כתב נושא: הגלות והגוים - המורחב!  (נקרא 5366 פעמים)

0 משתמשים ו- 1 אורח נמצאים בנושא זה.

מנותק eran

  • חבר(ה) מקצועי(ת)
  • *
  • הודעות: 662
הגלות והגוים - המורחב!
« ב- : ינואר 07, 2007, 10:09:40 »
כאשר הבטחתי כן קיימתי, חיבור בנושא יחסי "גוים יהודים" בהיסטוריה האנושית:
במשך שנים רבות יהודים הסתובבו בעולם וחיפשו הסבר למערכת היחסים התמוהה הזאת בין יהודים לגויים. במשך אלפי שנים היינו עדים להתייחסות עויינת מצד העולם כלפי העם היהודי. ההיסטוריה היהודית היא סיפור מתמשך של סבל ורדיפות, שנאה והתנכלויות. היו שתלו את הסיבה לכך בעובדה שהעם היהודי נע ונד ואין לו מדינה משלו. תופעה זו אינה יכולה להיות מוסברת בנימוקים רציונליים, כשם שהאנטישמיות המסורתית אינה הגיונית. שנאו את היהודים כי היו עשירים ושטמו אותם כי היו עניים. רדפו אותם כי התבדלו מהעמים האחרים, ובזו להם כאשר ניסו להתערות בקרב הגויים שמסביבם. התנכלו להם כשטיפסו בסולם ההצלחה, ורמסו אותם כשהיו בשפל המדרגה. לאנטישמיות היו תירוצים למכביר, משום שלא הייתה לה סיבה הגיונית. אולם ההסבר האמיתי למערכת היחסים התמוהה הזאת בין יהודים לגויים טמון בתורתינו הקדושה בפרשת תולדות. יעקב ועשיו עדיין לא נולדו, אבל כבר אז נקבע העימות הנצחי ביניהם: "ולאום מלאום יאמץ". כשזה קם - זה נופל, וכשזה קם - זה נופל. המתח התמידי הזה נמשך לאורך כל הפרשה ומגיע לשיאו בפרשת הברכות. יצחק מברך את יעקב: "יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים".
כאן נקבע ייחודו של עם-ישראל, עם הנושא את לפיד האמונה והערכים ונועד להיות אור לגויים. כשעם-ישראל ממלא את ייעודו, הוא זוכה להערכת העמים, עד ש"והיו מלכים אומנייך ושרותיהם - מניקותייך". ברגע שעם-ישראל זונח את תפקידו, מתהפכים היוצרות, כמו שאומר יצחק לעשיו: "והיה כאשר תריד (כפירוש רש"י: "כשיעברו ישראל על התורה") - ופרקת עולו מעל צווארך" .
בפרק זה נצעד בעיקבות ההיסטוריה האנושית במהלך אלפי דורות מנקודת חורבן בית שני ועד ימינו אנו, וניראה איך דור אחר דור קמו עלינו לכלותינו, אבל תמיד הקב"ה מצילנו מידם.
עם ישראל מתוקף הבטחה אלוקית זאת עלה ממצרים והתיישב בכל חלקי א"י, ניהל פה ממלכה ומשטר אורח חיים ופולחן אלוקי, כאשר השיא היה בית קודשנו ותפארתינו - בית המקדש.
לאחר שטיטוס הרשע שרף את בית המקדש והגלה את עם ישראל לגלות, עדיין נשארו כיסים של התנגדות בשטחי יהודה.
בשנת - 135 למניין הנוצרים, נפל המבצר האחרון בביתר, לפני לגיונותיו של הקיסר אנדריאנוס. רבבות מצאו מותם בקרבות הדמים. בני יהודה (שהרי היו משטח יהודה) הוגלו ל-4 כנפות תבל, ובאותה שעה החלה הגלות הנוראה. אנדריאנוס גזר להשמיד ולמחות כליל את כל אמונתם של היהודים מעל פני האדמה, גזירות שכל העובר עליהם חייב מיתה: אסרו את שמירת השבת את המילה, ואת לימוד התורה. במצוותו של הנציב הרומי טורנוס רופוס נחרש מקומם של בית המקדש וחומות ירושלים, כדי לציין כי ציון אבדה לעולמים. גם הוכנה תוכנית חדשה לבניית עיר חדשה - רומית בסיגנונה ואלילית באופייה. השם ירושלים נמחה ושמה של העיר החדשה הוסב לאיליה קאפיטולינה. אנדרטה הוקמה לתפארתו של הקיסר הרומי אנדריאנוס ומצבות, מקדשים ופסלים הוצבו לכבודם של אלים רומים והלניים וחיללו את הארץ הקדושה. ויש עדויות מדרשיות על כך שבמחזות רומאים הוצגו מסרים אנטישמיים חריפים.נראה גם שבתקופת דומיטיאנוס (משנת 81) היו הצקות ליהודים. היו מקרים של הוצאה להורג של רומאים, באשמת התקרבות ליהדות.
התקופה שאח"כ עמדה בסימן ההתחזקות הנוצרית, ואחרי שנפסק מרד בר כוכבא ידה של הנצרות הייתה על העליונה. הנצרות שהחלה את דרכה מתוך היהדות במאה הראשונה לספירה, התפתחה לדת עצמאית במרוצת הזמן, בעיקר עקב השפעתו של פאולוס (שאול הטרסי), אחד "השליחים" -תלמידיו של ישו. ובעיקבות כך הנצרות והיהדות הפכו ל"דתות מתחרות".
בשנת 313 לספירה הפכה הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומית. זמן-מה קודם לכן נחלשו הקהילות היהודיות שהיו כפופות לאימפריה הרומית, בפרט אלה שישבו בארץ ישראל, עקב מרידות בלתי-מוצלחות בשלטון הרומי (המרד הגדול, מרד בר כוכבא). הענקת מעמד רשמי ובכיר לנצרות, החליש עוד יותר את הקהילות היהודיות באימפריה.לאחר שהנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה הרומית נמנעו מן היהודים זכויות מהן נהנו שנים רבות, והוטלו עליהם הגבלות ואפליות רבות, כדי להמעיט את השפעתם ולהשפילם.
בסביבות שנת 570 נולד עוד צורר ליהדות ומוחמד בן עבדאללה שייסד את האסלאם, וחיבר את הקוראן.
הקוראן מתאר את היהודים בקוראן כאנשים שחטאו ונהפכו לחיות, כמספר פעמים. לדוגמה, יהיה פסוק 65 בסורה ה2: " הן ידועים לכם אלה מביניכם אשר שלחו יד לדוג ביום השבת: אמרנו להם, היו קופים מאוסים " ( חשוב לציין שהפרשנות המסורתית מייחסת זאת ליהודים ). בנוסף, ישנן מסורות אסלאמיות הגורסות שהיהודים הינם צאצאי חזירים.
העיר מדינה, העיר השנייה בקדושתה לאסלאם הייתה בעברה עיר יהודית. כאשר מוחמד הגיע לעיר עם המהגרים ממכה, הוא ניסה לגרום ליהודים להתאסלם. ניסיונות אלה לא צלחו, ועקב זאת מוחמד החל מתאכזר ליהודים ונוקט ביחס עויין. הוא החל מגרש את השבטים היהודים וטובח בהם בתאונות שונות, שהמוסלמים מקבלים בביטחון מלא שהן נכונות, אולם למעט מה שמוחמד טען אין שום הוכחה שמה שאמר אינו אלא סתם תירוץ להשמיד יהודים בשל זאת שסירבו להתאסלם.
הקוראן אינו אחיד ביחסו כלפי היהודים. הטיעון המקובל הינו שברגע בו היהודים סירבו לקבל עליהם את האסלאם, החלו להופיע בקוראן פסוקים אנטישמיים, המתארים יהודים כחזירים וקופים, ועוד דימויים כגון שנואיו של האל. לעומת זאת, בחדית' מוחמד מצטייר כאדם אשר מנצל כל הזדמנות לפגוע ביהודים, ולראייה יהיו שני קטעי חדית': " היהודים הם אומה של שקרנים... היהודים הם שקרנים, בוגדנים ואנשים רעים " (חדית' אישק } " יום התחייה לא יבוא עד אשר המוסלמים יילחמו ביהודים והאבנים והעצים, שמאסה נפשם ביהודים יצעקו למוסלמים : 'יא מוסלמי יא עבד אללה, יש יהודי מאחורי בוא והרגהו". ישנן חדית'ות נוספות ורבות המדברות בגנות היהודים ובעד הפגיעה בהם.
אם כן החלו היהדים לעמוד בין הפטיש לסדן. בארצות אשכנז הייתה לדת הנוצרית אחיזה חזקה מאוד, והיא הייתה מאוד עויינת ליהודים. מצד שני בארצות ערב החלה תנועת האיסלאם שטבחה ביהודים ללא רחם בגלל התנגדותם להתנצר, לתפוס אחיזה בחצי האי ערב והלאה.
בשנת 1225 נידה רבי יחיאל מפריז את ניקולס דונין שהיה אחד מתלמידיו עקב כפירתו בתורה שבעל פה. וכך אומר רבי יחיאל מפריז על תלמידו לשעבר : "החוטא הלז אשר כפר בדברי חכמינו שהיו יותר מט"ו מאות שנה ולא היה מאמין רק ככתוב בתורת משה בלי פתרון. ואתם ידעתם כי לכל דבר צריך פשר ועל כן הבדלנוהו ונדונוהו".
בשנת 1235 ניקולס דונין  המיר את דתו לנצרות. פעולתו הפומבית הראשונה כמומר הייתה לעודד את הצלבנים במסגרת מסע צלב שנעשה באותה העת כנגד יהודים באנז'ו ובברטאן. במסע זה נרצחו כשלושת אלפים יהודים וכחמש מאות בחרו להמיר את דתם. בשנת 1236 כתב חיבור נגד התלמוד. בשנת 1239-1238 הצטרף הצטרף למסדר הפרנציסקני. באותה העת החל להפציר באפיפיור גרגוריוס התשיעי לאסור על היהודים ללמוד את התלמוד. הוא עמד בראש צוות של מומרים אשר נסח שלושים וחמש האשמות נגד התלמוד. האשמות אלו הובילו למשפט פריז בשנת 1240 ובעקבותיו לשריפת התלמוד בשנת 1242. וממש כמו שמעיד הנביא:"מהריסיך ומחריביך ממך יצאו".
משפט פריז היה דיון משפטי שהתקיים בארמון מלך צרפת, לואי התשיעי, ב-25 ביוני 1240 בדבר אשמתם של היהודים על הכתוב בתלמוד. ביהדות הוא מכונה גם "ויכוח פריז".
בשנת 1215 התכנסה הכנסייה לוועידה מכרעת בשאלת היהודים והמוסלמים, ועידת לטרן הרביעית. בהחלטות נקבע שיש לאסור על יהודים לעסוק בתפקידים ציבוריים וכן שיהודים ילבשו בגד מיוחד שיזהה אותם ויבדילם מן הנוצרים. עקב כך חויבו היהודים לשאת על בגדיהם טלאי בצבעי אדום ולבן.
באותה תקופה העבירו יהודים מומרים לעיונם של חכמים נוצריים כמו פטרוס ונרביליס קטעים מהתלמוד ומהברייתא, הצביעו לפניהם על מספר רב של אגדות שבהם יחס שלילי ביותר למי שאינם יהודים.על כן, הוחלט להעמיד לדין את היהודים דווקא על הכתוב בתלמוד, משום שעל הכתוב בתנ"ך לא יכלו הנוצרים לשפוט את היהודים הואיל והתנ"ך הוא גם חלק מכתבי הקודש שלהם. באותו זמן עלו גם שני מסדרים חשובים נוצריים, של הפרנציסקנים ושל הדומיניקנים, שהרבו לעסוק בפעולות של הטפה וכפייה דתית והיו בעלי מאפיינים אנטישמיים.
המשפט נגד התלמוד התנהל בחודש יוני , שנת 1240 בפריז לעיני מלך צרפת. בראש חבר השופטים ישבה המלכה בלנש מקסטיליה ולצידה אנשי כמורה כמו ההגמונים משאנץ, משגליץ ומפריש. ולמרות שרבותינו רבי יחיאל מפריז ועימו רבי משה מקוצי, מחבר ספר מצוות גדול, רבי יהודה ב"ר דוד ממילון ורבי שמואל ב"ר שלמה משאטא-טיער התגברו כאריות וצדקו בכל טענותיהם למעלה מכל ספק, בסיום המשפט מצא חבר השופטים את התלמוד אשם בדין ודן אותו לשריפה. ניסיונותיהם של היהודים למנוע את ביצוע גזר הדין נכשלו וכל ספרי התלמוד הוחרמו. בשנת 1242 שרפו הצרפתים בפריז את כל ספרי התלמוד במשך כשתי יממות.
ההשלכה של המשפט הייתה ברורה וחדה. הנוצרים מתכוונים לעשות דבר שנמנעו ממנו במשך כל הדורות עד אז – להתערב בתפיסה ובאמונה היהודית עצמה.
כאמור, הנוצרים רחשו גם שנאה דתית ליהודים וזאת מפני שלפי האמונה הנוצרית, היהודים דחו את ישו (שהתחיל את זרם הנצרות), משיח שנולד בתוכם, ולטענתם אף הביאו למותו, כפי שמתואר בספרי הברית החדשה. הכמרים השתמשו בדרשותיהם ובטקסיהם כדי להסית את העם הפשוט והבוּר נגד היהודים.
בין המאה ה-11 והמאה ה-13 יזמו האפיפיורים  סדרת מסעות צבאיים שנקראו בשם "מסעי הצלב".מסעות אלו החלו כנסיונות לכבוש את ירושלים מן המוסלמים ולהביאה תחת שלטון נוצרי, אך הפכו למלחמות טריטוריאליות. המשתתפים במסעות אלה קרויים צלבנים.
היהודים ראו במסעי הצלב משום אסון. דרכם של הצלבנים אל ארץ הקודש הייתה זרועה בדם יהודי, הן על ידי הצלבנים עצמם, אבל יותר מכך על ידי קבוצות עממיות שצעדו בעקבות הצלבנים. כך בקיץ ד'תתנ"ו (1096) חרבו הקהילות המרכזיות של גרמניה כאשר ערי הרינוס: שפייר, וורמס ומיינץ (או שפירא, ורמיזא ומגנצא - כפי שנקראו בידי היהודים), מותקפות בידי המון מוסת. הניסיונות להציל את היהודים כשלו ומאות רבות (כל יהודי הקהילות) נרצחו או שמו נפשם בכפם. בקהילות אחרות הוכרחו היהודים לקבל את הנצרות. קהילות אחרות במקומות אחרים בגרמניה, ובארצות אחרות כמו צרפת ואיטליה חרבו. כמו כן נטבחו יהודים על ידי הצלבנים בארץ ישראל ובסוריה.
מעשי הזוועה של הצלבנים החריפו את מצבם של היהודים שהיה גרוע ממילא. מצבם החברתי החמיר וההגבלות החוקיות עליהם הפכו לחמורות יותר ותכופות יותר בכל רחבי העולם הנוצרי. מסעי הצלב הכינו את הרקע לחקיקה האנטי יהודית של האפיפיור אינוצנטיוס השלישי, שהייתה נקודת תפנית בהיסטוריה היהודית בימי הביניים.
ליהודים בתקופת הצלבנים, שלא כיהודים בתקופות מאוחרות יותר, יכולה הייתה המרת הדת להוות פתח הצלה בטוח יחסית. אף על פי כן הם לא התפתו, כפי שטוען ספר חסידים: "בקידוש השם הכול עומדים בנקל.. ואפילו אחד מאלף אינו כופר".
מהר"ם מרוטנברג האמין כי מקדשי השם אינם סובלים: "כשהאדם גומר בדעתו לקדש את השם, ויצא מפיו רוח טהרה, וברור הדבר שהוא מאת השם... כל מה שעושין לו הן חניקה, הן סקילה, הן שריפה, הן קבורת חיים, הן תליה, אינו כואב לו כלום...", והוכיח זאת מכך "שאין לך אדם בעולם שאם היה נוגע אפילו באצבע קטנה באש שלא היה צועק", ואילו מקדשי השם אינם צועקים כשנשרפים ונהרגים.
שינויי זמן ומקום חסרי משמעות עבור היהודי, מוות ועינוים היו נחלתם. עלילות דם החלו להתפרסם ברחבי אירופה. כדוגמת עלילת הדם בנוריץ' שהופצה והתפרסמה על ידי נזיר בשם תומס ב־1150 ומתעדת אירוע שהתרחש שש שנים קודם לכן, נחשבת לראשונה שבעלילות הדם.
תומס סיפר כי גופתו של ילד קטן, ויליאם שמו, התגלתה ביער. הגופה לא הרקיבה ו"נתגלו עליה סימני מות קדושים". תומס אסף כמה עדויות לכך שיד היהודים הייתה במעל: משרתת בבית אחד מנכבדי היהודים דיווחה שחזתה שם בילד עקוד. נוצרי פגש ביהודים המובילים את הגופה ליער.
בנוסף, נודע לו מידיד, יהודי שהמיר דתו, כי מדי שנה מתכנסים היהודים בנרבון וקובעים שם על איזו מעיירות היהודים יוטל להביא קורבן נוצרי עבור פסח של אותה שנה.
עלילה נוספת הייתה בבלואה (Blois) ב־1171 והיא מיוחדת בכמה מובנים.
ראשית, זו הייתה עלילה שהופצה אפילו מבלי שהתגלתה גופה, או שנטען שילד נעדר. נראה שחבילת עור מעובד שנפלה מיהודי בעת שפגש משרת נוצרי היא שהציתה את ההאשמה. המשרת חשד שהחבילה היא גופת ילד ודיווח זאת לאדונו. האדון, שהסתכסך עם גבירה יהודיה כלשהי, ניצל את ההזדמנות.שנית, בניגוד למקרים אחרים, השלטונות בבלואה שיתפו פעולה עם המאשימים ומיהרו להרשיע בדין את כל יהודי העיר.שלישית, המחיר בנפש היה גבוה. כל ארבעים יהודי הקהילה הוצאו להורג.
העלילה הותירה חותם עמוק על יהודי אותה תקופה. נקבע לזכרה צום בכ' בסיון, קביעה שיוחסה לרבנו תם, הדמות היהודית החשובה ביותר באותה תקופה. נאמר על הצום: "גדול יהיה צום זה מצום גדליהו בן אחיקם".
רבינו אפרים בן יעקב מבון כותב ב"ספר הזכירה" שלו, שקהילת בלואה, אנשים נשים וטף, עלתה על המוקד עם שירת "עלינו לשבח" בפיה, והוא מתאר את המנגינה שאותה שרו, "שתחילתה הכנעה ופחד, וסופה אמיצה וגיבורה".
עלילת דם נוספת אירתה ב־1235 כאשר נרצחו בביתם חמשת ילדיו של טוחן נוצרי. במהרה התפשטה הטענה כי יד היהודים בדבר, ו־35 מיהודי העיר נטבחו בידי ההמון.
ב־1255 נעלם ילד בן עניים בלינקולן שבאנגליה. גופתו התגלתה בבאר, ובמהרה הוחשבה למחוללת ניסים לרוב. סופר אפילו שביכולתה להשיב מאור עיניים לעיוור.היהודים היו החשודים המידיים ברצח הילד, ואחד מהם אף הודה בעינויים. ההודאה לא הצילה אותו, והוא נקשר לזנבו של סוס, ואחר כך הועלה לגרדום בצוותא עם 18 יהודים אחרים.
באותה תקופה התחוללה באירופה מגפת הדבר שהתפשטה ברחבי אירופה בכמה גלים במשך 4 שנים (1351-1347) וקטלה 25 מיליון בני אדם. המגפה כונתה בשם "המוות השחור".
במצוקתם ובאסונם הפנו הנוצרים באירופה, בראש ובראשונה בגרמניה ובסביבתה, אצבע מאשימה לעבר היהודים. על היהודים נטפלה ההאשמה כאילו הרעילו את הבארות ובכך גרמו לפריצת המגפה. האשמה זו חוזקה בעדויות "שיקריות" שנגבו מיהודים שתחת עינוים הודו שאכן זיהמו את מקורות המים משנאתם לנוצרים. כמה מהם סיפרו שההרעלה היא חלק מקנוניה שרוקם ארגון יהודי שמרכזו בעיר טולדו ומטרתו כינון שלטון יהודי כלל עולמי. כפי שהתרחש בעלילות הדם, גם כאן שימשו העינויים להוצאת וידויים חסרי שחר מיהודים אומללים.
היהודים נשרפו למוות בבזל. בשטרסבורג הם נשרפו בבית הקברות שלהם, והוחלט לגרשם משם למשך מאה שנה. בכל הערים שעל נהר הריין שרפו יהודים למוות. ההמונים המטונפים ומחוסרי ההיגיינה יחד עם האצולה כאחד, הוכחדו מהמחלה בימי הביינים. והגורם לכך היה - איך לא - היהודי. עשרות אלפים בהערכות המינימלסטיות ביותר, וכנראה הרבה מעבר ל - 200,000 יהודים נתלו, נשרפו, נטבעו, והוכו למוות בידי הגויים של הגלות, כחיסון נגד המגפה השחורה.
ובכן גם עלילות הדם נמשכו במלוא העצומה באותה תקופה  ב־1475 נמצאה גופת הילד סימון בטרנט שבאיטליה. את הילד המת מצא יהודי בבאר ביתו, אולי משום שלשם הושלכה בידי נוצרי שחפץ להיפטר מאשמתו בדרך קלה. היהודים הבינו את הצפוי להם והיו אובדי עצות, אך לא היו להם מנוס מלדווח לשלטונות על הגופה.
במהרה נמצאו נוצרים שהעידו כי שמעו קול ילד בוכה מביתו של היהודי. בני הבית הודו, בייסורי העינויים, וגם סיפקו תיאור מפורט של הרצח כביכול לחוקריהם. את ראשם של אלו שהסכימו להיטבל ערפו, והאחרים נידונו למוות בשריפה, אחרי שבשרם ייקרע מעליהם במלקחיים מלובנים.
ב־1491, ערב גירוש ספרד, הואשמו יהודים מלה גווארדיה ברצח פולחני אכזרי של ילד, שכלל את עקירת ליבו מגופו. היהודים הוצאו להורג, אף שלא דווח על אף ילד נעדר ושום גופה לא נמצאה. הילד אולי לא היה ולא נברא, אך סיפורים שנפוצו תיארו כיצד בשעה שנעקד בידי היהודים רעדה האדמה וחשכה השמש. העדר הגופה תורץ בעלייתו של הילד הישר השמימה.
בכלל ימי הביינים העניקו ליהודים "הטבות" נוצריות דוגמת מסע הצלב של הרועים, שטבחו בכל יהודי שבין אזן עד טולוס.
וקדושי חינין. מתוך שהואשמו בהרעלת הבארות, הושלכו 166 יהודים חיים אל תוך הלהבות. "ומחסלי היהודים" הבאוורים של ארמלדר, שטבחו באלפי יהודים עם קילשונים וגרזנים באזור הריינלנד.
האשמה נוספת של "חילול הקורבן", כשהיהודים הואשמו בהכאת ודקירת הפת שהיוותה חלק מהפולחן הנוצרי "היוקריסט". מעל ל-100,000 יהודים נרצחו כתוצאה מאותו טירוף, עם התפשטות האשמה בכל פרנקוניה ובווריה ועד לאוסטריה.
תקופת ימי הביינים מתאפיינת בגירושים של קהילות יהודיות. אוליי הגירוש המפורסם שהתרחש הוא גירוש יהודי ספרד. גירוש ספרד הוא בעצם הכינוי לצו שפורסם בשנת 1492 על ידי פרננדו השני מלך ארגון ואשתו המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה ובו נאסרה בחוק ישיבתם של יהודים בממלכות קסטיליה וארגון ולאופן מימושו של צו זה. צו זה היווה את שיאה של מסכת הגבלות ורדיפות שננקטו כנגד היהודים בספרד, והביא לקיצה של הקהילה היהודית הוותיקה והמפוארת שישבה בספרד.
האינקוויזציה החלה לפעול בספרד ב־1 בינואר 1481. אלה שנמצאו אשמים הועברו מסמכותה של האינקוויזיציה אל בתי הדין החילוניים, שם לרוב נידונו לעינויים (ככפרה על עוונותיהם) או למוות באמצעות שריפה על המוקד או תליה. היו יהודים שבחרו לא להמיר את דתם (או להעמיד פנים שעשו זאת כפי שעשו האנוסים), מנהיג האינקוויזיציה תומס דה טורקומדה סבר כי היהודים משפיעים לרעה, מבחינה דתית, על היהודים שהתנצרו, ולכן שכנע את המלך פרדיננד והמלכה איזבלה בשנת 1492 להוציא צו שיורה על גירוש כל היהודים מספרד. מטרתו של הצו הייתה בעיקרה מניעת ההשפעה של היהודים על המומרים.
גם באנגליה ב 1290 גורשו כמעט כל יהודי המדינה-כ-16,000, אותם יהודים היגרו בעיקר להולנד וצרפת השכנות או שהרחיקו אף יותר מכך. היהודים הורשו לקחת איתם את רכושם אך בתיהם וכל מה שלא הצליחו לקחת עימם הפך באופן אוטומטי לרכוש המלך. מאז הגירוש ידוע רק על יהודים בבריטניה שהתנצרו בצורה חלקית או שהתחזו למתנצרים. העדויות עליהם נמשכו רק עד שנת 1551, למרות שגם לאחר מכן הם לא עזבו את בריטניה. לאחר שנת 1290 חיו רק אנוסים שנפגעו מדי פעם מהנוצרים המקומיים.
לגבי צרפת - ב-1306 בוצע הגירוש הכללי הראשון של יהודי צרפת. היהודים שנותרו סבלו רדיפות, וב-1348-9 בוצע בהם טבח המוני אחרי שכמרים בכל רחבי צרפת האשימו את היהודים בהפצת המגפה השחורה אשר הפילה מיליוני חללים באירופה. המשך ההסתה הביא ב-1394 לגירושם המוחלט מכל האדמות שבהם שלט המלך. הלחץ לגרש יהודים הלך וגדל גם במחוזות עצמאיים, שהיו נוחים באופן מסורתי ליהודים הגרים בהם, דוגמת פרובנס. ב-1498 בוצע הגירוש האחרון של יהודים ממחוזות אלה.
בשם גזירות קנ"א מכונות פרעות כנגד היהודים שהתחוללו בספרד בשנת 1391. הפרעות החלו בקסטיליה. שם מת המלך, ובנו יורש העצר היה קטן מכדי למלוך. השלטון היה נתון בידי אפוטרופסים, וכוחם היה חלש. ידוע שבראש חודש תמוז ב-4 ביוני הוצתו בתי הקהילה בסיבליה ונרצחו היהודים. רבים מתו על קידוש השם, רבים נמכרו כעבדים לערבים ורבים אחרים השתמדו. גל החורבן והשמד עבר מקהילה לקהילה בקסטיליה במהלך חודש יוני. נכדו של הרא"ש, רבי יהודה, נרצח עם משפחתו ותלמידיו בטולדו.
ביולי פקד האסון גם את יהודי אראגון. בין הבורחים מהעיר ולנסיה, שבה נרצחו מאתיים וחמישים איש תחת הסיסמה: "היהודים חייבים להתנצר או למות", היה גם רבי יצחק בן ששת.
באותו תקופה נוסד מוסד חקירות שהקימה הכנסייה הקתולית במאה ה-13 ובראשה האפיפיור גרגוריוס ה-9, בניסיון להיאבק בכתות מינות שפרחו באותה תקופה, בעיקר בערים. למוסד זה ניתן השם "האינקוויזיציה".
חקירות האינקוויזיציה תועדו בפרוטוקולים מסודרים, שמהם אפשר ללמוד כי לעתים נדירות השתמשו החוקרים בעינויים. עם זאת, יש לזכור שהמשפט בימי הביניים לא הכיר בעדויות נסיבתיות, והראיה הקבילה היחידה לאשמתו של אדם הייתה הודאתו. השימוש בעינויים היה אפוא חיוני והותר במאה ה-13 על ידי הכנסייה. האינקוויזיטורים היו לרוב נזירים מהמסדרים המנדיקנטים - מסדרים שתפסו מעמד מרכזי בעולם הנוצרי החל מהמאה ה-13, בזכות פרשנותם הרדיקלית לכתבי הקודש.
כתוצאה מהאינקוויזיציה היו יהודים בימי הביניים שהוכרחו לקבל על עצמם את הדת הנוצרית בספרד, פורטוגל, ודרום אמריקה  בכפיה מסוף המאה ה14 ועד תחילת המאה ה16, יהודים אלו כונו בשם "האנוסים". יהודים אשר לא הסכימו להתנצר מותו במיתות משונות וארורות.
וכן גם גזירות ת"ח ת"ט  שזה בעצם כינוי לפרעות אכזריים ורצח המוני של יהודים בשנים 1648-1649 במהלך התקוממות הקוזאקים והחקלאים הפיאודלים של דרום אוקראינה כנגד הממלכה המשעבדת, פולין, בהנהגתו של בוגדן חמלניצקי, או כפי שכונה בפי היהודים: "חמיל הרשע". הפרעות כללו התעללות ביהודים חיים ובגופות המתים, הרג תינוקות, אונס נשים ונערות, עינוי ורצח הורים למול עיני ילדיהם וילדים למול עיני הוריהם, מכירה של יהודים רבים לעבדות ועוד. בספר "יוון מצולה" מאת נתן נטע בן משה הנובר, המתעד את המאורעות, מסופר על זוועות סאדיסטיות קשות, ובלשון המחבר: "קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים, וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. ושחטו ילדים בחיק אימותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהן. וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול חי מן הבטן, ותלו הילדים בדדי אימותם וקצת ילדים חתכו בשפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם. ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם. לא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם, וכל ד' מיתות בית דין: סקילה, שרפה, הרג וחנק. והרבה לקחו הקדרים בשביה, ונשים ובתולות עינו ושכבו עם הנשים לפני האנשים, והבתולות והנשים היפות לקחו לשפחות ולאופות וקצת לנשים ולפילגשים" ("יְוֵן מצולה", פרק ד').
בפרעות נרצחו, על-פי ההערכות, מעל 100,000 יהודים, ונשרפו ונחרבו כשליש מהקהילות היהודיות בפולין ואוקראינה. הפרעות נחשבות כאסון שגבה את מספר הקורבנות היהודים הגדול ביותר מאז מרד בר כוכבא, וכאירוע מעצב בתולדות עם ישראל בכלל ובתולדות האנטישמיות בפרט.
וכן השנים חלפו להם בלי מנוח ליהודי, והחלו סוג של שמד חדש כנגדו המוכנה "פוגרום".
פוגרום (מרוסית погром, שפירושו השמדה, הרס) הוא התנכלות רחבת היקף ביהודים, על-ידי קבוצות מאורגנות או ספונטניות, על רקע אנטישמי. התנכלות זו פגעה בחייהם וברכושם של היהודים. המלה נעשתה נפוצה במשמעות זו לאחר הפוגרומים שנעשו בדרום רוסיה בשנים 1881-1884.
פרעות רבות התרחשו ברחבי אירופה כגון: פרעות "הפ-הפ" גרמניה 1819 ,הסופות בנגב רוסיה 1881-1882 פרעות קישינב רוסיה 1903 ,פרעות הטירונים רוסיה 1904-1905 , פרעות "המאות השחורות" רוסיה 1905 ,פרעות פטליורה אוקראינה 1919, ליל הבדולח גרמניה הלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938.
פרעות "הֶפּ-הֶפּ" הן כינוי לפרעות שנערכו ביהודי גרמניה בשנת 1819. הפורעים הוסתו והובלו בידי קבוצה מן העילית האינטלקטואלית (פרופסורים באוניברסיטה וסטודנטים). בפרעות נפגעו מוסדות דת ותרבות יהודיים וגם בתי עסק פרטיים של יהודים, אך אין מידע על נפגעים בנפש. היהודים כמעט שלא הגנו על עצמם, בחלק ממדינות גרמניה נשלחו כוחות צבא לדכא את הפרעות.
פרעות קישינב שהתרחשו בשנת 1903 בעיר קישינב, אז עיר בחבל בסרביה שסופח לאימפריה רוסית ב 1812 וכיום בירתה של רפובליקת מולדובה, אחת מחבר המדינות העצמאיות שהוקמו לאחר התפרקותה של ברית המועצות בשנת 1991.
השלטונות הרוסיים שביקשו לדכא את ניצני המהפכה הפיצו בקרב המוני העם תעמולה אנטישמית. הם טענו כי התנועה המהפכנית זרה לרוחו של העם הרוסי ואין היא אלא מעשה של יהודי רוסיה המבקשים להשתלט על בני העם הרוסי. ההסתה שנוהלה על ידי הממשלה הרוסית הצליחה מעל המשוער ובאפריל 1903 פרצו פרעות בעיר קישינב. 45 יהודים נהרגו בפרעות אלה וכ-600 יהודים נפצעו.
ליאו מוצקין, מראשי התנועה הציונית אמר בשנת 1926: "מי שלא ראה בעיניו את הפרעות לא יידע מה טיבו של פוגרום. אני עברתי כל זאת, בילדותי, ולעולם לא אשכח את הזוועה שבדבר, עד יום מותי".
בראשית שנות ה-20 החלה לבצבץ בזירה הפוליטת של מינכן תנועה קטנה שנקראה בשם "מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית הסוציאליסטית", או בקיצור המפלגה הנאצית. מנהיגה הבלתי מעורר "אדולף היטלר" דיבר על ביטול חוזי וורסאי, על לחימה בקומוניזם, על אחדות ולאומיות, ועל רצון להחזיר את גרמניה לימי תפראתה. היטלר הפיל את כל המצב הנורא שהשתרר בגרמניה בימים אלה בחיקו של היהודי "שתקע סכין בגב האומה".
השנים עברו והיטלר הושלך לכלא בעוון ניסיון הפיכה שאותו נסיה לבצע בשנת 1923. כאשר שוחרר תפס שוב את מנהיגות המפלגה הנאצית והחליט שאת השילטון בגרמניה יהיה ניתן לתפוס רק באמצעים דמוקרטים.
בזמנים קשים שבאו על גרמניה, האזרחים היו מוכנים לשמוע כל דבר ומכל אחד, בוודאי מדמגוג מוכשר כמו אדולף היטלר. המפלגה הנאצית פתחה במתקפת תעמולה שטרם נראתה כמוה בגרמניה. גבלס ניהל בצורה מבריקה את אלפי הפגישות, תהלוכות לפידים, כנסים, הדבקת מודעות והוצאת העיתון הנאצי וחלוקתו בכל רחבי גרמניה. וב־30 בינואר 1933 הפך היטלר לראש ממשלת גרמניה.
היטלר מונה לראש ממשלה ב- 30 בינואר 1933. כבר בחודש פברואר התחיל תהליך הפיכת המשטר בגרמניה לדיקטטורי. היהודים שחיו בגרמניה הנאצית סבלו כבר מעליית המפלגה הנאצית לשלטון מרדיפה ואפליה. מימוש פן האנטישמיות בנאציזם נעשה במספר שלבים.
ב-1 באפריל 1933 התקיים יום החרם, שבו פשטו פלוגות של בריונים, אנשי האס אה (שכונו "החולצות החומות"), על בתי-עסק יהודיים, חיבלו בציוד ובסחורה, פרעו בשכונות היהודיות והכו ביהודים. בראש החרם עמד יוליוס שטרייכר, בפיקוחו של יוזף גבלס, שר התעמולה. משמרות של אנשי האס-אה עמדו בפתחי חנויות יהודים ומנעו מקהל גרמני להיכנס. הופץ חומר תעמולה אנטישמי, שהורה להמשיך בחרם הכלכלי על היהודים. יום החרם היה הצעד המשמעותי הראשון נגד היהודים בגרמניה הנאצית.
מטרת הנאצים הייתה לנשל את היהודים מרכושם ולהפרידם מן האוכלוסייה הגרמנית. באפריל 1933 נחקק "חוק לשיקום הפקידות המקצועית", שהורה לפקידים לא-ארים לפרוש ממשרותיהם במשרדי הממשלה. 2,000 יהודים פוטרו מעבודתם במשרדי הממשלה, במוסדות החינוך, בבתי-המשפט, במערכות העיתונים ובמרכזי הבידור. כמו-כן הופסקה עבודת הרופאים היהודים בקופות החולים.
חוקי נירנברג הם שני חוקי יסוד שנתקבלו בנירנברג במושב הרייכסטאג ב-15 בספטמבר 1935. עיקרם שלילת אזרחות הרייך המלאה מתושבי גרמניה היהודים, והוראות-חוק שתכליתן המוצהרת לשמור על טהרת הגזע הארי.
הוראות-ביצוע לחוקים אלה המשיכו להתפרסם זמן רב אחרי קבלת החוקים עצמם והם שימשו יסוד "חוקי" לרדיפת היהודים, לנישולם מעמדותיהם הציבוריות והכלכליות, להחרמת רכושם, וכן לרדיפות יהודים ויהודים למחצה על רקע גזעי.
בחוקי נירנברג בוטלה האזרחות של היהודים בגרמניה. עוד, נאסר עליהם להציג ולהניף את דגל הרייך. נאסר על יהודים להעסיק משרתות שהן למטה מגיל 45 (תחילת גיל הבלות). בנוסף, נאסרו לחלוטין נישואי תערובת. אנשים כאלה אולצו ללכת ברחובות הערים כשהם מושפלים עם שלטים.
אט אט התחילה אפליה של יהודים. ליהודים נאסר לשבת על ספספלים ציבוריים בגנים, נאסר עליהם לבקר במוזיאונים, בבתי קפה, בתיאטראות, בבתי קולנוע, בבריכות שחייה וכו'. בוטלו רישיונות הנהיגה שלהם, נאסר על יהודים לערוך קניות אלא לשעה בלבד. נאסר על יהודים להחזיק מעילי פרווה, מי שעבר על החוק היה צפוי לעונש מוות. נאסר על יהודים להחזיק חיות בית, אסור היה להם להביט מחלון ביתם החוצה, בבתי יהודים נותק החשמל והגז, נאסר להחזיק עציצים, להאזין מוזיקה כל שעות היום ורבים עוד האיסורים. המוני יהודים קיבלו מכתבי פיטורים ממערכות העיתונים, מבתי החולים, מהממשלה, מהאוניברסיטאות, מהתזמורות וכו'.
לאחר חוקי נירנברג פורסמו חוקים נוספים, במסגרת תהליך האריזציה של המשק הגרמני: הפקעת בתי-עסק; שלילת רשיונות עבודה מעורכי-דין והרחקת יהודים ממקומות עבודה, כשלב בתהליך ניתוקם מחיי הכלכלה במדינה; כל יהודי נדרש להצהיר על רכוש מעל 5,000 מארק. עד סוף 1938 השתלטו הגרמנים על רכוש היהודים כולו, שנגזל מהם בעזרת שטרות מכר חוקיים לכאורה, אף שהסכום הנקוב בהם היה פרוטות.
במרס 1938 סופחה אוסטריה לגרמניה (ה"אנשלוס"). בעקבות הסיפוח נוספו לרייך כ–200 אלף יהודים, שהיו כפופים אף הם לחוקי נירנברג. המשרד הגרמני לענייני יהודים, שבראשו עמד אדולף אייכמן, היה האחראי לביצוע החוקים נגד היהודים ולגירושם מאוסטריה. היהודים נושלו מרכושם ואולצו להגר אל מחוץ לשטח גרמניה או אף אל מחוץ לשטחים שבשליטת גרמניה, בהתאם להחלטת הנאצים. הכסף המוחרם שימש למימון גירושם, והיתרה עברה לאוצר הגרמני. סר איאן קרשו בסיפרו "נמסיס" מתאר את ההיתעללות האדירה שהיתרחשה ליהודים באוסטריה בעיקבות "האנשלוס".
באוקטובר 1938 הכריזו הנאצים על גירושם של יהודי גרמניה שאזרחותם פולנית אל שטח פולין. היהודים הועברו אל הגבול, אך ממשלת פולין סירבה לקבלם, והיהודים שהו בשטח ההפקר שבין שתי המדינות במשך החורף, ללא מזון, מים וקורת גג. יהודי פולין ניסו לתמוך במגורשים, אך רובם מתו בתנאים קשים.
על רקע הגירוש, סטודנט יהודי בשם הרשל גרינשפן, שהוריו היו בין המגורשים, התנקש בחייו של יועץ השגרירות הגרמנית בצרפת ארנסט פום ראט.
בתגובה להתנקשות נערך ב-9 בנובמבר 1938 פוגרום נקמה של אנשי המשטרה הפוליטית ביהודי ברלין, ולראשונה נחשפו יהודי גרמניה לאלימות ולסכנת חיים. במהלך הפוגרום התנפלו הפורעים על בתי יהודים, הכו אלפי יהודים, הרגו 92 יהודים, שרפו מאות בתי-כנסת, בתי-ספר וחנויות, הרסו כ – 7,500 בתי-עסק ואסרו 30 אלף יהודים במחנות ריכוז. הפוגרום כונה "ליל הבדולח" על-שם שברי הזכוכיות של חלונות-הראווה של חנויות היהודים.
לאחר הפוגרום דרשה ממשלת גרמניה מהיהודים לשלם לה קנס על ההרס בסך מיליארד מארק (להחזיר על הכסף שחברות הביטוח היו אמורות לשלם), והיהודים נדרשו לתקן בעצמם את נזקי עסקיהם. מטרת הנאצים הייתה לזרז את הגירת היהודים מגרמניה ואת נישולם מרכושם.
יהודים רבים ניסו להימלט מהתופת של המשטר הנאצי אך לא היה להם לאן לברוח שום מדינה לא הסכימה לקבל אותם. דוגמא של יחס אומות העולם כלפי הפליטים היהודים נמצא בסיפורה המפורסם של אוניית סנט לואיס. סנט לואיס היא ספינת קיטור שיצאה מהמבורג שבגרמניה ב-13 במאי 1939, בעקבות "ליל הבדולח", כשעל סיפונה 936 פליטים.
הספינה הפליגה לקובה בתקווה למצוא שם מקלט לפליטים, אך שלטונות קובה הודיעו על ביטול אשרות הכניסה שניתנו ליהודים. הספינה המשיכה לכיוון ארצות הברית, אך גם זו סירבה לקלוט את היהודים, חרף אישורי הכניסה שקיבלו 734 מנוסעיה. בצר להם היו חייבים יהודי האונייה לחזור לאירופה ששם רוב פליטי "סנט לואיס" נספו מאוחר יותר בשואה, עם כיבושן של מרבית המדינות הללו בידי הגרמנים.
וגם יש לציין את נסיונן העלוב והכושל של 33 מדינות העולם שהתכנסו בצרפת ב-6 ביולי 1938, לדיון בבעיית הפליטים היהודים ופליטים אחרים, בעיקר כתוצאה מסיפוח אוסטריה על-ידי גרמניה הנאצית, הידועה כועידת אוויאן.
ועידת אוויאן לא השיגה דבר פרט להקמתה של ועדה בין ממשלתית לענייני פליטים שלא עשתה כמעט דבר. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הפכו מאות אלפי הפליטים קורבן לאדישות העולם. המדינות הדמוקרטיות הראו במפורש את חוסר רצונן לעזור לפתור את בעיית הפליטים היהודים והפליטים בכלל. כך יתנהגו המדינות גם בתקופת השואה. מטרת ארצות הברית בכינון הוועידה הייתה לגרום לרושם חיצוני שהיא מנסה למצוא פתרון לבעיה ואכן מטרה זו של ארצות הברית הושגה. כישלון הוועידה הוכיח כי העולם מדבר הרבה ופועל מעט מאוד. לא נעשה כל מאמץ רציני כדי לפתור את בעיית הפליטים היהודיים. כישלונה של ועידת אוויאן עודד את גרמניה, שראתה בסירובן של המדינות לקלוט את היהודים מעין אישור לנהוג ביהודים כרצונה. גרמניה הנאצית למדה מהוועידה כי אדישות העולם לאירועים המתרחשים על אדמתה גדולה מאוד.
ליהודים המסכנים לא היה אלה להתמודד אם הגורל האכזר שציפה להם. וגם היהודים כן הצליחו להימלט לצרפת, הולנד בלגיה ושאר מדינות אירופה התברר בדיעבד כמשגה. היטלר החל לכבוש את מידנות אירופה, ובזו אחר זו נפלו תחת מגף הכיבוש הנאצי, ואת היהודים ששם החלו לרכז בגטאות ובמחנות ריכוז.
בדצמבר 1939 נשלחה הודעה רשמית של היינריך הימלר, ראש האס אס, לכל מוסדות המפלגה הנאצית, לרשויות הערים, למשטרה ולמפקדות האס. אס, להקים גטאות ולרכז בהם את היהודים. הגטאות היו שלב בתוך תוכנית כוללת, שמטרתה הייתה סילוק היהודים.
גטו פיוטרקוב טריבונלסקי היה הגטו הראשון שהוקם על ידי הנאצים בפולין, ואחריו הוקם גטו ורשה. כמה רחובות גודרו, וחל איסור על היהודים לצאת אל מחוץ לגדר. הגטו הוקף חומה גבוהה ואטומה והיה מעין מדינה קטנה בפני עצמה, שתושביה הופרדו לחלוטין מהחברה הסובבת. הונהג בו מטבע מיוחד. היהודים נותקו מפיקוחן של המערכות האזרחיות במדינה, הועברו לפיקוחו של הגסטאפו והוצאו למעשה אל מחוץ לחוק. בתחילה אפשרו ליהודים בעלי מקצועות חיוניים לצאת לעבוד מחוץ לגטו, ולצורך זה ציידו אותם בתעודות מעבר מיוחדות. לקראת 1941 נותק הגטו לחלוטין, ועל כל יושביו נאסר לצאת.
הגטו שימש את הגרמנים לכמה מטרות: בראש ובראשונה, הוא בודד את היהודים מן החברה ה"ארית". הוא גם שימש כמקום ריכוז נוח, שממנו אפשר להוציא את היהודים במרוכז לעבודות הכפייה, שעבורן לא קיבלו מעולם שכר. מאוחר יותר שימש הגטו כמקום ריכוז נוח לארגון המשלוחים למחנות ההשמדה.
להשגת מטרות אלה השתמשו הנאצים במספר אמצעים:
השפלה בלתי פוסקת: הנאצים טענו שהיהודים הם גזע נחות עם תכונות שליליות, המהווה מפגע חברתי לאנושות. משום כך השפילו הנאצים את כבוד היהודים , וניסו להסיר מהם צלם אנוש.
הרעבה: הגרמנים אסרו להכניס מזון לגטו. העונש על הברחתו לגטו היה מוות. בשלבים הראשונים הגיעו משלוחי מזון מאורגנים ממדינות נייטרליות, אך במהרה הם פסקו. היהודים החלו למות בהמוניהם מרעב, ממחלות ומגיפות. עבודות הכפייה מחוץ לגטו הפכו למושא כיסופים, משום שהעובדים קיבלו בסוף היום צלחת מרק.
משם החלו להעביר את היהודים "למחנות השמדה". ב-20 בינואר 1942 נערכה ועידת ואנזה, שבה גיבשו בכירי הממשל הנאצי את הפתרון הסופי - התוכנית להשמדת יהודי אירופה, ולאחר מכן החל שילוח היהודים למחנות ההשמדה. עם ההחלטה על השמדת היהודים שינו הנאצים את אופיים של אחדים ממחנות הריכוז למחנות השמדה, אולם מרבית מחנות ההשמדה נבנו מלכתחילה למטרה זו.
מחנה ההשמדה הראשון הוקם בעיר חלמנו שבפולין כחודשיים לפני ועידת ואנזה. היה זה מחנה השמדה ניסיוני בו גם נוסה הגז ציקלון בי. בעקבות החלטות הוועידה על השמדה המונית, הוקמו בפולין מחנות ההשמדה טרבלינקה, בלז'ץ, סוביבור, מיידנק ואושוויץ-בירקנאו אשר כוונו במיוחד להשמדה מהירה של יהודים.
בנוסף למחנות ההשמדה פעלו גם יחידות השמדה אשר נקראו בשם "האיינזצגרופן". האיינזצגרופן (Einsatzgruppen) הוא השם הכולל ל"עוצבות המבצע של האס דה והסיפ"ו (משטרה)" אשר שימשו גורם מרכזי בהשמדת יהודי אירופה בתקופת השואה. הן הורכבו ממספר רב של יחידות חיסול ממונעות שהתקדמו אחרי הצבא הפולש (ולעתים השתתפו בלחימה) בחזית המזרחית.
האיינזצגרופן הוקמו ב–1938 על ידי ריינהרד היידריך, ראש משטרת הביטחון בגרמניה הנאצית, ושימשו כיחידות למשימות מיוחדות. מטרתן, בראשית פעילותן, הייתה לטפל בגורמים עוינים למשטר הנאצי, לאתר מתנגדים פוליטיים ולעוצרם, להחרים נשק, ולאחר סיפוח אוסטריה וצ'כוסלובקיה - לבצע פעולות טרור נגד מתנגדי המשטר.
–1941, עם הפלישה לברית המועצות, (מבצע ברברוסה), האיינזצגרופן אורגנו מחדש לארבע קבוצות - אחת לכל קבוצת ארמיות פולשת - ובכל קבוצה כמה מאות חיילים. היחידות חולקו לאיינזצקומנדו (EK) שייעודם פעולה מאחורי החזית וזונדרקומנדו (SK. אין מדובר באסירים הפועלים של מחנות ההשמדה!) שייעודם פעולה בחזית עצמה. בפועל כל יחידה כזו קבלה גזרה גאוגרפית משלה כך שלמעשה לא היה הבדל ביניהן. בנוסף פעלו גם יחידות מבצע זמניות - טיילקומנדו (חלקי קומנדו) או פורקומנדו (קומנדו קדמי) כפי שנקראו לפני פלישתם לעיר. מכיוון שהאיינזצגרופן עצמן לא כללו מספר רב של אנשים הם נעזרו ביחידות משטרה מקומיות (מהם של אוקראינה הידועה ביותר לשמצה) ולעתים רחוקות ביחידות צבא עורפיות.
האיינזצגרופן פעלו לריכוז גורמים לא-רצויים לנאצים בגטאות ולחיסולם. הם עברו ביישובים שנכבשו מידי הרוסים, והשמידו - טבח על ידי ירי או גז - קרוב למליון איש, רובם יהודים והשאר צוענים וקומוניסטים, שנחשבו לגורמים המסוכנים ביותר בעיני הנאצים. טוענים כי אופי פעילותם העיד, כבר בשלב זה על כוונת הנאצים לפעולה מקיפה לחיסולם הפיסי של היהודים (התחלת "הפתרון הסופי").
דרכי ביצוע ההשמדה של האיינזצגרופן:
חיסול בירי – המוני היהודים רוכזו במרכז היישוב, בתואנה כי הם מועברים ליישוב אחר או נלקחים לעבודות כפייה. משם הובלו היהודים ברגל לאזור מרוחק מהיישוב, והומתו בירי אל בורות ואל מחפורות שהוכנו מראש. לעתים אולצו היהודים לחפור בעצמם את הבורות לפני הירי, או לכסותם בעפר על-מנת להסתיר את המתים. מעטים בלבד מבין היהודים הצליחו להינצל מן הירי, בזחילה מן הבורות אל היערות הסמוכים. נערך טבח של 60,000 יהודים בפונאר שבליטא, והטבח שנערך בבאבי יאר ליד קייב, בירת אוקראינה, היה סמל לזוועת החיסול בירי. בחודש ספטמבר 1941 חוסלו בדרך זו 35 אלף יהודים ביום אחד.
המתה במשאיות גז – האיינזצגרופן נהגו לסגור את תא הנוסעים של המשאית, לחבר אליו את צינור המפלט של המנוע ולחנוק את היהודים בגז.
הטבח הגדול של היהודים החל בבריה"מ והמשיך לפולין. הוא נעשה במסווה ובהיחבא, ללא עדים, והיהודים שהומתו נקברו מיד לאחר הרצח. על-פי דוחות שנתגלו ניתן להעריך את מספר הנרצחים בדרך זו בכמיליון וחצי יהודים, כבר בשלב זה של המלחמה.
וכעת נודע בשער בת רבים שבעלות הברית ידעו עד לכל היותר, אמצע יוני 1944, אודות רצח המוני המתבצע בתוך המחנות. ב-7 לאפריל, 1944, שני אסירים יהודיים, רודולף ורבה ואלפרד וצלר, ברחו מהמחנה כשברשותם מידע מפורט אודות מבנה המחנה, תאי הגזים ומספרי הנרצחים. המידע שמאוחר יותר כונה דוח ורבה וצלר, ככל הנראה הגיע לקהילה היהודית בבודפשט עד ה-27 לאפריל. רוזוול מקללנד, נציג הפנל האמריקאי לפליטי המלחמה בשוויצריה, קיבל עותק עד אמצע יוני ושלח אותו למנהל הפנל ב-16 ביוני על פי עדותו של ראול הילברג. וגם למרות שכבר ביולי 1944 היה הצבא האדום קרוב יותר לאושוויץ מהאמריקאים והבריטים, החליט יוסף סטאלין לא להפציץ את המחנות משיקולים שאינם נהירים דיים.

כי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם. זה נס אלוקי שאנחנו בכלל חיים היום ועוד בא"י עם צבא ומדינה.

בברכת אהבת ישראל - ערן.
« עריכה אחרונה: ינואר 07, 2007, 10:27:22 על ידי עז77 »