חשבון נפש - מאמר מסכם מאת ברוך מרזל
עם שוך ההלם והזעזוע של סערת גירוש יהודי גוש קטיף וצפון השומרון, ברור לכולם כי המאבק שהתנהל בשנתיים האחרונות נגד תוכנית העקירה, היה הישורת הראשונה בלבד במאבק על ארץ ישראל ודמותה היהודית כולה. כעת הזמן להתמודד עם השאלות הנוקבות; עם הבעיות והכישלונות שאירעו במאבק האחרון. עלינו לעשות זאת מתוך רצון עז וכנה, להסיק את המסקנות הנכונות ולהעביר ביקורת בונה, כדי שלא נחזור שוב למראות המזעזעים של גירוש וחורבן היישובים.
שורש הטעויות שנעשו - אינו בצורה בה ניגשנו למאבק על גוש קטיף וצפון השומרון, אלא עוד הרבה קודם לכן. שכן הטעויות במאבק זה נעשו כהמשך ישיר לדרך בה נהגנו כל העת, כשאת יסודות דרכנו העמדנו בצורה עקומה. ביקשנו להשתלב מבפנים בדרך "יהודי באוהלך ואדם בצאתך", ונהגנו כשם שנהגו 'המשכילים בגלות'. חשבנו להשפיע במקומות שמעולם לא יתנו לנו לעשות כן, וכך הופסדו לשווא משאבים של כח ואנגריות.
מיטב בננו חונכו שהצבא הוא קדוש, עד כדי שאפשר לעשות דברים שהם בניגוד לתורה והלכה. רבים מאתנו תמכו בגישה זו, וסברו שככל שירבו הקצינים הדתיים - השפעתם תלך ותגדל. בפועל הקצינים הדתיים לא יתקדמו מעבר לדרגי הביניים, ואלה שקודמו היו מי שביקשו להוכיח שאינם מחוברים להוויה היהודית הדתית. כך מצאנו עצמנו עומדים למול יאיר נווה וגרשון הכהן, שפיקדו על הגירוש כשכיפה לראשם.
שלחנו את בנינו להשפיע במערכת המשפט, כדי להתמודד על עמדות כח, כאשר השופט הדתי הממוצע לא מתקדם למעלה מדרגת שופט מחוזי. מלבד זאת התברר שהשופטים הדתיים מחמירים פי כמה עם אנשי הימין. השופט הדתי פרקש שלח את ראשי ארגון 'הבית הלאומי' למעצר עד תום ההליכים, השופטים פיינבברג ומינץ שגרים ביש"ע החמירו עם צעירים שחסמו כבישים, והשופטים אזולאי ועמר בבאר שבע – הרואים עצמם כדתיים - עשו טרור משפטי למתיישבים.
ניסינו להשתלב בפרקליטות המדינה, אולם מהר מאד ראינו כי רק אלו שהסכימו לשרת את האידיאולוגיה השמאלנית, מתקדמים התקדמות מהירה, ועובדים כסגנים של פרקליט המדינה, בה בשעה שעורך הדין הדתי הממוצע יוצב בדרך כלל כאחרון התובעים. נוכחנו כי ככל שעורך הדין הדתי מתקדם בתפקידו, הוא מתאמץ יותר כדי להוכיח שאין לו קשר לעקרונות עליהם חונך, ומנסה למצות את הדין בחומרה עם אנשי הימין. (עורכת הדין רבקה גלאט בת למשפחה מקדומים שרדפה את אנשי חברון ובזכות מעשיה הרעים היא קודמה לתפקיד בכיר בענף התביעות בירושלים וכן עורך הדין עמוס כהן תלמיד ישיבה מחברון בעברו ובהווה התובע המשפטי המחזיק בשיא שלילי- הוא התובע ששלח אין ספור פעילי ימין למעצרים בבית המעצר בבאר שבע).
רבים מתוכנו ניסו להשתלב בתקשורת הכללית, כאשר לצורך כך הפכו מיטב אנשינו ל"דוס מחמד" של הברנז'ה.
בחרנו להשתלב במערכות הקיימות, ולא חיפשנו אלטרנטיבה. לא ביקשנו להקים מערכות, לחזק אותם ולגבות אותם בכח.
הטעויות בתחום הפוליטי
קודם הבחירות האחרונות הזהרנו כי למרות שבדרך כלל קשה להאמין לפוליטיקאים, צריך להאמין לשרון, כשאמר שיעשה וויתורים כואבים, יגרש יהודים וימסור למחבלים שטחים מארץ הקודש. אולם למרות זאת המנהיגות שלנו לא הסכימה לשמוע לכל מי שהזהיר אותם והלכה שולל אחר שרון.
הזהרנו שיהיה אסון אם מפלגות הימין יקימו ממשלה בשיתוף עם שינוי, אבל הם רצו פנימה והיוו את הגשר אל היעד של שרון – שהיה הגירוש והנסיגה. שרון השתמש במפלגות הימין ונהג בהם משל 'הכושי עשה את שלו – והכושי יכול ללכת...'
כעת מבינים הכל כי הבעיה היא אינה בשרון או בעסקנים כאלו ואחרים, הבעיה הייתה אצל כל אחד ואחד מאתנו, כשהובלנו על ידם לאותה דרך הרסנית. איפה היינו אנחנו – אותם עשרות אלפי יהודים שהגיעו להפגין בכפר מימון, בנתיבות ואופקים; אותם עשרות אלפים שעזבו את מנעמי החיים, הקריבו את עבודתם, ומסרו עצמם למען ארץ ישראל ועם ישראל.
כיצד קרה שהשכלנו לקום ולומר את דברנו רק כשהגענו למשוכה האחרונה, ולפני שנה אפשרנו לפוליטיקאים לשבת בממשלת שרון ללא כל ביקורת? כך קרה לבסוף ששרון החל להגשים את ממזימותיו ואימץ את מפת הדרכים, כשאותם פוליטיקאים מימין מרכיבים את ממשלתו.
מבלי לסלוח ולשנות למפלגות החרדיות על הפשע הבל יכופר, של שותפותם במשלת החורבן של שרון; היום אנו רואים כי הייתה זו טעות שלא לחבור לציבור החרדי. יתכן וקואליציה חרדית - דתית לאומית הייתה יוצרת בלוק חוסם לשרון לבצע את תוכניתו ההרסנית של שרון.
הייתה זו טעות כשהמאבק כולו נוהל על ידי מועצת יש"ע, שהינו גוף הניזון מתקציבי השלטון. מחר יצטרכו ראשיו את השרים שבגדו בנו היום, והם יאלצו לשוב ולחזר על פתחיהם בדרישות כאלה ואחרות לקבלת תקציבים.
כך גם כשתמכנו בקמפיינים בהם הושקעו מיליוני שקלים לסרק. קמפיינים בסיסמאות 'אהבה תנצח' והתחברות לערכים הישראלים, ירדו לטמיון כאשר בפועל מנסחי הקמפיין ביקשו להתחבר לשמאלנים מ'שנקין', אולם לא לעמך ישראל. השקנו קמפיינים נוספים שלא השפיעו כלל על הציבור הישראלי. במקומם ניתן היה להשקיע את הכסף בפעילות אופרטיבית למאבק. הטעות כאן הייתה בעיקר בסגנון – באסטרטגיה, ובמחשבה שכדי לנצח במאבק אנחנו צריכים למצוא חן בעיני השמאלנים משכונות האליטה בתל אביב. בסופו של דבר לא התנחלנו בליבות השמאלנים, וגורשנו מגוש קטיף ומצפון השומרון בחרפה.
עוד קודם לכן סלחנו לפושעי גירוש סיני וימית, התעלמנו מפשעיהם והידרנו עצמנו מהרדיפה אותם. איש לא היה מעיז לחזור על פשע גירוש יהודים מארץ הקודש, לו היינו רודפים את פושעי גירוש סיני כבר אז.
סלחנו לפושעי הסכמי 'אוסלו' ולא רדפנו אותם עד חורמה, תוך החרמה לדיראון עולם. כעת ברור כי לו אלו היו מוקצים מחמת מיאוס, איש לא היה מעז לגרש יהודים שוב.
המשכנו באותה דרך של סלחנות, וסלחנו לבנימין נתניהו, סילבן שלום, לימור לבנת ועוד אחרים בליכוד, על חלקם במסירת חברון ובייבוש ההתיישבות. הם המשיכו לתמוך בהמשך המשא ומתן עם האויב הפלשתיני ואנחנו שתקנו.
מה עושים? לאן הולכים?
כעת הכישלון מאחורינו, אולם אם נלמד ונפיק את הלקחים אזי שיצא שכרנו בהפסדנו. נדע כיצד להמשיך הלאה וכך נוכל לגשת למאבקים הבאים מתוך מוכנות אמיתית לניצחון:
במאבק על גוש קטיף למדנו להבחין מי לנו ומי לצרנו. למדנו על בשרנו שדיבורים על חוקי יסוד וזכויות האזרח, הן דיבורי סרק חסרי סיכוי, ושאותו בית המשפט העליון, שיצא להגנת הדגים המפונים באילת וקבע שיש לאפשר זמן של שלוש שנים עד לתהליך פינויים כדי שהדגים יתאקלמו - לא קיבל ולו עתירה אחת של מתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון. ראינו כיצד אותו בית משפט דחה על סף ולא כיבד ולו ערר אחד, של עצור או עצורה שנזרקו לכלא בגלל חסימת כביש. (נזכור לדיראון עולם את השופטת איילה פורקצ'יה שזרקה מספר ילדות לכלא לתקופות ארוכות בגלל שהילדות האלו התחצפו לשוטרת).
אך יותר מכל למדנו על בשרנו שזה לא בושה לחלום. זו לא בושה ללכת עם האידיאלים עד הסוף. נוכחנו כי למרות שלפני כמה עשרות שנים רעיונות כמו גירוש יהודים היו מוקצים מחמת מיאוס, היום הם הפכו ללב הקונצנזוס. כעת נזכור כי גם לנו מותר לחלום. גם אנו יכולים ללכת עם האמת עד הסוף ולהוציא קריאה ודרישה חד משמעית – יגורש האוייב מארצנו תוך תוכנית התנתקות לאוייבי ישראל.
נוכחנו לדעת שיש לנו נוער נפלא שלא חת מכל מכשול, נוער הנאמן לארץ ישראל ונכון למסירות נפש אמיתית, וכי יש לנו ארץ נהדרת. יש לנו רעיון גדול והגיע הזמן ליישמו – מדינה יהודית אמיתית בארץ ישראל.
הגיע הזמן לבנות כח חדש שלא היה קשור לממשלת שרון ולא חטא בחטאים האמורים לעיל. הממסד הישן כשל ועליו ללכת הביתה או לזוז הצידה ולסייע לצערים לעלות.
אחרי שהכנסת והבג"ץ הכשירו גירוש יהודים טובים מבתיהם לא יהיה מי שיטען כי אין זה מוסרי לגרש את האוייב מארצנו - אנו צריכים לפעול לסלק מארצנו את האויבים. בלי זה לא נוכל להיאחז בארצנו.
עלינו לתת צל"ש מתמיד לחיילים הסרבנים. להפוך אותם לגיבורים שלנו ולמנהיגים שלא כשלו במשימה.
צריך לבנות מערכת שתלחם באויב המסוכן ביותר לארץ ישראל וליהדות, והוא בית המשפט העליון המורכב מחברה שמאלנית שונאת יהדות.
מתוך אהבת ישראל יש ליצור קרע אמיתי מול כל הזרועות שרדפו אותנו. לא לסלוח ולא לשכוח. ידע כל חייל שהוא משרת בצבא גירוש והמדים שהוא לובש אינם מוספים לו כבוד.
יש להקים מערכות טהורות שאינם תלותיות, שיחליפו את מועצת יש"ע ויהיו בית לכל האנשים שאינם מוכנים לפשרה.
כעת הזמן להציג תכניות לניהול והכוונת המדינה כפי שכיום יש רק לשמאל הקיצוני.
עלינו לבנות מערכות נפרדות ולהציע אופציות למערכות הקיימות. לפעול לביסוס מעמדו של המשפט העברי ולהאדרת כוחם של בתי דין שיהיו נפרדים מהמערכת הקיימת.
ויותר מכל יש לזכור ולהזכיר לעצמנו כי לא רק על בתינו הפרטיים אנו צריכים להיאבק, אלא בראש ובראשונה על הר בית ה' שעומד היום שמם ושועלים הולכים בו!
נמשיך לענוד את הצמיד הכתום, על מכוניתנו ובתינו יישאר הסרט הכתום, כשבועת אמת שלא נשכח ולא נסלח!
לא נשכח את המראות המזעזעים. לא נשכח את הילדה בת השמונה מגורשת מביתה. לא נשכח את היהודי ניצול השואה שחיילים מצווים עליו לעזוב את ביתו בארץ הקודש. לא נשכח את טלי חתואל ואת ארבעת בנותיה הי"ד, ואת ילדי משפחת כהן יבדל"א שביתם ניתן במתנה למי שפגע בהם.
לא נסלח לשרון, לביבי, ללבנת ולסילבן שלום, לשופטי בית המשפט העליון ולאנשי התקשורת, לקציני צה"ל ולמפקדי המשטרה. ולא נסלח לכל מי שהתיימרו להוביל את המאבק וברגע האמת התגלו כמי שהוליכו את הציבור שולל.
"רבי חייא, רבה ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקרצתה, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא: בי רבי, כך היא גאולתן של ישראל. בתחילה קמיאה קימאה, כל מה שהיא הולכת היא באה והולכת".
( ירושלמי ברכות א:א)
אל יאוש יהודים! אל יאוש!
