהיה דוד המלך מצוה לכו ופשטו ידיכם בגדוד ששואלין באורים ותומים. ומזה אמרו (יומא עא ב, עג ב, כלי המקדש פ"י הי"ב) אין נשאלין אלא למלך או לבית דין ולמי שהציבור תלוי בו שנאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד וגו' הוא זה מלך וכל בני ישראל זה משוח מלחמה ומי שצורך הצבור תלוי בו וכל העדה אלו בית דין. ומן הלשון הזה נראה שהיא צואה דורית. ובשני שלשבועות (יו א) אמרו שתי בצעין היו בהר המשחה עליונה לא קדשה קדושה גמורה אלא עולי גולה קדשוה שלא במלך ושלא באורים ותומים ולא היו אוכלין שם קדשים קלים ומעשר שני. והנה הרב בעצמו כתב בהקדמתו למצות [רב: - ד.] כלשון הזה וידוע שהמלחמות וכבוש הארצות לא יהיה אלא במלך ובעצת סנהדרי גדולה וכהן גדול כמו שאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני י"י. וזו היא באמת מצוה לא עצה בלבד והיא לדורות. ובראשון שלסנהדרין (יד א) כשהיו חוקרים על מאמרם שאין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין שלשבעים ואחד אמרו וכל העדה אלו סנהדרין ודילמא לסנהדרין הוא דקאמר רחמנא דלישאלו באורים ותומים ונשאר כן".ע"כ.
כלומר, לא רק שהרמב"ן מביא את כל דברי הרמב"ם בענין מלחמה בזמן הזה ללא שום הסתייגות אלא שמוסיף הוא ספק נוסף לגבי חיוב בשאלת אורים ותומים ונשאר בספק זה , מה שמשמיט את הקרקע מהלימוד של רבני הצה"ד בענין זה שכן לשיטתם הכריע הרמב"ן את הספק שהרי פסק שמלחמת מצוה נוהגת בדורנו ומשמע שלא צריך אורים ותומים וא"כ כיצד נשאר הרמב"ן בספק בהשגותיו??
ועיין בשו"ת "בית הלוי" שמסביר בפשיטות את מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן (ובאופן זה למדו את מחלוקתם שאר האחרונים) שהרמב"ן סובר שגם כשאין אפשרות של כבוש הארץ בהעדר התנאים הדרושים לכך עדיין יש מצות ישוב א"י והרמב"ם סובר שכשאין אפשרות כבוש אין גם מצוה בישיבתה.
ובאחת התשובות ההלכתיות החשובות ביותר בנוגע למצות ישוב א"י בזמננו הלא היא תשובה תנ"ד בשו"ת אבני נזר (חלק יו"ד) למרן הגה"ק האדמו"ר מסאכאטשאב מיד בתחילת תשובתו מביא את דברי הרמב"ן וז"ל: "והנה הרמב"ן בס' המצוות במצוה ד' [אשר לפי דעתו שכח הרמב"ם מלחושבן] חשב מ"ע לרשת הארץ ולשבת בה והאריך בדבר [ועכשיו כותב מרן האבני נזר מפורשות] ובסוף דבריו הביא ראי' שנוהג גם בזה"ז מהא דאיתא בספרי פ' ראה מעשה בר' יהודה בן בתירא ור' מתיא בן חרש ור' חנינא בן אחי ר' יהושע ור' יונתן [ברמב"ן גורס ר' נתן] שהי' יוצאין ח"ל והגיעו לפלטיא [הגירסא לפנינו לפלטים מקום בחו"ל] וזכרו את א"י וזקפו את עיניהם זלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות [הגירסא שלפנינו וחזר ובאו למקומם] ואמרו ישיבת א"י שקולה ככל המצוות. עכ"ל הרמב"ן ובהספרי שלפנינו עוד שם מעשה בר אליעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר שהי' הולכים בנציבין אצל ר' יהודה בן בתירא ללמוד הימנו תורה והגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה וירשת אותם וישבת בארצם חזרו ובאו להם למקומם אמרו ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצות שבתורה" ע"כ.
הרי מפורש כותב ה"אבני נזר" דהראיה להרמב"ן שמצות ישוב א"י נוהגת גם בזה"ז היא רק מהמעשה המובא בדברי הספרי ובלי שום קשר למה שכתב הרמב"ן קודם לכן שהיא "לדורות" דזה קאי רק על זמן שיש מלכות לישראל ויכולים לכבוש וכך למדו כל האחרונים את דבריו של הרמב"ן בלי שום פקפוק והדברים פשוטים למתבונן בדבריו.
יתרה מכך, גם צאצאי הרמב"ן שהתיחסו בספריהם למצות ישוב א"י דברו בפרוש על ישוב א"י שלא ע"י מלחמה (ונין הרמב"ן כותב מפורשות שמצות הישוב היא על היחיד בלבד מחמת שלושת השבועות, ושאינה דוחה סכנה (עיין שו"ת הרשב"ש סי' א', סי' ב'), ובמהדורה מיוחדת של השגות הרמב"ן שיצאה לאור עפ"י כתב יד יחידי בעולם בהוצ' מוסד הרב קוק (מהדורת שעוול) איתא שם בגירסת הרמב"ן "מתחייב כל יחיד" מה שסותר לגמרי את ענין כבושה הצבאי של הארץ.
גם רבני "חבת ציון" לא דברו מאומה על כבוש צבאי של הארץ, וגם בכתבי הראי"ה קוק לא מוזכר שום היתר לזה והדברים פשוטים ומחוורים ובפרט לאור מה שכותב רבנו הרמב"ן בספר הגאולה כי עם ישראל יהיה עד עת קץ בידי מלכות אדום כי לא תכרת אלא ע"י המשיח הגואל!!
בקונטרס "שלא יעלו כחומה" של הר' שלמה אבינר ציין שישנן יג' תשובות באשר ליחס שבין השבועה שלא לעלות כחומה ובין (כלשונו שם) "מעשינו לתקומת ארצנו במפלאות ה' אלקים". בתשובה היב' כתב: "ג' השבועות הם ענין אגדה ולא הלכה" הוא הביא את דברי הפני יהושע שמכנה את הגמ' בכתובות אגדה וכן את לשון הרמב"ם באיגרת תימן ש"השביע האומה על דרך משל" וכן הביא ראיה מדברי האבני נזר בשו"ת יורה דעה סי' תנ"ד כשהוא מצטט את לשונו באופן הבא: "וקשה מאד לעמוד על הבירור כי תלוי בדברי אגדה בגמרא ובמדרש שיר השירים בפסוק השבעתי". ע"כ ציטוט הר' אבינר משו"ת אבני נזר.
גם ב"נפש עדה" (בחלק ב') התייחס הר' יעקב זיסברג לכך שיש סוברים שהשבועות הן הלכה ולא אגדה כשהוא מסתמך על שו"ת אבני נזר הנ"ל אלא ששם לא ציטט כלל את דברי ה"אבני נזר" ונסח את דעתו כפי שהוא הבינה וז"ל(עמ' 24):
"לכן אומר האבני נזר, שהשבועה כאן היא ביטוי מושאל שאין לו משמעות הלכתית אלא רעיונית" וכן בהמשך דבריו (עמ' 30) וז"ל: אם כן השבועות אינן מחייבות בתוקף של שבועה, ולכאורה אין כאן כל ציווי ואזהרה. כך אכן נראה מדברי האבני נזר..."
הבה ונראה את לשונו של מרן ה"אבני נזר" ונראה האם יש מקום לטענות הר' אבינר והר' זיסברג:
וז"ל ה"אבני נזר"(שו"ת אבני נזר חלק יו"ד סימן תנד):
"אך עוד יש מקום עיון בעיקר ישיבת א"י בזה"ז וקשה מאד לעמוד על הבירור כי תלוי בדברי אגדה בגמ' ובמדרש שה"ש בפסוק השבעתי אתכם. ובדברי אגדה העלימו הדברים כי באגדה גנוזים רוב הסודות כמ"ש האר"י ז"ל ע"כ לא רצו לגלות הדברים. וגם אגדה זו מוקשה מאד. ומד' אשאל עזר לעמוד על אגדה זו כדי לעמוד על ההלכה התלוי' בה" ע"כ.
ובכן- בפירוש אומר האבני נזר כי מאגדה זו בגמ' ובמדרש יוצאת הלכה אלא שהעובדה שהלכה זו גנוזה בדברי אגדה שבהם גנוזים סודות והדברים באים בצורה המעלימה סודות אלה מקשה על הבירור ההלכתי ולכן צריך עזר רב מה' לעמוד על ההלכה.
בקובעם כי השבועות הן אגדה ולא הלכה שגו (ושגגת תלמוד עולה זדון) הר' שלמה אבינר והר' זיסברג בשתיים ביחס לדברי ה"אבני נזר":
א. בעצם ההגדרה "אגדה ולא הלכה" שיש בה מקום להבין כי אגדה והלכה הם שני דברים שונים המובדלים ביניהם בתכלית וכמו שמסביר הר' זיסברג (שם עמ' 23, הערה 60) וז"ל: "קיים הבדל יסודי בין אם נאמר שהשבועות הן הלכה או שהן אגדה. אם הן הלכה הרי שהן בגדר איסור מחייב, אך אם הן אגדה, למרות שלפנינו הדרכות חשובות של חז"ל אין הן איסור מחייב". להבדלה זו בין אגדה להלכה של הר' זיסברג אין ולו רמז בדברי ה"אבני נזר"
ב.לעומת קביעתם כי השבועות הן אגדה ולא הלכה אומר האבני נזר כי השבועות הן הלכה מתוך אגדה. כך שקביעתם שהשבועות הן אגדה ולא הלכה לא רק שאינה נתמכת ע"י האבני נזר אלא עומדת בסתירה מורגשת וברורה לדבריו (ושימו לב לציטוט החלקי של הר' אבינר כשהוא מביא את דברי האבני נזר הבא להעלים קביעתו הברורה של האבני נזר כי מדובר בהלכה).
בנוסף, לדעת הר' אבינר והר' זיסברג שלפי דברי ה"אבני נזר" השבועות הן רק רעיון או "הדרכה חשובה" ותו לא בודאי נדחות השבועות בפני מצוה מן התורה של ישוב א"י ולעומתם מספר נכדו של ה"אבני נזר" (הר' אהרון ישראל בורשטיין בנו של ה"שם משמואל" בספרו "מראה הדשא" ירושלים, תשס"ד) כי משלחת ובראשה ה"שם משמואל" בנו של ה"אבני נזר" יצאה בשנת תרנ"א במטרה לרכוש קרקעות בא"י למושבה חסידית ראשונה בעידודו ובברכתו של ה"אבני נזר" וז"ל: "לבסוף שמו עיניהם בשטח אדמה בגליל שהיתה יכול להתאים למטרתם, אלא שנפלה עליהם כמהלומה גזירת השלטונות האוסרת על נתיני חוץ (הכונה לנתיני רוסיה) לרכוש נחלאות בא"י, וכן הגבילה להם את הרשות לשהות בא"י למעלה מג' חדשים. אמנם אנשים שונים הציעו להם לרכוש את האדמה ולרשום אותה על שמו של תושב מקומי, אך המשלחת לא הסכימה לכך ואפשר להבין זאת, אחרי שהסכמת השלטון היתה אבן פינה בכל המבנה ההלכתי..."
כלומר- הלכה למעשה!! מבטלת המשלחת רכישת קרקע בא"י והקמת מושבה חסידית עליה שהיא מצות עשה דאורייתא וההסבר לביטול הוא לא אחר מאשר אותן שבועות שלדברי הר' זיסברג והר' אבינר הן "רק" אגדה לשיטת האבני נזר ואין בהן כל איסור מחייב ואצל ה"אבני נזר" כפי שמספר נכדו הן "אבן הפינה בכל המבנה ההלכתי".
אחד המקורות עליו מנסה הציונות הדתית להישען כמקור לכך ש"שלש השבועות" אינן רלבנטיות הלכה למעשה בזמננו הוא מכתבו המפורסם של מרן בעל ה"אור שמח" לאחר ועידת סן רמו. להלן התיחסות למכתב, למה שניתן ללמוד ממנו, ע"י אנשי הציונות הדתית ומחבר ספר "התקופה הגדולה" (הר' מנחם מנדל כשר) שהביאו בספרו.
ובכן כך כותב מרן ה"אור שמח": " וכיון שסר פחד השבועות וברשיון המלכים קמה מצות ישוב א"י ששקולה כנגד כל מצוות שבתורה-למקומה. ומצוה על כל איש לסייע וכו'... ואז ממשיך וכותב ה"אור שמח" (ובעל ה"תקופה הגדולה" מתעקש להתעלם) וז"ל: "ואם יתן השי"ת ויתרחב הדבר ויגדל ויפרח כשושנה כמו שנגדלו בימי ארתחששתא, אשר היו נתונים תחת פרס, דובא ניידא (קדושין ע"ב ע"א) ואף כעת תחת ממשלת ארץ-האי- עם בריטניה המתונה- אז בטח הוא ענין ברומו של עולם" ע"כ בינתיים, מיד נמשיך בציטוט.
כלומר: מרן ה"אור שמח" מדבר על התפתחות הרחבת ישוב א"י תחת ממשלת הבריטים ולא ע"י מלחמה נגד הבריטים או נגד הערבים שזה איסור גמור מדין תורה וגם עברה על השבועה "שלא ימרדו באומות"..
אבל גם כאן לא נגמרים דבריו של ה"אור שמח". הוא עומד על ההשואה בין מה שניתן לנו ממלכות פרס לבין החלטת האסיפה בסן-רמו וכותב ( ובעל "התקופה הגדולה" שוב מתעקש להתעלם) וז"ל: "הן אמנם, שאז היו הנביאים, בנבואה מן השמים מחזיקים אותם. מי יודע- אולי כמו חרבן בית השני היה שלא עפ"י הנבואה (אשר מהאי טעמא כשגלו לא בטלה קדושת הארץ, כדברי נועם של התוספות יום טוב, בעדיות פ"ח מ"ו)- כן יהיה הנחת אבן פנה שלא עפ"י נביאים וכנטילתו- כך נתינתו. (ודוק היטב מה כותב עכשיו מרן ה"אור שמח") וממשיך בעל ה"אור שמח" וכותב : "אכן במופלא ממך אל תחקור, כי זה תלוי בהופעת אור אלקי לראות אשר כל ענינים הכלליים וקנינים הציבוריים יהיו על טהרת הקודש והצניעות, וכמו שעשו אנשי כנסת הגדולה"!!! ע"כ הנצרך לעניננו.
סיכום:
א. מרן ה"אור שמח" מדבר רק על כך שעקב החלטת ועידת סן רמו למסור את המנדט על א"י לממשלת בריטניה שכבר הביעה קודם לכן נכונות לאפשר ליהודים לעלות אליה ואף לנסות לדאוג להקמת בית לאומי ליהודים בתחומי א"י (בתנאי שזה לא יבוא על חשבון שום אוכלוסיה אחרת בא"י ובפרט האוכלוסיה הערבית) הרי שיש בכך משום אפשרות לקיים מצות ישוב א"י כי זה הוא ברשיון האומה השלטת כרגע על א"י.
לכן גם אומר מרן ה"אור שמח" סר פחד השבועות (ולא אומר בטלו השבועות) ופירושו שכרגע פחד אסור העברה על השבועות אינו מרחף על ראשנו כי הוא באשור המלכות השלטת אבל מי יודע מה ילד יום וודאי שלא בטלו השבועות.
ב. הכל חייב להיות על טהרת הקודש והצניעות- שני דברים שהתנועה הציונית עשתה כל מה שביכולתה לעקור מן השורש.
לגבי הקמת מדינה בא"י:
בשנת תרע"ט הוציא לאור הר' יעקב יוסף דזימיטראווסקי את ספרו של הגרצ"ה קלישר "דרישת ציון" בצירוף הספר הנלוה אליו "ראשון לציון" (גם הוא מאת הגרצ"ה קלישר) בהם נפרשת משנתו באשר לרעיון חידוש ישוב א"י כצעד לקראת הגאולה השלמה בב"א.
כבר בהקדמתו כותב המו"ל מפורשות לגבי דברי הגרצ"ה קלישר וז"ל: "אמנם ממאמרו ראשון לציון ומפעולתו לישוב הארץ נוכל הרבה ללמוד כי היסוד העיקרי של הישוב הוא שיהי' על פי דרך התורה והמצוה וראה בסוף הספר התקנות שהתקין לכל אלה שיתאחזו בארץ ובלי שמירת הדת אין להישוב הארצי ישראלי שום ערך" (ועיי"ש שהביא מדברי רבותינו בענין זה וכתב ש"זה הדבר אינו צריך לפני ולפנים").
בדבריו של הגרצ"ה קלישר רואים באופן ברור ומפורש כי לא דבר כלל בתכניתו על ישוב א"י על ידי פורקי עול, מומרים או כופרים כי אם כמו שכותב מפורשות "לכונן עליית צדיקי ישראל לארץ". (ראשון לציון י"ט ע"ב ס"ק טו')
גם לנושא שלושת השבועות שבציונות הדתית ישנם המנסים לשוות לו אופי של "דברי אגדה" שאינם הלכה למעשה מתייחס הגרצ"ה קלישר כהלכה מחייבת תוך שהוא מסביר מדוע אין בתכניתו סתירה לאיסור השבועות וז"ל (שם ב"מאמר קדישין" ל"ה ע"ב): "ואמנם על דברת שבועת אלקים האמור אשר עליה יסוגו אחור מלהקשיב לדברי הנביא (ישעיה ס"ב) אל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים ירושלים תהלה בארץ על זה אשיב אמרי לך בשתי דרכים, האחד כי אזהרת מה תעירו ומה תעוררו הוא רק לבל נעלה ביד חזקה לחומות ירושלים כמפורש בש"ס שם שלא יעלו כחומות ופי' רש"י בחזקה וגם שלא ימרדו באומות, רק נצפה על חסד ה' שישים עין חמלתו עלינו, ברצות ה' כושר פועל ידינו, ולא השביענו רק שלא נהיה מן המעפילים לעלות ההרה בחזקה אבל לרצות אבניה ולפעול ארץ נושבת מה טוב ומה נעים אין לך מצוה גדולה מזו כאשר בררתי בארוכה...". [אגב, גם בהסכמת ה"חכם באשי" וה"ראשון לציון" הגאון רבי חיים דוד חזן לספרו של הגרצ"ה קלישר מוזכר ענין השבועות וז"ל: "לא בחיל ולא בכח יגבר איש חס ושלום להמרות באומות העולם ומלכי חסד אשר עטרונו ברחמים גדולים, או חלילה לעלות בחומות ללחום את מושל כי אם לפלא נדר או בנדבה הרצון והשלמות הלב להשלים רצון הבורא האל ית' באתערותא דלתתא במה שבידנו לעשות בעזר אלקים בסיוע מלכי החסד ורצונם הטוב והגמור..."]
שלטון יהודי עצמאי בא"י - אימתי?
בתחילת מאמרו ראשון לציון (סי' א') מבאר הגרצ"ה קלישר עפ"י דברי הזוה"ק (פר' וישלח) המוסבים על הפסוק "מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות" ועל פי דברי הזוה"ק בפר' פנחס (דף רנב) המדברים על ד' גאולות העתידות להיות כי ישנם ד' זמנים וז"ל: "שראשית הגאולה מצער תהיה כמו קדרותא דשחר ואחר כך יפה כלבנה ואחר כך ברה כחמה ואח"כ איומה כנדגלות הרי ארבעה זמנים, כשחר, כלבנה, כחמה, ונדגלות, וראשונה גאולה תתנו לארץ עצמה לנטוע הנשמות והארץ תתן יבולה לישראל. והיא לעומת הקדושה הראשונה של עשר קדושות שבמסכת כלים פ"א ממטה למעלה היא הראשונה, ויהיה ע"י זה קיבוץ מעט, שנית בנין המזבח והקרבת קרבן כאשר נזכה רשיון על פי ה' ית"ש אשר יסבב ברצונו וחסדו בלב המושלים, וכדברי ירושלמי ורמב"ן, וע"י העבודה נזכה לנביא כמבואר בספרי שהבאתי לעיל (דרישת ציון סי' ו') ויהיה עוד קיבוץ גדול ואולי ע"י משיח בן יוסף שיביא אחר זמן קרבן את עשרת השבטים וישלוט אז בלי רשיון המלכויות, ואח"כ יבוא גוג כנבואת יחזקאל, שלישית אחר מלחמת גוג שיבוא בן דוד וזה ברה כחמה רביעית תחיית המתים וזה עין לא ראתה אלקים זולתך סלה". וכן בהמשך דבריו (שם, סי' ט"ז) כותב וז"ל: "וגאולה השלמה שיהיו ישראל ממשלת לעצמם יוקדמו עשרת השבטים".
כלומר- הגרצ"ה קלישר לא מדבר כלל על לקיחת השילטון על א"י ע"י אלה שיעלו ליישבה כי אם ע"י משיח בן יוסף או לכל הפחות ע"י נביא ולאחר חזרת עשרת השבטים ואחרי שנתחיל להקריב קרבנות.
לגבי הצהרת בלפור:
הצהרת בלפור אינה רלבנטית לדיון באשר לסוגית שלש השבועות מאחר והבריטים חזרו בהם עוד לפני סיום המנדט שלהם בא"י מעיקרי הדברים שנאמרו בה כתוצאה מהתגברות הסכסוך בין הערבים לציונים בא"י וכן כתגובת נגד לטרור הציוני שהופעל נגדם.
לגבי הרלבנטיות של החלטת האו"ם בכל הקשור לשלש השבועות ראה דברי ה"ויואל משה" מאמר שלש שבועות בסי' פו' (והתחיל דבריו שם בזה"ל: "ויש טפשים האומרים שיען שהיה בהסכמת רוב האומות אין כאן לא איסור שבועה ולא איסור העברה על הקץ").
וודאי שאם הקמת המדינה כרוכה במלחמה אפילו עם אומה אחת מקרי לכל הדעות "ביד חזקה" ולא משנה כלל מה אומרות שאר האומות עיי"ש בדבריו.
וכמובן שגם בלי איסור השבועות אין שום היתר הלכתי להקמת שילטון כלשהו על ציבור מישראל אשר מהותו הינה התכחשות לבורא העולם ולתורתו וכל השותפים להקמת שילטון זה נתנו, נותנים, ועתידים ליתן את הדין על כך!!
ודו"ק כי קצרתי מאוד, ולא רציתי לחזור גם על דברי מרן הגר"ע יוסף שליט"א, והיריעה תקצר מלהכיל את על ההוכחות והטענות והקב"ה יפקח עיני עמו ישראל לשוב בתשובה שלמה אליו ואל תורתו!!
נ.ב - שוב פעם, אין מעניין אותי מי יושב בערכאות האזרחיות בעצם העובדה שהוא פנה אליהם, ועוד בטענה שלביה"ד אין סמכות לדון בעינייני גיורים ואילו לבג"ץ ולשופטת שטרסבורג יש סמכות - לפי ההלכה בשו"ע (ולא לפי דברי כטענתך) הרי הוא מרים-יד בתורת משה, ויש למותחו על העמוד!!
כל טוב!!
תפריט
[0] אינדקס הודעות
[#] עמוד הבא
[*] עמוד הקודם
עבור לתצוגת גירסה מלאה