פרק ז
סתירה מיניה וביה
קיימת סתירה מוחלטת שאינה ניתנת ליישוב בין מדינת ישראל, קיומו של
החלום היהודי-ציוני בן אלפיים השנה, לבין מדינת-הלאום
המודרנית הרואה בכל אזרחיה בעלי זכויות שוות. קיימת סתירה
מוחלטת שאין לשנותה בין אותו קטע במגילת העצמאות המייסד
את המדינה היהודית לבין הקטע המבטיח קיום 'שוויון זכויות
חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה' למרות שהם ערבים, ולא
יהודים. קיים עימות פוטנציאלי - ויש להודות בכך אחת ולתמיד -
בין המדינה היהודית-ציונית, החלום בן-האלפיים של עם ישראל,
לבין התפיסות המודרניות של דמוקראטיה ואזרחות.
הצהרה זו מכאיבה, מביכה, מייסרת אותנו ייסורים אינטלקטואליים
קשים. נזהרים שלא לטפל בדברים כאלה, כי אם להימנע מנגיעה
בהם, שהרי אינם נחוצים ואינם אחראים, הם מסוכנים, ומוטב
שלא לדון בהם. שטויות! מוטב בהרבה לדון בנושא היום, באומץ
וביוזמה, ולהסביר אותו לילדינו ולעצמנו - אחרת יתפוצץ מחר
הנושא בפנינו.
אין שום סיבה המחייבת את היהודי להתנצל-כביכול. העם אשר סבל סבל
ויגון כה מקיפים, העם אשר ממנו נשללו כל הזכויות אשר האחרים
דורשים לעצמם - העם הזה אינו חייב הסבר לאיש. במזרח התיכון
רפובליקות איסלאמיות שבחוקותיהן חקוק האופי הערבי או
המוסלמי של המדינה - היש מי שמתקומם נגד "הגזענות
הערבית"'? אפריקנים עומדים בתוקף על הצבע השחור של
מדינותיהם; ייחוד תרבותי וזהותי הוא היסוד לעשרות אומות -
היש מביניהן המתנצלת על כך? המדינה הציונית היא יהדות,
הארץ שהיהודים זקוקים לה, שמה ימלט העם מפני שואה ויבנה
יהדות ייחודית משגשגת.
יסוד השאיפה היהודית למולדת במשך כמעט אלפיים שנווג גלות היה
האמונה שהיהודים אכן מהווים עם נפרד ומיוחד. העולם שלנו
מכיר בזכות ההגדרה העצמית של פפואה; מי יערער על זכויות
היהודים? יתר-על-כן, היהודים מהווים עם מיוחד-במינו, במיוחד
בכך שהוא מהווה בעת ועונה אחת אומה ואמונה; דת לאומית
ואומה דתית, שחיתה לפנים כחברה וכתרבות מיוחדות בארצה -
ארץ-ישראל.
[[110]]
מצד אחד סבלו היהודים מזוועות ללא-אח-ורע בתולדות העמים בעת
נדודיהם בארצות-נכר. לא מצאו מנוח לכף רגלם בכל ארץ שבה
התרבו ושבה ניתן היה להבחין באיכותם. שום חברה, דת, שיטה
כלכלית או חברתית לא העניקה להם מחסה ומנוחה בני-קיום. הם
נשרפו והוטבעו נחתכו והושמדו נצלבו ואוסלמו, נרדפו ועונו עד
מות באינקויזיציות, בפוגרומים ובמחנות אושויץ. היהודים למדו
לקח מר באלפיים שנות גלותם, כזרים, כמיעוט. הלקח? לא טוב
להיות זר. אל לנו להיות מיעוט. לעולם - לא עוד!
ככל שהמלים מחוספסות וחסרות-נימוסין, יש לסכם ולומר שהיהודים
למדו - לאחר שנשפך דמם כמים - שלא להשליך עוד את יהבם על
סובלנותם, על רחמיהם ועל מידת הכנסת האורחים של אחרים.
לא עוד ירצו לסמוך על צבאותיהם, על שוטריהם ועל חרבם של
אחרים, שיגנו עליהם מפני שואה. די! היהודים חפצו לחיות.
היהודים רצו בצבאותיהם שלהם, בהגנה שלהם, בביתם שלהם.
וכמובן, רצו היהודים לשמור על זהותם הרוחנית, המיוחדת. שום
תרבות של מיעוט אינה מסוגלת לצמוח, בריאה וחיונית, על
אדמת-נוכרים. "איך נשיר את-שיר-ה' על אדמת "בן דת-משה"...
אומה נפרדת ומיוחדת השואפת לחיות את חייה הנפרדים
והמיוחדים במדינתה הנפרדת והמיוחדת. אומה שטעמה כבר את
כל הבטחותיהן, ערובותיהן ורחמיהן של קבוצות-רוב למיניהן.
לעולם - לא עוד!
כשגמרו אומר שלא להיהרג פיזית ולא לאבד את יהדותם, שבו הביתה
לארץ שאיבדוה פעמיים בעבר. יעדם - שלא לאבדה בשלישית, לא
במלחמה ולא בשלום, לא בחרב ולא ב"דמוקראטיה". אין במה
להתבייש. אין על מה להתנצל.
על בסיס ייחודם כעם נפרד ייסדו היהודים את הציונות המדינית. על
יסוד זה פנו לטורקיה ולבריטניה בבקשה שיסייעו להם וירשו להם
להקים את ביתם הלאומי. על יסוד זה הבין הנוצרי המאמין
בתנ"ך את דרישתם, וכן חבר הלאומים, ומאוחר יותר - ארגון
האומות המאוחדות. על יסוד היותם יהודים, אותם יהודים שחיו
לפנים על אותה אדמה, דרשו היהודים ארץ שבה גרו אחרים,
מסיגי גבול. לא היה - לא יכול להיות - שום בסיס מוסרי או הגיוני
זולת זה. ועובדה - כמדינת יהודים התהוותה מדינת ישראל. עצם
ההנחה שהמדובר במדינה יהודית היא היא הערובה שאל לה
למדינת ישראל להרשות למיעוט הערבי שבתוכה להיות לרוב.
החוק היסודי ביותר במדינה הוא העיקר במאמץ זה: חוק השבות,
המבטיח כניסה אוטומאטית ואזרחות ישראלית לכל יהודי. זהו
המפתח להתעקשות שהיהודים יהוו את הרוב השולט בריבונות,
בכח הפוליטי, [[111]] בכח הצבאי ובגורלה היהודיים של המדינה.
האם תרשה ישראל לערבים להפוך באמצעים דמוקראטיים
ממיעוט לרוב בארץ? אם שאלה זאת ייתכן שתישאל, פירוש הדבר
שאין לערבים שויון אמיתי. אך אם על השאלה הזאת אפשר
להשיב בחיוב, אין מדינה יהודית.
אך יתר-על-כן, האוירה המיוחדת והמסוימת הנוצרת ע"י מדינה יהודית:
הלשון, הדת, החגים, הגיבורים, הקשרים עם העולם היהודי
החיצון, האויר עצמו - נעשים יהודיים. יהודי בוסטון ורוטרדאם,
מלבורן ויוהנסבורג, מוסקבה ומונטריאל - כולם חשים שישראל
שייכת להם, וזכותם לישראל מפורשת במגילת העצמאות כעמוקה
יותר, מחייבת יותר מזו של ערבי הנולד בישראל. לא על הטבות
חומריות בלבד יחיה האדם. הוא חייב גם לחוש שהארץ שלו; ביתו
הפוליטי, התרבותי והרוחני שלו; שהוא שייך לה. אין הערבים
יכולים לומר אותו הדבר על מדינת ישראל, כשהם שרים את
"התקוה" וכשהם מקשיבים לנואמי הסוכנות היהודית, המגבית
היהודית המאוחדת או ההסתדרות הציונית העולמית. "דיכוי"
אינו חייב להיות פיזי; הוא יכול ללבוש צורה של אוירה המדכאת
השוררת כשהאדם נאלץ לחיות תחת שלטונו של עם אחר - הרגשה
שאינו אף-פעם "בביתו" ממש. זוהי קובלנת הערבי.
אם אין הערבי מאושר במצבו, אפשר להבין אותו, אין זה קל להיות
אורח הלן בביתו של אחר. אך אין פתרון לעצב שלו, כי היהודי לא
יהפוך אותו מאורח לבעל-הבית. אם יעדיף הערבי לחיות בביתו
שלו ובאוירה שהוא משרה אותה, יעבור להתגורר באחת מיותר
מעשרים המדינות הערביות שהוקמו למענו. ישראל אינה יכולה -
אינה רשאית, מבחינה מוסרית - לשנות את אופיה היהודי. כי
אילו שינתה את אופיה היהודי, פירוש הדבר שהיתה הופכת את כל
מי שתרם להקמתה על יסוד הזכות ההיסטורית היהודית לשקרן,
לרמאי ולגזלן.
לא רק שבצעד מעין זה יש משום הודאה שניצלו את "יהדותה" בעבר רק
לגזול אדמה ערבית, יש בו משום סטירת-לחי צינית ליהודי העולם
שתרמו ממרצם, מממונם ולעתים קרובות אף מחייהם למען
הגשמת חלום המדינה היהודית. יש בצעד כזה ניתוק שפל של כל
החובות של המדינה כלפי יהודים מדוכאים ונרדפים הרואים
בישראל של היום את מבטחם ואת מגינם. הישראלי שהיה לפנים
זקוק לקורת גג ומצאה במדינה שהתחייבה לסייע לו - כיום,
כשאינו עוד נזקק - ינתק את צינור נשימתם של אחרים.
ליהודי אין זכות מוסרית לישראל שאינה מדינה יהודית. אך במסגרתה
של מדינה יהודית אל יעליב איש את הערבי בטענות-שוא כאילו הוא
[[112]] "שווה" וכאילו המדינה היא גם "מדינתו". סתירה
מוחלטת זו -בין אופיה היהודי של ישראל לבין זכותו
הדמוקראטית של הערבי לשאוף לכל אשר היהודי שואף לו - בין
היתר, למעמד של רוב בארץ - היא אשר לעולם לא תניח לערבי ולא
תביא אותו להשלים עם המצב הקיים.
מתחילת הדרך הובנה עובדה זו בקלות-יתר ע"י נכרים. רוב היהודים
חשו אינסטינקטיבית בסתירה, אך לא יכלו לוותר על רעיון
המדינה היהודית, ועל-כן דיכאו את תחושת המציאות, אך
לנכרים שהכירו את פרטי הבעיה לא היה כל קשי. אלוין ג'ונסון,
נשיא-הכבוד של "בית הספר החדש למחקר חברתי", דן בבעית
"פלשתין" בינואר 7491, כמעט שנה וחצי לפני הכרזת המדינה.
במאמרו שהופיע בחוברת "קומנטרי" הוא קבע: "לא קל יהיה
לקיים ולהחזיק רוב יהודי בפלשתינה... מציאותי לגמרי לומר
שאין ערביי פלשתינה רוצים לחיות כמיעוט תחת שלטון יהודי,
ואין זה משנה מהן הערובות שניתנו לזכויות המיעוט... על מיעוט
לאומי לצפות לדיכוי. אפילו לא ידוכא יותר מהגרמנים של אזור
הסודטים או מהסלובקים בצ'כיה, יראה המיעוט את עצמו
כעשוק... אני מציע שאין לפתור את הבעיה הערבית-יהודית
בפלשתינה בשיטת לאומיות הרוב והמיעוט".
הערותיו המדויקות של ג'ונסון הוגשו ב-7491. כעבור שלושים ושתים
שנים היו בקיום אותם יחסי רוב-מיעוט שהתרה נגדם - יותר
משלושים שנות שלטון-הרוב של היהודים, עם ערובות פורמליות
להבטיח את זכויות המיעוט הערבי.
1979-ב נערך סקר של חשיבה ערבית-ישראלית ע"ל המרכז הערבי-יהודי
של אוניברסיטת חיפה. לאור "ההישגים הנפלאים" ו"ההתקדמות" של
ערביי ישראל, מאלפות ממש תוצאות הסקר:
* לא פחות 50%-מ מהערבים הישראליים שהתראיינו הודו מפורשות
שהם דוחים את זכותה של ישראל להתקיים.
* 64%-כ מהמרואיינים רואים בציונות "גזענות".
* אחוז דומה דורש את ביטול חוק השבות, חקיקת היסוד המאפשרת
ליהודים מכל העולם להכנס לישראל ולהתאזרח בה.
* לבסוף, בעוד 87% מערביי ישראל תובעים מישראל לוותר על כל
האדמות ששוחררו ב- 7691, 59% - אחוז מדהים ממש - דרשו נסיגה אף
לגבולות 7491.
מנהל הסקר, ד"ר סמי סמוחה, קבע כי מתוצאותיו התברר כי הוויכוח
בין היהודים לערבים אינו כלל קשור לקצב השתלבותם של
הערבים בחיי המדינה. "הוויכוח נעוץ באפייה היהודי-ציוני של
מדינת ישראל... ערביי ישראל ידרשו במוקדם או במאוחר
שינויים באופיה של המדינה".
[[113]]
מה שאמר ד"ר סמוחה הוא שבמדינה יהודית
שאופיה וגורלה קשורים ביהדותה, אין האזרח
הערבי יכול להרגיש את עצמו "שווה". ד"ר סמוחה
צודק, כמובן, לחלוטין, כערבי הוא מבין זאת.
הלואי שיבינו זאת גם מנהיגי ישראל.
היהודי חייב בכל מקרה לבחור בין דבקות נאמנה במדינה יהודית או
לדמוקראטיה של העולם המערבי-הליברלי, המעניקה לערבי את
הזכות להפוך את הארץ למדינה ערבית. הישראלים נאלצים שוב
ושוב להתייצב בפני המציאות הזאת, כי היא במוקד הסכסוך
הערבי-יהודי. ואז, לאחר שהבינו את מלוא הזוועה של הבעיה,
אינם מסוגלים עודלהשיב תשובה יהודית. או שיתעלמו מכורח
המציאות וימציאו תשובה חמקנית או מגוחכת, או שיבחרו ב...
דמוקראטיה! מספר יהודים מתיוונים ההולך ומתרבה מצהיר
כיום, שאם אכן סתירה ישנה בין היהדות לדמוקראטיה אז יבחרו
הם בדמוקראטיה, בקץ למדינת היהודים. הבורחים מפני
המציאות מהווים עדיין, כמובן, את הרוב; הם נסים מפני
המציאות המתגלמת במורה הערבי מכפר עראבה.
עראבה - הכפר הערבי שבגליל. נעמה סעוד הוא "צבר" ערבי צעיר. הוא
מורה; הוא מלמד את הדור הערבי-ישראלי הצעיר. ישראל הראל,
כתב "מעריב", שואל אותו (67.5.82) אם הוא משלים עם היות
ישראל מדינה יהודית, בעוד הוא נמנה עם מיעוט בעל זכויות
אישיות שוות אך נטול כל זכויות לאומיות. סעוד משיב:
"עכשיו אני מיעוט. המדינה היא מדינה דמוקראטית. מי אומר שבשנת
2000 גם כן נהיה מיעוט? אנחנו היום כחצי-מיליון ערבים במדינת
ישראל. היום אני מקבל את העובדה שזו מדינה יהודית עם מיעוט
ערבי. כשנהיה רוב, לא אקבל שזו תהיה מדינה יהודית עם רוב
ערבי".
מי מאזין לו? מי רוצה להבחין באיום הכפול על ישראל - האיום
הדמוגראפי והדמוקראטי? מנהיגי ישראל - וודאי שלא. 1976-ב
התגלמו העוורון, החרשות והסתירות המאפיינים את הבעיה
בדמותו של ראש הממשלה, יצחק רבין.
14-ב לאפריל 1973 היה רבין שגריר ישראל בארה"ב. במסיבת עתונאים
בתל-אביב הצהיר רבין את ההצהרה החשובה הבאה: "תהליך
התקומה היהודית מבוסס על הקמת מדינה, שרוב-רובה יהיה
יהודי; והיא תהיה מושתתת על ערכים יהודיים. ולכן, ספק בליבי
אם היא יכולה להכיל אלמנט בלתי-יהודי גדול מדי".
כעבור שלוש שנים כיהן רבין כראש ממשלת ישראל, והיה במצב-רוח
לוחם. מרד יום האדמה (67.3.03) הותיר את הארץ מזועזעת. רבין
תקף בחריפות בנאומו בכנסת את רק"ח, יוזמת יום האדמה, על
נסיונה "לקרוע [[114]] את אריג שיתוף הפעולה בין יהודים
לערבים, שניטווה במשך עשרים ושמונה השנים האחרונות". ראש
הממשלה, שהשקפת עולמו מתבססת על ישראל יהודית שאינה
יכולה להכיל מספר ערבים "גדול מדי", מאשים את המפלגה
הקומוניסטית בהריסת "יחסים נפלאים"?! מה אפשר להוסיף?
מהם הערבים, בעיניו של רבין?
ואחר-כך, 6-ב למאי 6791, דיבר רבין בפני הכינוס השנתי של תלמידי
השמיניות מאזור תל-אביב. שם הכריז:
"רובו של העם שישב במדינה היהודית צריך שיהיה יהודי. יש למנוע
מצב, בו יהיה רוב יהודי לא מספיק, ואסור שיהיה מיעוט יהודי...".
"יש מקום למיעוט לא-יהודי בתנאי שישלים עם ייעודה של המדינה כלפי
העם. תרבותו, המורשה והאמונה היהודיים. המיעוט זכאי
לשוויון-זכויות כפרטים ולכבוד ייחודו הדתי והתרבותי אך לא ליותר
מזה".
רבין לא פירט, כיצד יש למנוע מיעוט ערבי מגידול-יתר או מהפיכה לרוב;
אף לא ניתח את הרושם החיובי שיעשו דבריו על ערביי ישראל
המאושרים.
24-ב למאי 1976 נפגש רבין עם ראשי המועצות המקומיות הערביות
ללמוד מה מעיק עליהם. ערבים זועמים עזבו את המיפגש אחרי
שרבין שוב הגביל אותם לממדיה הצנועים של קבוצה דתית
ותרבותית. ואחר-כך, ב-67.6.6, ניסחה אותה קבוצה - הנחשבת
באופן כללי מנהיגותם "המתונה" של ערביי ישראל- תזכיר שבו
קראה תגר על הגדרתו של רבין את ישראל כ"מדינה
יהודית-ציונית שבה חי מיעוט ערבי בעל תרבות ודת נפרדות".
לא כך, תיקנו את דבריו המנהיגים הערביים המתונים: "מדינת ישראל
היא מדינה דו-לאומית (דולה תיוניה קוומיה) בעלת רוב יהודי
ומיעוט ערבי". הרמז היה ברור: מחר אולי יהיה רוב ערבי ומיעוט
יהודי. הערבים דחו בגלוי את יסודה היהודי-ציוני של מדינת
ישראל, והדבר "זעזע" את ה"ג'רוסלם פוסט" ואת שכמותו.
כשמעיינים במאמר המערכת של עתון זה (67.6.9), זוכים בהצצה
מדהימה אל תוך נבכי מוחו המבולבל של הליבראל היהודי, שהרי
עתון זה מתגאה במאבקו המתקדם למען ערביי ישראל. מאמר זה
הוא תערובת של מבוכה ושל אבהיות דוגמת בעלי המטעים
הקלאסיים של דרום ארצות-הברית:
"בתגובה על טענותיה של הקהילה הערבית בחרה הממשלה במדיניות
שתעודד השתלבות ערבית מרחיקת-לכת בישראל, ותסגור את הפערים בין
שתי הקהילות. זוהי מדיניות-מיעוטים נאורה (כך!)...
"ישראל הוקמה על-ידי החלטת החלוקה שנתקבלה באו"ם ב-7491... חיוני
אפוא לחזור לשנות בפני אזרחיה הערביים של ישראל שבעוד [[115]]
שמורה להם הזכות המוחלטת להילחם על יתר-שוויון ועל
יתר-סיכויים - מאבק שבו יהודים רבים יילחמו לצידם - ישראל
הינה ותישאר יהודית בצורה שאינה ניתנת לערעור". רחמנות על
הליבראלים הנבוכים. "ישראל תישאר יהודית בצורה שאינה
ניתנת לערעור". ואם יהוו הערבים את הרוב? היהפוך הנמר
הליברלי חברבורותיו? היסרב ה"פוסט" ושות' לדעה להתיר
לערבים להצביע? ובכן, בבהלה אידיאולוגית, מסרב ה"פוסט"
לשקול התפתחות כזאת בכלל, ובמקום דיון עניני הוא מציע
לערבים "מדיניות מיעוטים נאורה...".
האספקט החשוב ביותר של התזכיר הערבי היה אולי העובדה שמנסחיו
היו כולם ערבים "מתונים", הקשורים במפלגת העבודה
הישראלית: חנא מווייס, ראש מועצת רמה; טארק רפיק עבדל חי,
ראש מועצת טירה; ג'מאל טראבה, ראש מועצת סכנין; ואחמד
מסאלחה מדבורייה. זה שנים רבות אישים אלה מתפקדים
כישראלים "נאמנים" ההולכים אחרי הקו הציוני. מדוע השתנו?
האמנם השתנו? התשובה שלילית: הם לא השתנו.
המומחה הישראלי הותיק לענינים ערביים, צבי אל-פלג, כתב בעקבות
מרד יום האדמהו "(הערבים) יודעים להסתיר את האיבה ולאפשר
לה להתפרץ ברגע הנאות. כל עוד לא היתה השעה כשרה לגילוי
האיבה, התנהל הכל על מי-מנוחות: יחסים תקינים, הכנסת
אורחים ביד רחבה..." אך כעת הגיעה השעה, והערבי הישראלי
האמיתי קם להכריז - חלקית - על שאיפותיו הכנות. כמובן, רבין
לא למד דבר. ביוני 1976 הוא ניצב בפני באי ועידת מפלגת העבודה
המפורסמת, ואחרי שהתהלל והתקלס בדבריו ("ישראל יכולה
להיות גאה ביחסה לערביי ישראל במציאות בה היא נמצאת")
ואחרי שחזר ושנה את סטטיסטיקת "הבטן והראש" שהוכיחה את
מידת ההתקדמות שזכו בה הערבים בישראל, קבע רבין שוב את
שני העקרונות הסותרים של מדיניותו. אמר ראש הממשלה:
"'ישראל הינה מדינה יהודית המעניקה שוויון-זכויות מלא לכל
אזרחיה הלא-יהודיים בכל הנוגע לזהותם התרבותית והדתית
הנפרדת".
כמובן, הערבי רצה עוד. כמובן, הערבי כעס וגילה עוינות למדינה
היהודית שגזרה עליו מעמד נצחי של מיעוט, שלעולם לא ישלוט
במולדתו. כמובן, הזכות להוליד ולהצביע הקנתה לו במסגרת
דמוקראטית את הזכות להיות לרוב ולשנות את אופיה של
המדינה. האם את זה רבין לא הבין? מה הוא מציע למנוע את
היווצרותו של מצב כזה? האם "שויון מלא" פירושו שלערבים אין
זכות להוליד כאוות נפשם, כדי שיצביעו ילדיהם בעד מועמדים
ערביים מספיקים לכנסת להחליף את "ישראל" ב"פלשתין"? או
שמא מתכוונים במלים "שויון מלא" ל"הגבלת זכות ההצבעה
שלהם"?
[[116]]
איש לא דן בשאלות אלה בועידה חסרת-המשמעות. היהודים נרתעו
מלחשוב עליהן, וניסו לשכנע את הערבים שבאמת טוב להם, טוב
מאד. אולם תקרית אחת הדגישה את אופי המצב לאשורו. אמר
אחד הערבים שנכחו, עו"ד ג'מיל ג'להובי:
"אם כל כך טוב, למה כל כך רע? עלינו להכיר בזכויות האומה
הערבית-פלשתינית החיה בישראל. אמנם היתה התקדמות בשטח הכלכלי,
אך לא על הלחם לבדו יחיה האדם".
חוסר-הסיכוי היהודי להשתלבות ערבית במדינה יהודית וסיבות-היסוד
להתנגשות ערבית-יהודית שאינן ניתוות ליישוב זוכים מדי פעם
להכרה ע"י ישראלים שונים, שאינם מסוגלים להעלות גם את
הפתרון לסבך. ובכן, קבע משה שרון, יועצו-לשעבר של מנחם בגין
בענינים ערביים (97.6.22):
"... ערביי ישראל חשים שייכות מלאה לאומה הערבית הניצבת מול
ישראל, ועם זאת הם חיים במסגרתה של מדינה יהודית אשר עם
יעדיה הפוליטיים אינם מזדהים ואשר לערכיה החברתיים
והתרבותיים אינם שותפים...".
"ההזדהות עם המדינה פירושה הסכמה עם אופיה הציוני, עם תרבותה
היהודית ועם יעדיה הפוליטיים והלאומיים-היהודיים. אין ערבי
במדינה שיכול לנהוג כך... הם מעדיפים לראות בשינוי רדיקלי
בדפוסיה של המדינה.. שיכלול החלפת מעמדות: רוב
ערבי-פלשתיני ישלוט במיעוט היהודי... בתנאים הנוכחיים אין
מדיניות ההשתלבות יכולה להצליח בארץ....".
ואילו ב"ג'רוסלם פוסט" הביעה שרה הניג את עמדתה האישית בעקבות
מרד יום האדמה (67.4.5): 'עלינו להכיר במהותן של המהומות
שפרצו בשבוע שעבר - התפרצות של שנאה ושל עוינות כלפי
המדינה היהודית חד וחלק... אם לא נתמודד עם העובדה שסיבתן
היסודית של המהומות הריהי אי-רצונם של הערבים להשלים עם
קיום מדינת היהודים למרות עשרים ושמונה שנות קיומה
העצמאי, נערפל בכוונה-תחילה את ראותנו. "אחרי הכל, מדוע
ישלימו הלאומנים הערביים עם המשך קיום הריבונות היהודית
כעובדה בלתי-נמנעת, לאחר שזה עתה הצליחו להרוס את המדינה
הלבנונית במתכונת שהחזיקה מעמד יותר מארבעים שנה?" כבר
בדצמבר 1951 כתב י"ל טצר מאמר רגיש ב"קומנטרי" ובו ציין:
"יש לזכור שאין ערביי ישראל מיעוט רגיל. הם אויב שהובס, על כל
המשמעויות המלוות תופעה זו בפחד, בטינה ובחשדנות הדדיים...".
בחיפה קרא מורה ערבי לתלמידיו להיות "אזרחים טובים של ישראל
ובנים נאמנים לאומה הערבית". מיכאל אסף, שכתב במסגרת "המזרח
[[117]] החדש", כינה קריאה זו "דוקטרינה של סתירות".
בהקשרם של האירועים השוטפים, קבע אסף, על 'ערבי נאמן'
לשאוף להשליך את היהודים הימה... "אינם יכולים לראות
בעצמם ישראלים פשוטים, השונים רק בדתם ובלשונם מהרוב
היהודי של חבריהם-האזרחים - כי מדינת ישראל בכל קוויה
הריהי התבטאותו של רצון הרוב היהודי ליצור מדינה שתהא
שלו...".
זהו לב הבעיה, וכל עוד יסרבו הישראלים לבגוד בסיבת קיומה של
מדינתם, אופיה היהודי, אין לבעיה זאת כל פתרון. מאמר שהופיע
ב"פרזנט טנס" (אביב 5791) הביא מדבריו של ד"ר סובחי אבו-גוש,
פקיד ערבי במשרד הדתות: "ישראל חייבת להחליט אם עיקר בה
ישראליותה או יהדותה. אני ישראלי, אך אינני יהודי. בעיית
המיעוט הערבי היא בעיית המימסד הישראלי, ולא בעייתם של
הערבים".
כתב-העת האנטי-ציוני, "ישראל ופלשתין", היוצא לאור בפאריס, הבין
היטב את הסתירות בחשיבה הישראלית הכללית וגם את המבוכה
המיוחדת שבהצהרותיו של ראש הממשלה רבין. בהתייחסו אל
הצהרת "הבטן והראש" המתמדת ואל התעקשותו של רבין על
אופיה היהודי-ציוני של המדינה, קבע גליון מאי 6791: "הוכח
בעבר שאין הבטן המלאה מהווה תחליף לחרות... ערביי ישראל
רואים את עצמם כחלק מהעם הפלשתיני החי בשטחים המוחזקים
ובארצות ערב... נאומו של רבין הריהו הצהרה שהדיכוי הנוכחי
מהווה תכונה שרשית ואופיינית של מדינה זו...".
אופיה היהודי של ישראל הוא העצם בגרונם של הערבים, והוא שהועמד
בסכנה ע"י הזכויות הפוליטיות שהעניקו לערבים מגילת העצמאות
המלאה סתירות מיניה וביה ומנהיגי ישראל הליבראליים,
הקרועים והנבוכים. יואל כרמייקל הסיק במאמר שהתפרסם
(ינואר 8691) בעתון "מידסטרים":
