היהדות ההלכתית פוסלת התאבדות כמעט בכל מצב. המתאבד נידון להיקבר מחוץ לגדר, ואין יושבים עליו שבעה. בדרך כלל אין מקיימים דינים אלו, משום שמלמדים זכות על המתאבד ומניחים כי לקה בנפשו, שמותו היה תאונה, או שהספיק לשוב בתשובה בזמן שחלף מביצוע פעולת ההתאבדות ועד למוות.
אחת המצוות שנאמרו לבני נח היא האיסור שלא יאבד אדם עצמו לדעת: "ואך את דִּמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם" (בראשית ט, ה). ופסק הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ב, הלכות ב-ג:וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא, ועוון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים, ואין בהן מיתת בית דין. ומניין שכן הוא הדין? שהרי הוא אומר... "את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט, ה) - זה ההורג עצמו... ובפירוש נאמר... לשון "דרישה", הרי דינם מסור לשמים.
יש הלומדים את האיסור לגרום מוות עצמי בדרך של דרשה מן הדיבר "לא תרצח" (שמות כ, יג), שנדרש: "לא תתרצח - לא תעשה הדם צורח עליך" (פסיקתא רבתי, שמות, פרשה כד). והטעם שניתן לכך הוא: "שלא תהא נרצח על ידי אותו ששפכת דמו" (פרוש מאיר עין, שם, שהובא ברשימתו של ד"ר ישראל צבי גילת, "על הדיבר השישי: 'לא תרצח-לא תתרצח').
נוסף על האיסור להתאבד והעונש בידי שמים למתאבד, יש תוצאות הלכתיות למי שמאבד עצמו לדעת, במיוחד בתחום דיני האבלות. כמו ששנינו במסכת שמחות, פרק ב, משניות א-ד: "המאבד את עצמו בדעת - אין מתעסקין עמו בכל דבר. רבי ישמעאל אומר: קורין עליו 'הוי נשלחה, הוי נשלה'. אמר לו רבי עקיבא: הנח לו בסתמו. אל תברכהו ואל תקללהו.
אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו, אבל עומדין עליו בשורה, ואומרין עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד לחיים. כללו של דבר: כל שהוא לכבוד החיים, הרבים מתעסקין בו; וכל שאינו לכבוד החיים, אין הרבים מתעסקין בו.
איזהו מאבד את עצמו בדעת? לא שעלה לראש האילן ונפל ומת, ולא לראש הגג ונפל ומת, אלא זה שאמר: 'הריני עולה לראש האילן או לראש הגג, ואפיל עצמי ואמות', וראוהו שעלה לראש האילן, ונפל ומת, או לראש הגג, ונפל ומת - הרי זה בחזקת המאבד את עצמו בדעת. וכל המאבד את עצמו בדעת, אין מתעסקין בו בכל דבר. מצאוהו חנוק ותלוי באילן, הרוג ומושלך על גבי הסייף - הרי הוא בחזקת מאבד עצמו שלא לדעת. וכל המאבד עצמו שלא לדעת, אין מונעין הימנו כל דבר. ומעשה בבנו של גורגיוס שברח מבית הספר, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא מאביו, והלך ואיבד עצמו בבור. ושאלו לרבי טרפון, ואמר: אין מונעין הימנו כל דבר".
ודברים אלה נפסקו להלכה, ראה: רמב"ם, הלכות אבל, פרק א, הלכה יא; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמה, סעיפים א-ג.
נקודת המוצא של ההלכה היהודית ביחס למהות האדם, היותו נברא בצלם אלוקים, יכולה לשמש יסוד לאיסור על האדם לאבד עצמו לדעת ואפילו לחבול בגופו (לעניין החובל, כתב הרמב"ם: "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו" (הלכות חובל ומזיק, פרק ה, הלכה א).
יש הרואים באיסור זה יישום של ערך "קדושת החיים", ויש מי שרואים בזה תוצאה הכרחית מן העובדה שהאדם נברא על ידי הקדוש ברוך הוא, ושחייו רק הופקדו בידיו על ידי האלוקים, ושהאדם אינו השליט היחיד על חייו לעשות בהם כראות עיניו.
לעניין זה, מן הראוי להביא את דבריו המפורסמים של הרדב"ז, רבי דוד בן שלמה אבן זמרא (מחכמי מצרים וצפת במאה הט"ז), שאמנם נאמרו בהקשר אחר, אך כוחם יפה גם לענייננו רדב"ז, על הרמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יח, הלכה ו:" לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקב"ה, שנאמר: "הנפשות לי הֵנה" (יחזקאל יח, ד)... וכי היכי [=וכמו] דאין אדם רשאי להרוג את עצמו, כן אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה, לפי שאין נפשו קניינו" .
במקרים מסוימים, התורה מצווה על אדם למות על קידוש השם ולא להסכים לעבור עבירה. למשל, אם יוכרח אדם לעבור על אחד משלושה חטאים (עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים) ייהרג ולא יעבור. התוספות במסכת עבודה זרה כותבים שמותר לאדם להתאבד, במקרה שהוא חושש שלא יעמוד בייסורים ויסכים לעבור על איסור של ייהרג ואל יעבור.
ביהדות אשכנז בימי מסעי הצלב ארעו התאבדויות על קידוש השם. לדבר זה ניתנה ההצדקה שמכיון שממילא היו המתאבדים נהרגים על ידי רודפיהם בגלל סירובם להמיר את דתם, שכן על עבודה זרה מצווים היהודים לההרג ולא לעבור (הנצרות נחשבת עבודה זרה בגלל האלהת ישו), אין לגנות אותם על כך שהרגו את עצמם. בביצוע ההתאבדות הצילו את עצמם מהייסורים או לחילופין מנעו מעצמם את הפיתוי להסכים לעבור עבירה כדי להתחמק מהייסורים.
בימי המקרא תוארו מספר אירועי התאבדות:
על אבימלך מסופר כי לאחר שנפצע קשה בקרב על העיר תֵבֵץ, כששכב פצוע מפלח רכב שהושלך לעברו בידי אשה, חשש מהבושה הנובעת מכך, וביקש מנערו לדקרו: "וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת" (שו' ט,נד). למרבה האירוניה, מאוחר יותר מוזכר אבימלך כמי שנהרג על ידי אשה (שמ"ב יא,כא).
בספר שופטים מוזכר שמשון אשר התאבד באומרו "תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים" (שופטים טז,ל).
שאול המלך התאבד פן יפול לידי הפלשתים. התאבדות זו הייתה רק למטרת קיצור סבלו, כמתואר: "וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי... וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת-הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ" (שמ"א לא,ד-ה). בנוסף, בעקבות ביקורו אצל בעלת האוב, ידע שאול עוד מליל אמש שעתיד הוא למות בקרב.
אחיתופל, ככל הנראה, התאבד בחניקה, כשהבין שאבשלום לא הלך בעצתו ודוד יוכל להביס אותו. הוא חשש פן יומת על ידי דוד כמורד במלכות (שמ"ב יז,כג).
זמרי התאבד בשריפת הארמון על עצמו כאשר גילה שהמרד שלו באלה בן בעשא נכשל והוא כנראה ייהרג על נסיון המרד (מלכים א', ט"ז).
מעניין לציין שהמתאבדים נהרגו בארבע מיתות בית דין. שאול ואבימלך נהרגו בסיף, שמשון בסקילה, אחיתופל בחנק וזמרי בשרפה.
באהבת ישראל אמיתית - ערן.
