ערביים ביותר מעשרים תלמידי תיכון יהודיים בעיירה הגלילית,
מעלות, ב-4791, היתה האומה שרויה באבל. אך לא הכל.
הסטודנטים הערביים באוניברסיטה העברית בירושלים ערכו
מסיבה רעשנית ושמחה במעונות שלהם בהר הצופים, פרי
נדיבותם של יהודים תמימים מהמערב שרצו לסייע 'למדינת
היהודים'.
למחרת בבוקר הגישה סטודנטית יהודיה ששכלה אח במלחמת ההתשה
1970-ב תלונה חריפה לדיקן הסטודנטים. החלה חקירה ונגבו
עדויות, אך שום צעד משמעתי לא ננקט. הנהלת האוניברסיטה
הסבירה לסטודנטים היהודיים שתפקידה העיקרי להרפות
מתחים ולשמור על היחסים העדינים בין סטודנטים ערביים
ויהודיים. הצהרה זו, ההולמת אולי את המועצה הלאומית של
נשים יהודיות באמריקה או את הוועד היהודי-אמריקני, הביאה
לתוצאות שניתן היה לצפותן מראש.
תוך שבועיים ימים היו הסטודנטים הערביים מעורבים בתקרית שניה.
יום השואה והגבורה המנציח את זכר השואה שקיפדה את חייהם
של ששה מיליון יהודים צויין - כפי שצויין מדי שנה -
באוניברסיטה העברית על-ידי הדלקת נרות זכרון בפתחי
המעונות. באותו לילה ניפצה כנופית סטודנטים ערביים את
הכוסות שהכילו את הנרות. בעוד החקירה בעיצומה, בשבוע הבא
- יום הזיכרון לחללי צה"ל - חוללו הנרות שהודלקו לזכרם של
חיילי ישראל. מחאות זועמות הביאו להחלטה מצד ועדה
אוניברסיטאית להשעות את הסטודנטים האשמים, אך הנהלת
האוניברסיטה - ב"מחוה של רצון טוב" - קיבלה את ערעורם נגד
'חומרת' העונש, והתירה לסטודנטים לשוב אל ספסלי ההשכלה
הישראלית. לא לחינם ראו בכך הסטודנטים הערביים סימן נוסף
לחולשתם של היהודים.
(יש לציין בהקשר זה כי ביום השואה 1980 שוב חוללו נרות זכרון.
סטודנט ערבי, סולימן השאם, שנתפס בשעת מעשה כשהוא מכבה את אחד
הנרות, הגיב: "די באור שיש לנו במעונות, אין אנו זקוקים לנרות").
[[80]]
חולשתה המעוררת-רחמים של הנהלת האוניברסיטה העברית, בהנהגתו
של הנשיא אברהם הרמן, הביאה בהכרח לחוצפה מוגברת מצד
סטודנטים ערביים. בשלהי 4791, בהגיע פעילות הטרוריסטים
לשיאה, נפגשו פקידי האוניברסיטה המודאגים עם ראשי
הסתדרות הסטודנטים לארגן תורנות שמירה במעונות החשופים.
הוחלט שכל הסטודנטים המתגוררים במעונות - והערבים בכללם -
יטלו חלק בשמירה על-פי תור. ארגון הסטודנטים הערביים פרסם
מיד תגובה בזו הלשון: "שום סטודנט ערבי לא ישתתף בפעילות
המכוונת נגד אחינו הפדאיון (במונח זה מתייחסים הערבים
לטרוריסטים של אש"ף). אפילו יהיה הדבר כרוך בהקרבה עצמית
- כי זה חלק מחירה של המהפכה הפלשתינית".
במסיבת העתונאים שכינסו הסטודנטים הערביים 1.12.75-ב הופיעו
שלושה ערבים - אדל מנעא, ריאד אמין ונביל נחס - יחד עם שני
שונאי-ישראל יהודיים, שהם כנראה בלתי-נמנעים במפגש מעין זה,
להסביר את התנגדותם. הערבים כינו את הדרישה לשמור
"בלתי-צודקת כי היא כרוכה בענין של מצפון". המצפון, כמובן,
היא תחושתם שאת מלחמתם נלחמים הטרוריסטים, והיא הרי
מלחמה צודקת. בינתיים, שני סטודנטים ערביים שחששו, כנראה,
כי יגורשו מן האוניברסיטה, הביעו את הסכמתם לשמור. בליל
28-ה לנובמבר נעשה נסיון להצית את חדרם.
23-ב בדצמבר התאספו באוניברסיטה כמאתיים ערבים וחבריהם מן
השמאל היהודי הקיצוני, חברי קבוצה שקראה לעצמה "קמפוס",
לצורך הבעת מחאה. על השלט שבידיהם היה כתוב: "איננו
מתביישים על היותנו פלשתינים". הפיכתם מ"ישראליים" נעשתה
גלויה יותר.
עצומה המונית בחתימתם של סטודנטים יהודיים תבעה מן הערבים
למלא את חובתם. בתחילה עמדה האוניברסיטה איתן ותמכה
בדרישתם זו של היהודים. ואז לפתע הודיעה הנהלתה שהיא
מכירה ב"משבר המצפון" של הסטודנט הערבי והסכימה לכך שמי
שלא מצא דרך ליישב את חובת השמירה שלו עם מצפונו ייפטר מן
החובה.
נצחון זה הביא להעלאת תביעות דומות לפטור באוניברסיטת חיפה, שם
אחוז מדהים מאוכלוסיית התלמידים הוא ערבי. במסגרת מאבקם
של הסטודנטים הערביים הושמעו איומים על חייו של הסטודנט
היהודי המופקד על רשימת החייבים בשמירה, והואשמו שני
סטודנטים ערביים מן הכפרים עספיה ודיר חנא בחטיפתו של
סטודנט יהודי ובאיומים על חייו בשל הסכמתו לשמור. לבסוף
הסכימה הנהלת אוניברסיטת חיפה לפטור את הערבים מחובת
השמירה תמורת תשלום כופר חודשי של שלושים לירות. (באותם
הימים, פחות מחמישה דולר).
[[81]]
האמת היא, שעצם דרישתם של היהודים, שסטודנטים ערביים תומכי
אש"ף ישמרו היתה מגוחכת. המצב שנוצר במסגרת תיאטרון
האבסורד הזה היה של אוניברסיטה עברית המתירה לערבים
תומכי-אש"ף ללמוד במסגרתה וליהנות מהטבות הניתנות
לסטודנטים, ואילו היהודים תובעים ששונאי ישראל אלה ישמרו
עליהם מפני שותפיהם-לאידיאולוגיה.
צירוף זה של הססנות ישראלית בסגנון הגטו ואומץ לב ערבי (אשר
ניזונו הדדית) הביא במהרה את הקמפוס לראשונה לידי אלימות.
בחורף 1975 בחרה העיר נצרת, מרכז הלאומנות הערבית, בראש
עיר קומוניסטי, תאופיק זיאד, שונא נלהב של הציונות והמדינה
היהודית, שנהיה למוקד של התגברות חדשה של לאומנות ערבית.
במיוחד, הנהיג את המאבק נגד הפקעת אדמות (תמורת פיצוי
מלא) באזור הגליל. אותו אזור צפוני, בעל האוכלוסיה הערבית
הנאמדת 50%-ב מהאוכלוסיה הכללית, היווה איום בטחוני חמור
על מדינת היהודים, ונעשו מאמצים כבירים לעודד התיישבות
יהודים בתחומיו. הערבים ניצלו את פרשת ההפקעות להכריז על
שביתה כללית ב"יום האדמה" (67.3.13), ובאלימות שהתלוותה
אל השביתה, שבמסגרתה תקפו התושבים הערביים של הגליל ושל
המשולש הקטן גם יחד שוטרים וחיילים באבנים ובבקבוקי
מולוטוב, נהרגו ששה ערבים.
באוניברסיטה העברית התאספו (ב-67.5.91) סטודנטים ערביים לקיים
טכס אזכרה לערבים שנהרגו ולצעוק: "הלאה הכיבוש!" ו"הגליל
ערבי!" קבוצה יהודית שעמדה מולם הניפה את דגל הלאום ושרה
שירים עבריים. לפתע, מן הצד הערבי התעופפו אבנים כבדות. עדי
ראיה מסרו אחר-כך כי החנו הערבים בסמוך מכונית "קורטינה",
בעלת לוחית רישוי מספר 289-557, והוציאו ממנה שקי אבנים
שהושלכו על היהודים. ארבעה סטודנטים יהודים נפגעו, אחד
מהם, אלחנן בלומנטל, נפצע קשה, אושפז ונותח בראשו.
ראש הסטודנטים היהודיים בקמפוס, אריאלה ראודל, האשימה בחריפות
את הנהלת האוניברסיטה ואת הנשיא הרמן בכניעה לערבים. היא
הזהירה שנוכחותם של חמש מאות סטודנטים ערביים במעונות
תביא לשפיכות דמים, ושהמהומה שכבר התרחשה היתה "רק
ההתחלה".
ואילו תגובת ממשלת ישראל על האיום הברור הטמון בקידום ההשכלתי
הערבי?
בינואר 1976 פרסם משרד החינוך את מימצאיו של צוות "מומחים"
יהודיים וערביים לעניני חינוך, בן ארבעה עשר חברים בראשותו של
השמאלן מתתיהו פלד (שעתיד היה להפוך לאחד הדוברים של "שלום
[[82]] עכשיו''). הצוות תבע רפורמה בחינוך הערבי, תוך השתתתו
על היסודות המסורתיים והמודרניים של התרבות הערבית "תוך
הדגשת הייחוד של אופיין הלאומי של הספרות וההיסטוריה
הערבית". ברור שלא ניתן להמציא דבר המיועד יותר להחדיר אל
תוך הצעיר הערבי תחושת שוני ואי-צדק שנגרם לו - מתכנית זו,
וכמובן, הכל על חשבונם של היהודים.
למרות הכל סרבה הממשלה בישראל להתעורר. בספטמבר 8791, בתשובה
על תביעתו של חבר הכנסת הערבי זיידן עטשה לשיפור רמתם של
בתי הספר הערביים, הצהיר מנכ"ל משרד החינוך והתרבות, מר
אליעזר שמואלי (ב-87.9.72), שלקח את עניני החינוך במגזר העובי
תחת חסותו האישית. משרד החינוך, למרות בעיותיו הכספיות,
הקציבה עוד עשרים מיליון לירות לחינוך הערבי.
לפני-כן, ביוני 6791, קיבלו מהסמינר למורים עבריים על-שם דוד ילין
בירושלים עשרים וארבע בוגרות המוסד הערביות הראשונות את
תעודותיהן ואת רשיונות ההוראה שלהן, כמורות בבתי ספר
יסודיים ערביים. התכנית גובשה ומומנה על-ידי משרד החינוך
שבוודאי לא גילה שום רשלנות במאמציו החרוצים לייצר
משכילים ערביים שיעמדו בראש המאבק לחיסול הסמינר למורים
עבריים על-שם דוד ילין, לחיסול משרד החינוך הישראלי -
וכמובן, גם לחיסולה של ישראל.
בהתאם לכך הכריזו יועצו של ראש הממשלה בגין לענינים ערביים,
משרד החינוך והתרבות והסוכנות היהודית, במרץ 8791, שהוקמה
קרן ממלכתית חדשה להעניק מאה מילגות לסטודנטים ערביים
מצטיינים באוניברסיטאות ישראליות. הצהירו גם, שנערכים
מחקרים במטרה להרחיב את תחולתה של הקרן כך שתכלול גם
תלמידי תיכון ערביים-ישראליים, אם יועמד לרשות הקרן די כסף
יהודי.
נשקו החזק ביותר של אש"ף בישראל הוא החינוך המסופק על-ידי
היהודים, באמצעות כספים יהודיים, לערביי-ישראל. מדינת
היהודים מכשירה מורים שהם, במידה גוברת, מלמדים - או
מתעלמים מן המלמדים - לאומנות ערבית לתלמידיהם. ובאמת,
איך אפשר לצפות לדבר אחר? הרי כבר 1937-ב טען דו"ח המשלחת
המלכותית הבריטית לפלשתינה, שמורים ערביים הפכו בתי-ספר
ממלכתיים ל'סמינרים ללאומנות ערבית'. פקיד-לשעבר שעסק
בחינוך ערבי בפלשתינה כתב: "מורה ערבי, אי אפשר היה - אפילו
בדמיוננו הפרוע ביותר - לצפות ממנו שיטע נאמנות לממשלה,
אשר לדעתו חתרה יום-יום תחת קיומו הלאומי של עמו". (א"ל
תיבאוי, "חינוך ערבי בפלשתינה המנדטורית").
[[83]]
אותן המלים ממש אפשר שייאמרו - לא, הן כבר נאמרות - על ידי מורים
ערביים המכהנים תחת ממשלתה היהודית של מדינת ישראל, והם
- מי באופן פעיל ומי באופן סביל - מאמנים את הדור החדש,
המשכיל, העוין והשונא... של אש"ף.
בדצמבר 1979 חשף "מעריב" את העוינות הגלויה למדינה הגוברת
בבתי-הספר הממלכתיים-ערביים. העתון ציטט את דבריו של פקיד משרד
החינוך: "נושאים פוליטיים עולים בשיעורים ומורים משמיעים
סיסמאות הכופרות בעצם קיומה של המדינה. מקרים אלה הם
שיגרתיים". המפקחים שתפקידם לברר אם אירעו דברים כאלה
ואחר-כך למנוע את הישנותם - הם בעצמם, לעתים קרובות,
מזדהים עם ההצהרות האלה. כותב העתון: "בישיבת מפקחים
שהתקיימה לפני שלוש שנים, אמר אחד המפקחים: "אני ערבי
פלשתיני, וככה אחנך את הילדים".
בין האירועים שנמסר עליהם ב"מעריב":
* במסע ליריחו שערך בית-ספר מעראבה צעק המורה אל עבר שני בדווים
המשרתים בצה"ל: "תתביישו לכם ללבוש את המדים האלה ולשרת בצבא,
ויהודים שודדים את אדמתכם".
* בכפר רמה, ביום העצמאות, אמר מורה לכתתו: "הערבים בוגדים בעמם
על שחגגו את יום העצמאות של היהודים".
* ביום העצמאות 1977 אמר מורה בסכנין בטכס הנפת דגל ישראלי:
"היום טכס הנפת הדגל לכבוד יום השעבוד ולא יום העצמאות".
באותו יום, בכפר שעב, סרבו שלשה מורים לקום לכבוד טכס הנפת
הדגל וניסו למנוע מאחרים לכבד את דגל המדינה.
בכלל, הפך הדגל ליעדם הסמלי של מורים ותלמידים ערבים-ישראליים
כאחד. בטייבה מסרב מורה ללמד את תלמידיו על דגל ישראל, שהרי
"שני הפסים הכחולים הם סמלים של הכיבוש ושל השאיפה
להתרחב עד לנילוס ולפרת".
* 18-ב ליוני 1978 קרעו תלמידים בטוראן את דגל הלאום לגזרים. מנהל
בית-ספר הודה שאירע כדבר הזה בהזדמנויות שונות בעבר
והתנצל על שלא דיווח עליהם. לפי "מעריב": "היו מקרים של
שריפת דגלי המדינה, ציור דגל אש"ף על לוחות הלימודים, וכתיבת
חיבורי שיטנה. לכל אלה לא היתה תגובה הולמת של הנהלות בתי
הספר או המורים".
* בנובמבר 1974 ביקר ראש הממשלה רבין בנצרת כדי לשוחח עם
תלמידי תיכון. התלמידים הערביים שאלו אותו שאלות שזיעזעו
את המדינה בתוכנן ובסגנונן כאחד. קבע "מעריב" במאמר מערכת
(47.11.82) "אם היה מי שהישלה את עצמו שהתסיסה
הפרו-אש"פית [[84]] מוגבלת אך ורק לשטחים שמעבר לקו
הירוק, באה אתמול הפגישה בין ראש הממשלה רבין ותלמידי
הכיתות הגבוהות של בתי הספר היהודיים והערביים בעיר וטפחה
על פניו".
* בפברואר 1978 הואשמו ארבעה תלמידי תיכון מכפר טייבה בנסיון
להצית שני אוטובוסים ובציור סיסמאות אנטי-ציוניות. כשהובאו
לכפר לשחזר את מעשיהם, רגמו מאות תלמידים את השוטרים
באבנים ומנעו מהם את השלמת משימתם.
כשראש הכפר, עבד-ל-חמיד אבו-עטיה, הופיע בבית המשפט עם עשרות
מתלמידיו, איים בהכרזת שביתה כללית אם לא ישוחררו התלמידים.
כך שאין פלא שבסקר שנערך בין תלמידי תיכון ערביים ביוני 8791, קבעו
גלויות 84% שהם תומכים בהקמת מדינה פלשתינית (כמעט כל
היתר נמנעו מלהביע דעה). תלמידי התיכון הם יעדם ומטרת
השפעתם של הסטודנטים הערביים באוניברסיטאות, ומאחר
שאפשרויות מקצועיות אחרות מוגבלות מגיעים רוב בוגרי
האוניברסיטאות להוראה, שם הם מעבירים בהצלחה את
תחושותיהם האנטי-ישראליות העזות, מזמינים תלמידי תיכון
לקרית האוניברסיטה. בהתפתחות מעניינת, אחרי האספה
האנטי-ישראלית הגלויה באולם ווייז באוניברסיטה העברית,
בקשו הערבים שוב לקבל את האולם בעשרה לפברואר 0891,
להיפגש שם עם תלמידי תיכון. לאור הנסיון שנרכש באסיפה
הקודמת סרב המוסד לתת את מבוקשם, אך הפגנה ערבית
"ספונטנית" שכנעה את ההנהלה לשנות את החלטתה.
במרץ 1978 הזמינו סטודנטים ערביים תלמידי תיכון מטייבה לבלות את
סוף השבוע במעונות "הדסה" של האוניברסיטה העברית. פרצה
מסיבה פראית, וניתצו כיורים ואסלות. סטודנטים יהודים טענו
בחריפות שאין זו הפעם הראשונה שאירע דבר כזה. ברור,
שהמעשים שיקפו לא רק רוחות עליזות אלא גם ביטוי פוליטי של
שנאה וזלזול במדינה.
עיצוב הדור החדש של ערבים-ישראליים משכילים שאינם יודעים את
טעמה המר של התבוסה בקרב, הנע בגלוי אל עבר עימות עם
הציונות ועם יהדותהשל המדינה, זכה בתנופה מוגברת בעקבות
מלחמת ששת הימים. שוב, נצחון צבאי יהודי הוא שבאורח אירוני
הפכו היהודים לתבוסה פוליטית נוספת. לראשונה בתשע עשרה
שנה יכלו ערביי ישראל להיפגש ולשוחח עם ערבים אחרים,
לא-ישראליים, שקראו לעצמם "פלשתינאים" ושדיברו בגלוי על
יום עזיבתם של היהודים השנואים. ערביי ישראל תפסו לפתע,
שאינם בשר ואף לא חלב, לא דג [[85]] ואף לא עוף. הם אינם
ישראלים (את זה ידעו תמיד, שהרי רק היהודים טענו אחרת). אך
כעת התברר להם לפתע, שכל השנים שחלפו מאז קום מדינת
ישראל, גם "פלשתינאים" לא היו! הם נחשבו ע"י 'פלשתינאי'
הגדה המערבית לבוגדים ששיתפו פעולה עם אותם יהודים - ואף
קיבלן אזרחות ישראלית מידיהם - שגזלו מעמם את אדמתם. בבת
אחת התלכדו כל הגורמים המעצבים את הערבי הישראלי הקיצוני
החדש. לעולם לא ישוב המצב לקדמותו.
לא רק שנוצרו מגעים חדשים עם "פלשתינאי" הגדה המערבית, אלא שגם
החלו הניסיונות לשיתוף פעולה עמם. לכן, ב"שבוע פלשתין"
שנערך 1978-ב במכללות בית לחם וביר זית, השתתפו ערבים
ישראליים. הם סייעו בארגון ה"שבוע" והפגינו את אחדות
מאבקם. לא רק שהדפיסו סטודנטים ערביים-ישראליים וחילקו
עלון הקורא לתמוך באש"ף, אלא שבניגוד לחוק החל מספר
סטודנטים ערבים-ישראליים ללמוד במוסדות שבשטחים
המשוחררים. אכן, נשיאה הקודם של מכללת ביר זית (ליד
רמאללה), חנא נאצר, התומך באש"ף, שגורש על-ידי ישראל
1974-ב בשל הסתה, אמר לעתון כוויתי בינואר 9791:
"למרות כל מאמצי הישראלים למנוע מערבים צעירים מהעבר השני של
הקו הירוק (ישראל) ללמוד וללמד במכללה, יש לנו שלושה מרצים היום
מהאזור שנכבש 1948-ב (ישראל) ועוד סטודנטים אחדים.
"אחד הדברים היפים הוא חידוש הקשרים בין כל בני העם הפלשתיני
הגרים בפלשתין, וזה אף מקל על המלחמה בכובשים".
כל זה אמת לאמיתה. פתיחת הגבולות בין מדינת ישראל לשטחים
המשוחררים נראתה בעיני הישראלים המטומטמים-להפליא
כאמצעי לאפשר לערביי ישראל המפוטמים להשפיע בשטחים,
שטוב תחת שלטון ישראל. כמובן, אפילו ילד היה מבין שההפך
הוא אשר יקרה. ערביי ישראל קיבלו פתאום הזדמנות להיפגש
באופן קבוע עם בני עמם הנאבקים למען מה שנראה בעיני הערבי
הישראלי כמטרתם המשותפת - חרות. אמר ראש עיריית חברון,
פאהד קואסמה (97.1.22): "ערביי ישראל נותרו זרים, וגורלם
כגורלנו. אין דרך לטשטוש העובדה שהם ואנחנו מהווים חלקים
של אותו עם, ועובדת היותם תושבי ישראל אינה גורעת מהיותם
פלשתינים".
בראיון עמו שפורסם בעתונות הוסיף נשיא ביר זית, נאצר: "יעודה של
המכללה הערבית בביר-זית לשמש גרעין אשר סביבו תיבנה המדינה
[[86]] הפלשתינית". אכן הסטודנטים הערבים העוברים הכשרה
באוניברסיטאות היהודיות של ישראל רואים את עצמם באותו
אור ממש. הם זרע מנהיגי "פלשתין" העתידים בשטח "פלשתין
שנכבש ב-8491". הם מספקים מנהיגות ודוגמאות אישיות
לתלמידי התיכון והם מנהיגי אש"ף של מחר.
הדבר המכאיב הוא שהתגברות החוצפה הערבית המדהימה אירעה דווקא
תחת ממשלת בגין הקשוחה-לכאורה. העיר על כך כתב "מעריב",
יוסף צוריאל, כבר באפריל 8791: "עליית הליכוד לשלטון יצרה
בחודשים הראשונים מתח מסויים אצל ערביי ישראל והשטחים,
אשר צפו הקשחה במדיניות כלפיהם, אך כעבור זמן קצר נתחוור
כי הממשלה החדשה ליברלית כקודמתה. אם לא למעלה מזה".
השנתיים האחרונות היו עדות להתגברות בלתי-נמנעת בעוינותם של
סטודנטים ערביים למדינה. אחרי נצחונה בבחירות לראשות
הסטודנטים הערביים באוניברסיטה העברית, פתח תל"פ לשכה
רשמית במעונות הסטודנטים ברחוב שטרן, ותלתה שלט מרהיב:
"תנועה לאומית פרוגרסיבית". איך קבוצה כזאת הורשתה
להתמודד בבחירות, או איך חבריה נשארים סטודנטים ואינם
מובאים לדין בשל חתרנותם, קשה להסביר, אך יש לזכור כי
המדובר באוניברסיטה שהרשתה לסטודנט ערבי, פראס סאור,
חבר בתא מחבלים שהטמין פצצה בקפטריה של האוניברסיטה,
להמשיך בלימודיו אחרי שחרורו מבית הסוהר. המוסד "הסביר"
שהקריטריונים לקבלה לאוניברסיטה הינם אקדמיים בלבד.
בבטאונו "איתיחאד" שיצא לאור בדצמבר 1978 הודיעה תל"פ על
התנגדותה ל"הסכם שיכיר בישות הציונית בחלק כלשהו של
פלשתין". הסטודנטים תבעו מלחמה "שתתחיל בעלונים והפגנות
ותסתיים במאבק צבאי מזוין". מעל לכל הבהירה התנועה: "אין
המאבק מוגבל ל'שטחים המוחזקים'. יש להרחיבו ולכלול בו את
כל חלקי המולדת הערבית".
במערכת הבחירות שלה חילקה התנועה את מצעה שכלל תביעה ש"זכות
ההגדרה הלאומית העצמית של העם הפלשתיני תכלול גם את
ההמונים יושבי הגליל והמשולש (הישראליים)". לכן בינואר 1979
חלקו סטודנטים ערביים אחדים עלון שתבע תמיכה באש"ף
והיעלמות "הישות הציונית", יתר-על-כן, מספר ערבים שגרו
מברק לכינוס דמשק של המועצה הלאומית הפלשתינית, ובו הביעו
את תמיכתם במאבקו של אש"ף באותה "ישות ציונית".
[[87]]
סערת רוחות בישראל; "זעזועים" נוספים; דרישות לגירוש סטודנטים
תומכי-אש"ף מהאוניברסיטאות, שבעצמן לא נקפו אצבע. אך
אלוף אביגדור בן-גל הקשוח הוציא צווים שריתקו ששה
מהסטודנטים לכפריהם. הצווים היו אמורים להיות בתוקף
שלושה חודשים, זמן מספיק להפוך את מקבליהם לגיבורים
לאומיים ולאפשר להם לשוב ולהמשיך בהסתתם.
הששה מוצאם מששה כפרים ישראליים שונים: תמרה, עראבה, כפר
יאסיף, מוסמוס, סנדלה ואום-ל-פהם. מאלף לתהות על קנקנם של
שנים מן הסטודנטים, כדי לקבל תמונה בהירה של אי-השפיות של
המדיניות הישראלית המייצרת, תוך איחולי מזל-טוב עצמיים
ועלוני תעמולה המוגשים כמינחה לגוים, את הגלמים המנסים
לקום על יוצריהם להשמידם.
מסעוד אג'בריה, בן 42, משלים את לימודי המוסמך שלו באוניברסיטה
העברית (ביחסים בינלאומיים), וגם לומד משפטים. הוא גר בכפר
מוסמוס שם קבור משורר-אש"ף רשיד חוסיין (אשר את שיריו היו
ערביי ישראל מעדיפים לקרוא במקום פרי עטם של ביאליק
וטשרניחובסקי, שחובה עליהם ללמוד). אך לא רק מסעוד הוא
סטודנט - משפחתו כולה יכולה לשמש מקור גאווה לבעלי מדיניות
"הבטן והראש" של העבודה והליכוד: משפחתו מודרנית
ומתקדמת, תוצרת ישראל למען יאהבוה הערבים.
מלבד מסעוד, אחיו סעיד לומד כימיה באוניברסיטת בר-אילן ה"דתית";
אחותו לומדת בסמינר למורים בהדר-עם, וחמישה אחים ואחיות
צעירים יותר לומדים בבית-ספר תיכון. כמובן, יבוא היום וילמדו
אף הם באוניברסיטה. כתב "מעריב" יוסף ולטר ביקר אצל
המשפחה ומסר (97.2.61): "משיחה קצרה אתה למד שכולם
חושבים ומדברים כמו מסעוד האח הבכור".
משפט מבהיל, כשנזכרים בכך שעורך עתון הסטודנטים באוניברסיטה
העברית, אריה בנדר, נזכר בשיחה שקיים לפנים עם מסעוד
אג'בריה. אמר הערבי: "כדי לבצע את המהפכה הפלשתינית עלינו
לשפוך נהרות של דם".
ג'מל מהג'נה, בן 12, מוצאו מאום-ל-פהם, משפחתו הערבית קטנה - רק
ששה ילדים, ארבעה מהם בגיל תיכון, ואחד - מורה. מהג'נה הוא
תוצרה של ההשתלבות המטופחת על-ידי קצרי-הראי הישראליים.
הוא למד בעיקר בתיכון היהודי (כמעט) בעפולה, ואומר: "לא
היפלו אותי לרעה". וכך, אחרי שזכה באותו חינוך הניתן לשכניו
הציוניים, ואחרי שנתקבל לאוניברסיטה העברית, בעוד אשר
חמישים אלף יהודים ספרדים חסרי-אמצעים נותרו בחוץ, אומר
מהג'נה על מברקו לאש"ף בדמשק:
[[88]]
"הדגשנו שאנו ערבים פלשתיניים בתחום מדינת ישראל, וכאחרים, אנו
טוענים שאש"ף הוא הנציג של העם הפלשתיני... המשטר הציוני הוא
משטר של דיכוי...".
היעדרה המוחלט של מדיניות עקבית וברורה מצד ישראל כלפי הערבים
נחשף כעבור שבועיים, כשהתאחדות הסטודנטים הערביים
הארצית הצהירה שאף היא רואה באש"ף את המנהיגות הבלבדית
של העם הפלשתיני. איש לא נעצר; איש לא רותק לביתו. אין פלא
שבשנה הבאה גברה החוצפה הערבית.
סטודנטים ערבים ערכו הפגנה ללא היתר באוניברסיטה העברית
בנובמבר 1979 למחות נגד גירושו המתוכנן של ראש עיריית שכם,
חסיד אש"ף, באסם שקעה. כשהמוסד השעה את ראשי ההפגנה,
הכריזו הסטודנטים הערביים על מחאה המונית (בלתי חוקית).
הדיקן, ישראל משולם, אקדמאי חסר חוט-שידרה, שחשש מפני
עימות יהודי-ערבי, התחנן בפני הערבים שיבטלו את ההפגנה,
והבטיח לבטל את צווי ההשעיה. אולם ההפגנה הערבית נערכה,
וכשקראו "כולם עראפת!" ו"המדינה כולה שלנו!", פרצה מהומה
שהתאפיינה בשימוש בשרשראות, אבנים וסכינים. שלשה
סטודנטים יהודיים נפצעו. נוצרה קבוצת סטודנטים יהודיים בשם
"הסטודנטים שנמאס להם".
ערביי הטכניון - שנחשבו תמיד ל"הכי שקטים" - החלו להסית, במסווה
של "ערב פולקלור מזרחי", נגד המדינה.
כשהערבים הלומדים בטכניון עקרו מזוזות בחדריהם במעונות וחיללו
אותן, הגישו פעילי תנועת י"ש (ישראל שלנו) את שרידי המזוזות
החרוכות לקצין הבטחון של הקמפוס, ודרשו להעניש את
האחראים. במקביל, פנו פעילי י"ש גם לחברי כנסת ובתוכם אלו
הנחשבים "ניצים". התוצאה: אפס מעשה, אפס חקירה ואפס
נקיטת אמצעים והתוצאה של התוצאה: התגברות החוצפה
הערבית. השלב הבא היה ציור צלבי-קרס.
גם אז לא באה שום תגובה מצד המוסדות. נהפוך הוא: הנהלת הטכניון
- שכל דאגתה "לצנן את הרוחות" כדי להציג
קבל-התורמים-מחו"ל הצגה של דו-קיום - החליטה לאסור על
פעילות פוליטית של יהודים וערבים כאחד. כלומר, החליטה
לשבור את המדחום שהעז להראות בניגוד למדיניות המימסדית -
שהטמפרטורה עולה ומתלהטת.
ואז הגיע 10-ה לפברואר 18. באותו יום נדקר בקסבה שבעיר חברון
תלמיד ישיבת מערת-המכפלה, ע"י ערבים שחטפו את נשקו ונמלטו מן
[[89]] המקום. באותו יום, כמה שעות קודם לכן, נמצא מנהיג
תנועת י"ש, אליהו אדיר, מוטל ללא הכרה ליד הקטנוע שלו מול
חדרו במעונות הסטודנטים בטכניון.
אלי אדיר נדקר שלוש פעמים באופן אנוש בריאתו ע"י אל-חדג'-בארקת
יו"ר ועדת הסטודנטים הערבים. בארקת אפילו לא הכחיש את העובדה
שהוא פצע את אדיר, אלא שטען שפעל מתוך "הגנה עצמית".
תגובת המשטרה לא איחרה לבוא: היא עצרה מיד את כל פעילי תנועת
י"ש. אל-חדג'-בארקת הוסיף להתהלך חופשי עוד ארבעה ימים. ב-
2.2.81 הודיע שמעון רפפורט, כתב "מעריב", ש"ביום רביעי חלה
תפנית בחקירת המשטרה בתקרית הדמים, וכנראה הופרכה
סופית הגירסה שהיתה מקובלת עד אמצע השבוע. לפי עדות הערבי
שנעצר כחשוד בדקירת אלי אדיר 4) ימים אחרי הנסיון לרצח -
מ.כ.) התנפלה קבוצה של גברים רעולי-פנים על יו"ר ועד
הסטודנטים הערבים בטכניון, אל-חדג'-בארקת מהכפר מכר ועל
עמיתו אעטף עומרי מכפר סנדלה, והיכו אותם בחושך מכות
נמרצות באגרופנים ובמקלות-עץ, אחרי שקודם לכן ניתקו את
החשמל לדירה.
"... חדג'-בארקת לא נפצע כלל בהתכתשות. בחקירתו אח"כ טען, כי שלף
סכין והשתמש בה כדי 'להגן על עצמו'. לדבריו, דקר את אחד התוקפים,
שלא ידע לזהותו". (מעריב,(18.2.02).
ועוד הוסיף שם הכתב רפפורט:
"חקירה זו התנהלה משום שכארבע שעות אחרי מועד התקיפה נמצא
הסטודנט אלי אדיר שרוע על האדמה בשביל שליד המעונות,
כשבחזהו 3 דקירות סכין. אלי הובהל לבית חולים "רוטשילד"
ונותח מייד, כשחייו נתונים בסכנה. אחרי שלוש שעות ניתוח
אוחה אחד מכלי הדם שנפגע בסכין, ואז הובהל לניתוח נוסף של
פצע באחת מריאותיו.
בתחילה סברו החוקרים כי אלי אדיר היה אחד מן התוקפים, וכי נדקר
במהלך התקיפה. כשהתעורר מהניתוח טען אלי אדיר שהותקף
בחדרו. ביום שלישי השבוע חלה תפנית בחקירה. הודיע עליה ראש
הצח"מ, פקד שמשון אשד, בעת הדיון בהארכת מעצרו של חאג
בארקת. החוקר טען כי עדויות נוספות מעלות חשד שאלי אדיר
נדקר בהתקפה מתוכננת.
על מידת חומרת פציעתו של אדיר נכתב ברישא של המאמר - בזו הלשון:
מנהיג תנועת "ישראל שלנו", בטכניון, אלי אדיר, שנפצע בנסיבות
לא-ברורות בתקרית דמים במעונות הסטודנטים בטכניון בשבוע
שעבר, התאושש למרות שלוש דקירות סכין, בצורה שהפתיעה את
הרופאים המנתחים. הם תמימי דעים ש"היה לו הרבה מזל, רצון
חיים חזק ומבנה גוף של בריון", שסייעו לו להתגבר על הפציעה
האנושה.
[[90]]
וכמיטב המסורת הערבית, אחרי התקיפה באה ההתקפה התעמולתית.
"אחרי התקיפה במעונות חזרו עשרות הסטודנטים הערביים
(ששהו בקמפוס בעת חופשת הטרימסטר) לכפריהם עד "יעבור
זעם". חברי ההתאחדות הארצית של הסטודנטים הערביים, וכן
"ועד הסטודנטים הערביים בטכניון" ניצלו את ההזדמנות למסע
תעמולה. הם הפיצו גילוי דעת ובו כינו את חברי י"ש "קבוצה
פאשיסטית קלאסית", הטילו את האשמה על המשטרה, שלא
בלמה בעוד מועד את פעילות י"ש. ועדי הסטודנטים הערביים
הלא-מוכרים מאורגנים היטב ונהנים ממנהיגות נמרצת - ככל
הנראה ממומנת ומודרכת ע"י גורמים פוליטיים שונים - היודעת
היטב את מלאכת התעמולה. בהודעתם הם גם מאיימים: "נדע
להגיב ולהגן על עצמנו מפני התקפות", משמע: אלי אדיר אולי לא
יהיה היחיד שיפגע."
כך! חד וחלק. הערבים האזרחיים מעיזים בריש גלי לאיים, בלא לחשוש
לתגובה.
על "תגובת" הנהלת הטכניון מספר "מעריב" (שם)
"הנהלת הטכניון טוענת כי בלמה - עם אגודת הסטודנטים - ניצני פעילות
לאומנית ערבית בתחומי הקמפוס. בעבר היו כמה נסיונות מצד
250-כ הסטודנטים בני המיעוטים בטכניון להתארגן לפעילות
לאומנית גלויה. לפני כשנתיים אירגנו בטכניון "ערב מזרחי"
באולם צ'רצ'יל. הם הוזהרו בתקיפות שעליהם לשמור שלא לגלוש
מעבר לערב בידור והווי. כיוון שהציגו סרט על חציית התעלה על
ידי צבא מצרים, והגישו מופע של "שחיטת יונים" על הבמה,
ובנוסף לכך השחיתו כמה מושבים - קיבלו הערבים הודעה
חד-משמעית מההנהלה: "מאתנו לא תקבלו יותר אולם למופעים
של 'ערבים מזרחיים'". ועם זאת, החלה גם התקרית של ה01-
בפברואר בעקבות "ערב מזרחי" שערכו סטודנטים ערבים
בקמפוס".
מעניין ביותר לשוב ולבדוק מהו היחס של היהודים אל הסטודנטים שכך
גמלו לנו. אומר על כך שלמה נחמה, היו"ר המבולבל והמתבלבל של
אגודת הסטודנטים בטכניון:
"לבני המעוטים הלומדים בטכניון מעניקים יחס שווה ואפילו עדיף
במעונות ובמילגות. הקריטריונים הם לפי הכנסה לנפש במשפחה,
ולא תמיד יש לנו אפשרות לדקדק בבדיקת הצהרות של משפחות
החקלאים הערביים" - מודה שלמה נחמה.
מדוע נבחר אלי אדיר כקרבן התקפת הדמים החמורה ביותר שהיתה
בקמפוס אי-פעם, התקפה שבנס לא נסתיימה באסון גדול יותר,
לא קשה לנחש. אלי אדיר אמר לשמעון רפפורט, כתב מעריב, שבא
לראיין אותו בעקבות הנסיון לרוצחו:
"אנו (תנועת י"ש) מעודדים פעילות למניעת ירידה, לישוב הארץ [[91]]
ולמניעת כרסום אדמות-מדינה, על ידי חקלאים בני המעוטים
בגליל. בין היתר אנו תומכים בסילוק תומכי אש"ף ואנטי-ציוניים
מהקמפוסים - שמימונם מכספי המדינה ומתורמים יהודיים.
ראיתי איך הערבים חורשים ומכרסמים באדמות המדינה, וזה
כואב לי כישראלי" - הסביר בשיחה בחדרו בבית החולים".
אכן, אלי אדיר השכיל להבין מה שרוב מניינה של העסקנות היהודית
ממאנת להבין. ועל זה שילם את המחיר.
ל"חיסול" התקרית החליטו בעצה אחת נשיא הטכניון, פרופ' עמוס חורב,
ויו"ר אגודת הסטודנטים בטכניון, נחמה, להנהיג תקנות-חירום
האוסרות כל פעילות פוליטית: "אני בהחלט מקווה שלא תהיה
הדרדרות" אמר שלמה נחמה, "אבל אי-אפשר לדעת; הנה היינו
הקמפוס הרגוע ביותר ופתאום דווקא אצלנו התקרית האלימה
ביותר".
"אני מקווה שלא יותקפו עוד סטודנטים בקמפוס, במיוחד לא
בני-מיעוטים", מסכם היו"ר המהולל, לא לפני שהוא מודה, ש"צריך להבין
שיש לנו בעיה עם המיעוט הערבי, והמתרחש בקמפוס רק משקף
את מה שמתרחש ברחוב". (מעריב, 18.2.02).
באוניברסיטת חיפה, 4-ב למאי 0891, צעדו 150 סטודנטים ערביים דרך
מבני האוניברסיטה, הפריעו להרצאות וקראו קריאות בגנות
"פשיזם יהודי". כעבור שלשה ימים צוירו צלב קרס והמלים "מות
ליהודים" על דלתות בניני הטכניון.
באוניברסיטת חיפה, פרסמו הסטודנטים הערבים מינשר ("ביאן"), שבו
אמרו בין היתר: "אנו חלק בלתי נפרד מהעם הערבי הפלשתיני,
ואש"ף הוא נציגנו החוקי הבלעדי... הציונות היא תנועה גזענית
וקולוניאלית...".
ערביי ישראל הצעירים. האבות מתים. אלה, בניהם, נשארים ויולידו אף
הם בנים ובנות - רבים. הערבי המודרני, המשכיל הצעיר. הגולם
מישראל, יציר כפיהם של היהודים, שהאמינו שעל-ידי טיפוח גופו
ומוחו, ישלים הערבי עם מעמדו הנצחי כמיעוט במדינת היהודים.
אילולא הדוגמאות הרבות של עיוורון ישראל לא היה מאמין איש, אבל:
בינואר 1979 ערכה יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, אורה נמיר, ביקור
(שזכה בפירסום נרחב) בבתי הספר באום-ל-פהם, אחד המרכזים של
[[92]] שינאתם של ערביי ישראל. בעוברה על פני קיר שעליו צוירה
הסיסמה "יחי אל-פתח!", הודיעה לערבים ש"אנו מחויבים לעשות
למען שויונם של בתי הספר הערביים עם היהודיים", למרות
החלטת הממשלה להקפיא ואף לצמצם הוצאות למען החינוך
היהודי.
והוסיפה הגב' נמיר, חברת הכנסת ומנהיגה בישראל:
"זה שאין לכם די בתי-שימוש בבתי הספר טראגי יותר בעיני מהמחסור
בכתות-לימוד. תקבלו את התקציב, אך יהיה עליכם להבטיח שקודם
תקימו את בתי-השימוש".
לא על בתי-שימוש יחיה הערבי, ולא יחליף את שאיפותיו הלאומיות
בבתי-כסא. את האסלות שניתן לו, יקח, אך בחינוך שניתן לו
ישתמש כדי לקרב את היום שהיהודים יהיו למיעוט, והוא יציע
להם, בנדיבותו, אסלות.
