לא מעט פעמים אנו שומעים משמאלנים בישראל שהרשות ה"פלסטינית" היא פרטנר לשלום.
כך היה בזמנו של עראפאת, וכך גם היום בזמנו של מחמוד עבאס (אבו מאזן), אך האם באמת יש בסיס לדברים, והאם באמת ישנו פרטנר בצד המוסלמי שבאמת מעוניין בשלום עם היהודים ה"כופרים"?
ומה המשמעות של כל הסכם שנחתם עם ישראל מבחינת המוסלמים? (האם הם באמת רוצים שלום או רק 'הפסקת אש זמנית'?).
עם היישות הערבית ביהודה ושומרון ובעזה (פת"ח) חתמה מדינת ישראל על מספר הסכמי ביניים שאמורים להיות הבסיס להסכם שלום קבוע, כאשר ההסכם הבולט וההרסני ביותר מבחינת ישראל הוא "הסכם אוסלו" (המכונה 'אסון אוסלו') שבמסגרתו התירה ישראל את כניסתו של רב המרצחים יאסר עראפאת יש"ו שר"י לתחומי יהודה שומרון ועזה (כשאיתו עוד עשרות אלפי מחבלים צמאי דם), ואף מסרה שטחים נרחבים ביהודה ושומרון ועזה לידי שליטה ערבית.
באוגוסט 1995 (שנתיים אחרי חתימת הסכם "אוסלו א'", וחודש לפני חתימת הסכם "אוסלו ב'") נאם יו"ר הפת"ח יאסר עראפאת בפני קהל באוניברסיטת "אל אזהאר" בקהיר והשווה את הסכמי אוסלו ל"הסכם חוד'ייבה (אותו הסכם שעשה מוחמד עם בני שבט קורייש, אך לבסוף הפר את ההסכם כשהיה חזק צבאית כדי להביסם).
עצם ההשוואה של הסכם עם ישראל להסכם חוד'ייבה מהווה הוכחה מעל לכל ספק שהמוסלמים אינם מעוניינים בהסכם שלום אמיתי עם ישראל, אלא רק בהסכמי הפסקת אש זמניים (כדי שיוכלו להתחזק בזמן הפסקת האש).
צפו בעראפאת משווה בקול ברור (בערבית כמובן) את "אסון אוסלו" להסכם חוד'ייבה:
