"הסתייגויות לפי תנאים צבאיים שבזמננו
לפני כמה שנים, בזמן ההתקוממות הערבית הראשונה (החל בשנת 1990) היו כמה מתלמידי ישיבות ההסדר ששאלו אותי אם להתנדב לקורס קצינים ולהאריך בשנה את שירותם הצהל"י. היו אחרים ששאלו אותי אם לדחות את שנות שירותם. פניתי אז להתייעצות אצל מו"ר הדיין המפורסם הרב שמואל דביר זצ"ל. וענה לי כי שלשה פרטים נשתנו לגריעות.
א. התורה הבטיחה "כי ה' אלוהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך" (דברים כג, טו) אבל זאת בתנאי של "והיה מחניך קדוש ולא ייראה בך ערות דבר". אבל כאשר יש בנות המשרתות בצה"ל, ויש מהחיילים הצעירים הנכשלים מפני זה בהרהורים אסורים, או בהגרוע מכך, שוב אין השכינה מגינה ח"ו על החיילים. כיון שכך, הרי אנו שולחים את אותם השואלים לסכנה שהיא יותר גדולה ומאיימת. (הערה: ומה היה עונה הר"ש דביר על מצבנו היום, שמפני חינוך מושחת סידר המטכ"ל שהבנות ישרתו גם ביחידות קרביות, גם בתוך טנקים גם באוירונים, גם בצוללות. וכבר הרבה מהחילוניים התלוננו על קלקול האוירה הכללית במוסר ירוד. וכל זאת חוץ מהנוהל הנפסד של "מדריכות ספורט", אשר כל נבון יבין הנזק שבכך. הרי זה נכלל "בערוות דבר" שבפסוק הנ"ל).
ב. עוד העיר הר"ש דביר, כי לפי נוהל פתיחה באש, חיילים שלנו עומדים במצב נחות מאד מול האויב הערבי. בו בזמן שהטרוריסטים יורים על מנת להרוג, חלו מגבלות על החייל שלנו להקדים לקרוא אל החשוד לעצור. ואם זה לא מועיל, לירות באויר. ואם גם זה לא מועיל, יש לירות רק ברגלי האויב או בחלק תחתון של גופו, וחלילה לסכן את חייו. וכל זאת אך ורק כאשר איננו נמצא בקרבת מקום של אזרחים ערבים (וכל שכן אם יש שם תינוקות). במצב כזה עליו לשקול היטב מה יהיו התוצאות המשפטיות של ירי ללא הצדקה מוחלטת מכל הבחינות. כמובן מפני הנחיות אויליות הללו הרבה מחיילינו נהרגו ולא הצליחו לקיים "הבא להורגך, השכם להורגו". כאשר המצב הוא כך, קשה לזרז תלמיד להתנדב למצב מסובך כזה. בהרבה אופנים ידיהם כבולות מלנקוט אמצעי לחימה.
ג. נשתנה עוד תנאי נוסף. בתקופתנו נוהגות הממשלות השולטות בישראל לשחרר מאות אסירים ערבים, לשם "מחוה לטובה" למדינות ערב. במשך העשור נשתחררו יותר מאלף מחבלים. כאשר חייל ישראלי צריך להתאמץ בכל יכולתו ללכוד אותם (חי ולא מת, למען יגלו לשב"כ מידע חיוני), והחייל עומד בסכנת נפשות, ואח"כ הרבה מהטרוריסטים הנלכדים בחירוף נפש של חיילינו, משתחררים (וחלק מהם חוזרים להפעיל טרור שוב נגדנו). מי יתיר לחייל להסתכן? עד כאן מדברי מו"ר הרב דביר.
כל שכן שניתוסף לכך שיקול חמור. פעמים רבות נקלעו חיילינו למצבי קרב שאילו המפקדים היו משתמשים אז נגד האויב בכח התקפי, כמו מטוסים, או בכח ארטילריה, היו חוסכים חיי חיילינו. אבל מפני שיקולים זרים ("כיצד זה יתראה בעתונות מקומית ובינלאומית?") החליטו שהקרב יתנהל ע"י חיל רגלי, חשוף לסכנות ולמארבים. כך היה כאשר שר הבטחון משה דיין נמנע מלהשתמש בחיל האויר בכיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים, ונהרגו אז כמאתים מחיילינו. כך היה בתקופה האחרונה כאשר נהרג אל"מ דרור ויינברגר ועוד עשרים איש בסימטאות חברון (לפני שלש שנים) מפני שלא פוצצו את הבתים הסמוכים על יושביהם הטרוריסטים, כנהוג בעולם בעת מלחמה. והענין הזה מפורסם בהרבה מקרים דומים. ולכן כאשר יש לפעמים חוסר יחס הוגן כלפי הצלת חיי החיילים שלנו , וזאת מפני החלטות הדרג המדיני, ספק אם יש לזרז בחורים לשרת בצה"ל ולהסתכן. (עיין דבר דומה בשו"ת יחוה דעת, ח"ג סי' פד. ואמנם יש לחלק, כי שמא כדי להציל את כלל ישראל, יש חיוב גדול אפילו להכנס לספק סכנה. והכל תלוי לפי רמת הסכנה שההזנחה הנ"ל גורמת. והדברים צריכים שיקול).
אבל מצד שני, מי שכבר משרת בצה"ל עושה מצוה כל יום ויום שהיא גדולה ביותר. הוא גם מקיים מצות "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז) וגם זוכה כי קיום כל המדינה (על מליוני תושביה) נזקף לזכותו. ואפילו מצוות לימוד תורה שבאותן ישיבות בהן לומדים תורה, הכל הוא בזכותם של חיילי צה"ל. אמנם (כאמור) במצב גיוס כבימינו אשר (לפי העתונות) שני שליש מגילאי הגיוס אינם מגוייסים (מפני כל מיני שיקולים), ואף כי גם בישיבות ההסדר יש בכל מחזור כמה בודדים מיוחסים אשר בהסכם עם משרד הבטחון אינם מגויסים, שמא כל אדם ישקול איזה דרך יבחר.
ולכן נשארת פתוחה שאלה זו בה דן מאמר זה. כנראה זה לא פשוט ליישם דברי הרב אברהם קוק וכן דברי רצי"ה על גיוס לצה"ל שבימינו. עלינו לדון בדבר לפי קריטריונים אחרים, גם מסיבות אחרות שלא הוזכרו לעיל."
מתוך
http://www.yeshiva.org.il/midrash/Shiur.asp?id=166