מאמר בנושא
אפשר היה לצפות, איפוא, שדווקא מנהיגות הנשים היהודיות יעמדו בראש המחנה הדורש לנהוג בתקיפות כלפי ערביי ישראל והפלשתינים. לכאורה, יש לפמיניסטיות הרבה מה לשנוא בקרב החברה הערבית הדתית והפטריארכלית, האלימה והטריטוריאלית. אבל הרושם שמתעורר הוא הפוך: נדמה שדווקא בשנים האחרונות, ככל שהאלימות במגזר הפלשתיני והערבי-ישראלי הפכה בוטה יותר, כך גדלה האהדה שמקרינות כלפיהם הנשים המתיימרות להנהיג את ציבור הנשים בישראל. בקציר, למשל, תגובתה של קבוצת נשים פמיניסטיות למאורעות אוקטובר 2000, שכללו שבוע של התפרעויות אלימות קשות ביותר של גברים ערבים בוואדי ערה, היתה הקמתו של בית ספר יסודי יהודי-ערבי בכפר קרע (''גשר מעל הוואדי''), ושיגור בניהן ובנותיהן ללימודים משותפים עם השכנים הערבים. כאשר שאלתי אחת מהנשים הללו אם אין בה חשש לשלוח את בתה לכפר ערבי שיש בו, מן הסתם, גם פנאטים ותומכי טרור, היא ענתה שהיא חוששת יותר מכך שבתה תתחתן עם גבר ישראלי אלים. ובמילים אחרות: ''אתה האויב, לא הערבים''.
המסקנה שאני מגיע אליה היא שצריך לקרוא חלק מאמירותיהן של נשים ברמה הפרטית – ושל פמיניסטיות ברמות החברתיות ופוליטיות – בצורה המזכירה את ההתייחסות לרבדי השטח ורבדי העומק בבלשנות החומסקיאנית: כמו שאשה שאומרת ''די'' למחזרה מתכוונת לפעמים ל''מממ... תמשיך ככה ותגיע רחוק'', כאשר הפמיניסטיות תוקפות את הגברים הישראליים על שום ''האלימות'' שלהם, כביכול, הן בעצם תוקפות אותם – ברובד העומק – דווקא בשל רפיסותם. כאשר הן דורשות ליטול את נשקם של המאבטחים היהודיים שמגינים עליהן בעת שהן עורכות סיבובי שופינג בקניונים (בגלל שאיזה מחקר מופרך שהומצא ע''י קבוצת ''חוקרות'' פמיניסטיות משועממות ''הוכיח'' שנשקו האישי של המאבטח הישראלי מהווה איום נורא על אשתו), כאשר הן נצמדות לחיילי צה''ל במחסומים ומציקות להם בעת מילוי תפקידם במסגרת פעילות ''מחסום ווטש'' המתועב, כאשר הן מתאהבות ומשתפות פעולה עם מנהיגי כנופיות של ביריונים-רוצחים כמו זכריה זביידי – הן בעצם אומרות לנו, הגברים הישראליים, באופן קולקטיבי ובלתי מודע, שאנחנו לא מספיק חזקים ותקיפים, לא אלימים ולא מסוכנים די הצורך, וכי במצב העניינים הזה, הן עשויות להעדיף את בני דודינו.
http://www.aplaton.co.il/story_164
