ביום השבת, השכם בבוקר, היהודים ערים, ובשעה חמש נועדים
מנהיגיהם להחליט על אילו צעדים לנקוט. מוצע לשלוח מברק
דחוף לירושלים להודיע ל"הגנה" על המתרחש. אך המברקיה
סגורה עד שמונה בבוקר, ואז כבר יהיה בלתי-אפשרי... מוצע גם
לשגר שליח במכונית לירושלים להודיע ל"הגנה" על המצב, אך
הוחלט מסיבה לא-ברורה שהנהג יהיה ערבי, והרי לא נמצא ערבי
המוכן לעשות כן. לבסוף נפגשים היהודים עם קצין משטרה ערבי
בשם איברהים ג'רג'ורה המודיע להם בשם מפקדו "שעל היהודים
להישאר בבתיהם, ורק אז נוכל לשאת באחריות לשלומם". מפקד
המשטרה, אנגלי בשם קפירטה, חוזר בפני המנהיגים היהודיים על
אותה הצהרה.
השעה שש. ערבים נוהרים לחברון מכפרי הסביבה. אליעזר דן סלונים
יחד עם בחור ישיבה ובליווי משטרתי מבקר בכל בית יהודי
ומזהיר את היהודים לבל ייצאו החוצה, ולבל יציצו דרך החלונות.
בינתיים מספרים שכנים ערביים בשמחה ל"ידידיהם" היהודיים,
ש"היום יהיה הטבח". הרחובות מלאים ערבים החמושים ברובים,
בחרבות ובפגיונות, מכוניות ממהרות ברחובות כשערבים יושבים
על הגג וקוראים סיסמאות מוות ליהודים. האוירה מחושמלת, אך
קציני המשטרה הערביים והבריטיים מהלכים בה, בשלוה...
דו קיום עם "העם הפלשתינ
יחסו של הערבי כלפי הזר היהודי השואף לבעלות על "ארצו" - של
הערבי - לא היה מעולם אלא יחס של עוינות, טינה ושנאה. מכל
מעשיו של היהודי-הציוני שום מעשה לא תרם דבר להגברת שנאה
זו, חוץ מעצם קיומו. היהודי הציוני התקיים.
ב-1291, 1929-ב ובשנים 1939-1936 לא
"הוחזקה" אדמת "הגדה המערבית" ע"י כוחות
יהודיים, מושג "השטחים הערביים המוחזקים מאז
7691" לא היווה בימים ההם אפילו חלום-בלהות
חולף. הסיבות לשפיכות-הדמים, לאלימות,
למלחמה ולשנאה אשר - אליבא דיהודים
מבולבלים וערבים של ימינו - הן הן "לבו" של
הסכסוך הערבי-יהודי לא היו אז כלל בקיום.
חברון, שכם, טולכרם, רמאללה, בית-לחם ויריחו
לא היו נתונות לשליטה צבאית יהודית, ולא היה
צורך בארגונים בינלאומיים ובממשלות לאומיות
לקבל החלטות הקוראות לנסיגה ולהשבת
"השטחים המוחזקים לבעליהם האמיתיים".
למעשה, מדינה יהודית לא היתה קיימת בכלל, ולפי
שורת ההגיון היו "הפלשתינים" צריכים לחיות
בשלום ובידידות עם שכניהם היהודיים.
אך לא כך היה. חשוב מאד להיזכר במציאות של "הדו-קיום" הפלשתיני
עם בני-דודיהם היהודיים לפני 'התוקפנות הציונית של שנת 7691',
כי חיוני במיוחד ללמד את עובדות העבר לדור שוטה הרוצה לחיות
איתם שוב. לנו נחוץ להיפטר מהאשליה שאם תנהג ישראל
ב'גמישות', ב'הגיון' וב"פשרנות", נמצא השלום בהישג ידינו. אנו
חייבים להפסיק את פטפוטינו על "המחסום בדרך לשלום"
שבקיום היישובים היהודיים בקרית ארבע, בקדומים או בתקוע.
חייבים להבין שלא נוצר הסכסוך הישראלי-ערבי ב-7691, אף לא
במבצע קדש של 6591, ואפילו לא עם קום המדינה בתש"ח.
הסכסוך פרץ עשרות שנים קודם לכן, ואיננו בעל אופי
ערבי-ישראלי, כי אם ערבי-יהודי. נשפך דם יהודי בארץ-ישראל
זמן רב לפני 7691, או 1947 או אפילו 7291. גם אז כמו היום דובר
על "יישובים", אך אז נאבקנו על היישובים הציוניים החדשים של
תל-אביב, פתח-תקוה, רחובות, חדרה ומערב-ירושלים.
פרשת השנאה בין ערבים ליהודים החלה לפני הקמת היישובים ביהודה
והשומרון ותימשך אפילו יוותרו יהודי ישראל - אם יוכו טירוף - על
השטחים המשוחררים.
[[26]]
שוטים מסוגים שונים מדברים היום על הצורך להכיר
ב"פלשתינים". אני מסכים בהחלט: הבה נכיר אותם, את מהותם
האמיתית. נכיר אותם מקרוב כמו שהכירו אותם יהודי
ארץ-ישראל לפני 45 35, ואפילו חמישים וחמש שנים, הרבה קודם
ל"תוקפנות הישראלית של 7691".
הפוגרומים של 1921
בכ"ג בניסן תרפ"א 1) למאי 1291) התאספו ההמונים הערביים ביפו, עיר
שנחשבה - שלא כמו ירושלים, למשל - דוגמא לדו-קיום
יהודי-ערבי (ראוי לציין כמה אשליות יהודיות קמו ונפלו בשמונים
שנות המאבק האחרונות עם הערבים). ליהודים שביפו ולערבים
שבה היו יחסי מסחר מפותחים; היהודים הספרדיים שישבו בעיר
במשך דורות קשה היה להבחין בינם לבין הערבים בכל הנוגע
להופעתם היומיומית הכללית. ואעפ"י כן ההמונים החלו
להתאסף. המוטות והאלות שהחזיקו בידיהם לא הותירו ספק רב
באשר לכוונותיהם. במשך ימים הסית העתון הערבי "פלשתין"
בארסיות מודגשת נגד הציונות. עתה, באזורי-המגורים המעורבים
של נוה-שלום ומנשייה, החל המון תוקף יהודים ברחובות באבנים
ובמוטות כבדים, אך כיעדם הראשי בחרו בחנויות ובבתים של
היהודים - רכושם ונשותיהם.
היהודים ניסו לעמוד על נפשם, ומאחר שבידי ההמונים לא היו כלי ירי,
יכלה המשטרה לפזרם בקלות. אך השוטרים היו - קודם-כל
ומעל-לכל - ערבים. רובם הגנו על הפורעים הערביים, ואילו
אחדים הסירו את סמליהם והצטרפו אליהם, וירו אל-עבר
היהודים. בהתקפה ראשונה זו נהרגו שלשה-עשר יהודים; הבזיזה
פשטה גם אל אזורים אחרים בעיר. בהדרגה התמקדו ההמונים
במרכז הציונות בעיר - בית העולים.
באמונתם התמימה שלפיה אפשרי הדו-קיום בין ערבים ליהודים, רכשו
הציונים מבנה דו-קומתי גדול באזור הערבי, עג'מי, ביפו. באותה
שעה היו כמאה עולים חדשים בבנין, שסימל בעיני כל את העליה
היהודית. לא הוחזקו בבנין שום כלי נשק, דבר המעיד על מידת
בטחונם של היהודים ביכולתם להסתדר בשלום עם שכניהם.
אחרי-הכל כאן אין המדובר ברוסיה הצארית; כאן ארץ-ישראל
שאליה עלו היהודים כדי להימנע מלהיקלע לפוגרומים.
ההמון הגיע בשעה אחת בצהרים. חלוצים העומדים ברחובות הוכו
ונרגמו באבנים. אחד הערבים ניסה להשליך פצצה מתוצרת-בית,
אך היצירה הפרימיטיבית התפוצצה בידיו והרגה אותו. "תאונה"
זו הרגיזה את ההמונים שהחלו מתקרבים לבנין. היהודים קרעו
מוטות ברזל מן [[27]] השער, וחסמו את הגישה לחצרות הבנין.
הם הצליחו להדוף את מתקפת הערבים הראשונה. ערבים אחדים
נפצעו ונלקחו משדה ההתגוששות על-ידי חבריהם. הרושם היה,
שלמרות ממדי ההמון האימתניים יצליחו היהודים להתגונן
מפניו.
בשעה שתים מסרו השומרים שהוצבו על גג "בית העולים" שמתקרבים
שוטרים אחדים. נשמעה אנחת הקלה כללית, שנפסקה רק עם בוא
השוטרים שהחלו יורים ביהודים ומשליכים רימוני-יד אל תוך
החצר. יהודים אחדים נהרגו ואחרים נפצעו. בראש התוקפים עמד
מפקד הכלא, חנא בורדקוש, בן למשפחה ערבית-נוצרית
"מכובדת". השוטרים פרצו את המחסומים וחדרו לחצר. הם
קראו להמון המהסס: "למה אתם ממתינים? הרגו את כולם!"
רוחם של היהודים נשברה. רובם ניסו להימלט. הגברים שלא הצליחו
לברוח מפני ההמון נקטלו באכזריות. נשים אחדות שהתחננו על
חייהן בפני שוטר, הובלו על-ידו לסימטא, שם שדד את תכשיטיהן
וניסה לאנוס אחת מהן. כששבה הדממה ונשתררה בבית העולים,
התברר ששלשה-עשר יהודים נהרגו ועשרים וששה נוספים נפצעו.
הערבים בזזו חנויות ובתים שבבעלות יהודית במשך יתר שעות
היום. תחליף את הלשון שדיברו בה, את הלבוש שלבשו אותו ואת
עצי הדקל, ולפניך... קישינב.
2-ב למאי, בשעות הבוקר המוקדמות, נתגלו שש גופות של יהודים
באזור אבו-כביר, בין יפו לתל-אביב. ביניהן היתה גופתו של י"ח
ברנר, הסופר הנודע. הקהילה היהודית הזדעזעה: הששה הוכו עד
מות; גופותיהם נתערטלו והושחתו.
תגובת היהודים מאלפת: המנהיגים הציוניים נחום סוקולוב, פינחס
רוטנברג, מאיר דיזנגוף ואחרים התכנסו והחליטו לחתור
להתפייסות עם הערבים. הנכבדים של יפו נענו להצעת הפיוסין של
קרבנות האלימות אך באסיפה שהתקיימה בבנין עיריית יפו
הודיע ראש העיר, עומר אל- ביטאר, לקול תרועותיהם של מאזיניו
הערביים, שאינו יכול להתחייב בשמה של "האומה הערבית",
ושעל כל אחד ואחד יהיה ליזום בעצמו את הרגעת הרוחות. למרות
תגובה זו, הכריזה מועצת עיריית תל-אביב היהודית ש"הבטיחו
לנו השייח'ים שישכנעו את התושבים להירגע". העולים מגולת
אירופה, שבטחונם האישי היה נתון בה לחסדיו של הגוי, השתלבו
בקלות יתרה בגולת ישמעאל...
סיכום תוצאותיו של טבח יפו: ארבעים ושלושה יהודים נרצחו; 134
נפצעו, ונזקים עצומים נגרמו לרכוש. התאריך: כ"ז בניסן, 5-ה למאי,
הגיע תורה של פתח תקוה.
[[28]]
הדיווחים שהגיעו לאזני ערביי הכפרים הסמוכים לפתח תקוה על
תוצאות הפוגרום ביפו עודדו אותם לשלוח את ידם במושבה
היהודית המשגשגת. במהלך שלושת הימים הראשונים לחודש מאי
נטשו את המקום כל הפועלים הערביים, סימן מובהק שבישר
התקפה ממשמשת ובאה. שמועות הגיעו למושבות הקטנות עין-חי
וכפר-סבא על אסיפות נרגשות שנערכו בכפרים הערביים
הסמוכים קלקיליה, טירה ומיסקי, שם גובשו תכניות להשמיד
את היישובים היהודיים. היהודים פינו בחפזון את שתי המושבות
והצליחו להגיע לפתח תקוה, אך רק אחרי שהותקפו ונשדד חלק
מעדרי הבקר שלהם על-ידי הבדוים של אבו-קישק.
בערב הכ"ו בניסן 4-ה) למאי) הבחינו שומרים בלהבות העולות מעין-חי
ומכפר-סבא שהוצתו בידי שכניהם הערביים. סיירים מסרו
שמאות ערבים היו בדרכם מכל כפרי האזור לתקוף את פתח
תקוה. קבוצת פרשים בהנהגת אברהם שפירא הותיק יצאה לקדם
את פני הפורעים, ומצאה אותם עסוקים בגניבת שבע מאות ראשי
בקר השייכים ליישוב היהודי, תחת מטר של קליעים נאלצו
היהודים לסגת. היישוב ציפה להתקפת הערבים בלב כבד. היו
ברשות היהודים רק ארבעים רובים, ואילו לערבים היו כמויות
נשק ותחמושת גדולות.
ההתקפה החלה. המגינים החזיקו נואשות בשטח מוגדר, ואילו הבתים
הנמצאים מחוץ לתחום ההגנה הותקפו, נבזזו והוצתו ע"י הערבים.
ארבעה יהודים נהרגו, והמושבה כולה הגיעה עד לסף התמוטטות
וטבח, כשהגיעו חיילים בריטים שחילצוה.
היישובים הגדולים של חדרה ורחובות ניצלו מטבח רק ע"י אומץ-לבם
של מגיניהם - ועל-ידי ניסים. נמסר תיאור ההתקפה על רחובות
על-ידי ערביי רמלה: "אלפי גברים, נשים וטף עטו כמו ארבה על
יישוב זה, כשהם משמיעים את זעקות-הקרב המקובלות: 'עליהום'
ו'אידבח' אל-יאהוד'. הם התקרבו ליישוב תוך בזיזת כל אשר נקלע
לדרכם ושריפת הצריפים שבמטעים".
כזה היה הדו-קיום בחודש מאי 1291, ארבעים ושש שנים קודם
"הכיבוש הישראלי" שהוא, כידוע, המחסום האמיתי בדרך לשלום
במזרח התיכון...
2-ה לנובמבר 1921 היה יום השנה הרביעי לפרסום הצהרת בלפור,
שהבטיחה ליהודים הבטחה סתמית: "בית לאומי". העתונות
הערבית, שהוליכה במסע לשים קץ לציונות, הכריזה על יום אבל,
על שביתה כללית ועל קיום הפגנות מחאה נגד ההצהרה שכינוה
"גזר-דין מות שנגזר על האומה הפלשתינית".
בירושלים נדחסו חמשת אלפים יהודים בתוך הרובע 5000,ידוהיה אשר
לרובם לא היה אפילו מושג ראשוני בעניני הגנה עצמית. ביום השביתה
הכללית תקפו אלפי ערבים מוסתים את אותם היהודים, לרוב ספרדיים,
[[29]] שהתגוררו ברובע המוסלמי. היהודים הספרדיים נשארו
ברובע המוסלמי מתוך אמונה מוטעית שהערבים מתנגדים רק
לנוכחותם של עולי אירופה בשנים האחרונות, האשכנזים. אך
טעות מרה היתה בידם. לזכותם של הערבים יש לציין כי לא נהגו
אפליה בין היהודים על בסיס השתייכותם העדתית: הרגו בכולם
באותה המידה.
בין היהודים שנרצחו בהתקפה הראשונה היה גבאי בישיבת "תורת חיים",
וכן יצחק מסנר בן 19-ה שנדקר למוות כשהוא מלווה קבוצת נשים
וילדים למחסה מפני הפורעים.
11.30-ב ניסו אלפי ערביים צווחים, כשבראשם השייח' זאד אל-חלילי,
לפרוץ אל תוך הרובע היהודי. לאחר התכתשות קצרה אשר במהלכה
נהרג השייח' נהדפו התוקפים. לבית החולים הועברו ארבעה
יהודים פצועים וחמש גופות של יהודים שנהרגו - קרבנותיה של
התביעה הערבית לשים קץ - לא ל"כיבוש" יהודי, כי אם לקיום
יהודי בארץ, פשוטו כמשמעו.
הפוגרומים של שנת 1929
ביום הכיפורים תרפ"ט (8291) גילו ערביי ארץ-ישראל את הכותל
המערבי. ביתר דיוק, הם גילו שהשריד היחיד שנותר מבית
המקדש של היהודים היה בעצם מקום המקודש למוסלמים. במשך
מאות שנים באו היהודים בצורה חופשית לסמל זה של גלותם ושל
סבלם, על-מנת להזיל דמעה ולהתחנן בפני בורא העולם, שיגאל
אותם מארבע כנפות הארץ. אך דווקא ביום הכיפורים תרפ"ט פרץ
שוטר בריטי אל בין המתפללים והסיר בכוח את המחיצה שהציבו
שם להפריד בין הגברים לבין הנשים, ובכך שילח את כוחות
הפרעות.
במשך שנים טענו הבריטים שיקפידו על שמירת ה"סטטוס קוו"
במקומות הקדושים בירושלים. לכותל לא היה שום מעמד כמקום
מקודש לאיסלם אך המוסלמים לא רצו שיוענק לו מעמד
יהודי-דתי, ואילו המחיצה שהועמדה במקום ביום הכיפורים
סימלה בעיני הבריטים נסיון להפוך את הכותל ל"בית כנסת".
התקרית חוללה רוגז יהודי והולידה אגדה ערבית. המופתי-דאז של
ירושלים, המנהיג המוסלמי העליון, קבע לעצמו מקום בהיסטוריה
כנוכל רצחני שבילה בברלין את שנות מלחמת העולם השניה,
ומשם קרא למוסלמים להצטרף לג'יהאד למען נצחון הפיהרר,
אדולף היטלר. המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, בן למשפחת
נכבדים ירושלמית, הכריז בתוקף מעמדו כתיאולוג מוסלמי,
שהכותל באמת מקום מקודש למוסלמים. מדוע?
בעלייתו-לכאורה של מוחמד השמימה בעודנו רכוב על
סוס-]]03[[הפלא שלו, אל-בוראק, בחר במקום סמוך לכותל
לקשור את הסוס. סיפור-הפלא הזה על סוס-הפלא לא מנע במשך
מאות בשנים ממוסלמים לעבור דרך-פלא באזור הכותל, רכובים
על סוסים וחמורים שהותירו אחריהם על פני הקרקע סימנים
נפלאים-באמת לנוכחותם. אך לכך לא היתה כל חשיבות; העיקר,
נולדה אגדה בעלת אופי דתי-פוליטי אשר בעקבותיה הסיתו
הערבים, שיקרו וחוללו את התנאים שהוליכו לפוגרומים
הקטלניים של 9291.
בערים רבות הוקמו "ועדות להגנת אל-בוראק". 1-ב לנובמבר 1928
כינס המופתי ועידה "דתית" שתבעה למנוע מהיהודים להביא
תשמישי קדושה לכותל. המופתי הביע את משאלתו האדוקה
שיעמדו הבריטים בתוקף על ביצוע גזירה זו, "שאם לא כן, ייאלצו
המוסלמים לפעול בעצמם להגן בכל מחיר על מקום זה, המקודש
למוסלמים".
במשך חודשים נקטו המוסלמים אמצעים שונים להטריד את היהודים
ליד הכותל. החלו בבניית בתים חדשים תוך הפרעה לתפילות.
פותח "טכס דתי" חדש, שנקרא "זכר", הכרוך ביללות, בשירה
ובמחול, בליווי תופים ומצלתיים - בדיוק בשעת התפילות של
היהודים. בכ"ה בתמוז (92.8.2) הותקפו יהודים ליד הכותל, והוכו
קשות.
הכבוד היהודי לא זכה לעידוד רב מהערתו האוילית של הסופר
הסוציאליסטי ביילינסון, שתבע "מתינות" ורוגע מהיהודים, באמרו:
"ערך הכותל רב, אך אל לנו לשכוח, שחשובים ביותר לתחיית
האומה ערכים אחרים - של עליה, של עבודה, של אדמה". כך דיבר
דובר יהודי סוציאליסטי לא-חכם. המופתי לא יכול היה אלא
לחייך.
ביום ששי, י' בחודש אב 16-ה) לאוגוסט) צעדו אלפי מוסלמים בדרכם
מתפילותיהם במסגד אל-אקצה על פני הכותל המערבי וקראו
"אללה אכבר!" "דין מוחמד קארי בסיף!" וכן "הלאה הציונות"!
וקריאות דומות. במסגדים הסיתו בחריפות נגד היהודים, ושרפו
סידורי תפילה יהודיים. למחרת, ביום השבת, נדקר למות יהודי
צעיר, אברהם מזרחי, ע"י ערבים. המתח גבר בהדרגה.
המופתי ומנהיגים ערביים אחרים מהרו לנצל את המצב. מכתבים בחתימת
ידו של המופתי (אחרי הפוגרומים הוא טען שחתימתו עליהם
זויפה) קראו לכל המוסלמים לבוא לירושלים ביום הששי הבא,
למנוע את "תפיסת אל-אקצה" על-ידי היהודים. אלפי ערבים נהרו
לירושלים, כשהם חמושים באלות ארוכות שמסמרים ארוכים
בלטו מהן. מעל הכל, הושמעה בכל כפר ובכל עיירה ערביים
הקריאה "אל-דונה מענא!" - הממשלה עמנו.
[[31]]
וכך אמנם היה. ממשלת בריטניה האמפריאלית-קולוניאלית היתה
מיוצגת על-ידי נציב עליון חדש, צ'נסלור, שהתיר - בשל היותו חדש
בתפקידו - לעוזרו הראשי, הארי לוק, אנטי-ציוני מובהק, להחליט
בשמו את כל ההחלטות הרלבנטיות. לוק היה בן למשפחה יהודית
מתבוללת מהונגריה, בשם לוקאך. אבי המשפחה היגר לאנגליה
ורכש בבת אחת ארץ חדשה, דת חדשה ושם חדש. היהודי ההונגרי
לוקאך נהיה עתה הפרוטסטנטי הבריטי לוק. ומאחר שהמיר את
דתו, אימץ לוק גם תכונה נכרית: הוא נעשה אנטישמי. לא היה
לערבים ידיד טוב יותר מלוק בחוגי הממשל הבריטי. תמיכתו
הסבילה של איש זה במופתי ובהמונים הערביים הובילה לרציחתם
של עשרות יהודים.
ירושלים
הפוגרום הירושלמי החל ביום הקדוש למוסלמים, יום ששי (י"ז באב,
23 לאוגוסט). אלפי ערבים זרמו העירה, כשבידיהם אלות, מוטות
ברזל וסכינים. בכיכר הגדולה שעל הר הבית עסקו מסיתים
מירושלים ומשני הכפרים הסמוכים לה, ליפתא וקלנדיה, בגירוי
רגשות מאזיניהם, ובשעה 12.30 בצהרים פרץ ההמון אל עבר שערי
יפו ושכם. בשער יפו הותקפו עוברים ושבים יהודיים. למרות
נוכחות המשטרה, הוכו שני האחים רוטנברג ונדקרו למוות.
ברחוב יפו נופצו חנויות יהודיות ע"י ששים ערבים תושבי ליפתא,
ועתונאי יהודי נרצח. ברובע הגרוזיני הקטן, שם התגוררו משפחות
יהודיות דלות ועניות, נטבחו ארבעה יהודים - בכללם אשה וילד -
ובתיהם הדלים נפרצו ונבזזו. נסיון לפרוץ אל תוך שכונת מאה
שערים נהדף.
ההתקפות הקשות ביותר נערכו בשכונות היהודיות המרוחקות, בחלקה
החדש - היהודי - של העיר. ערבים תושבי דיר-יאסין, עין-כרם
וליפתא השתתפו בפשיטה כבדה על שכונות רוממה, בית היתומים
"דיסקין", גבעת-שאול, מונטיפיורי (קרית משה), בית-הכרם,
יפה-נוף ובית וגן. ערבים מדיר-יאסין הנהיגו וארגנו את ההתקפה,
אך הכפר הזה עצמו התפרסם ברחבי העולם רק כעבור עשרים
שנה, ב-8491, כאשר בא על שכרו ההולם על היהודים הרבים
שהרגו תושביו.
רק מאמציהם ההגנתיים הנועזים-להפליא של היהודים מנעו טבח בעל
ממדים נרחבים. למרות מספר המגינים המצומצם והנשק המועט
שבידיהם, הצליחו המתגוננים להדוף אלפי ערבים. מצבה של
שכונת בית-וגן המרוחקת היה קשה במיוחד. כל הנשים והילדים
פונו, והמגינים רוכזו בבתים הסמוכים ליערות. יתר הבתים נבזזו
על-ידי ערבים מעין-כרם, ממלחה ומוולג'ה. שלשה יהודים נרצחו:
דוד וילנאי, סטודנט; מרדכי בן-מנשה, שומר; ושוטר, גודל
יודלביץ.
[[32]]
הלחימה נמשכה ימים. במוצאי שבת 24-ה) לאוגוסט) הועברו לקבורה
שבעה-עשר הקרבנות היהודיים הראשונים מבית-החולים
"הדסה". הבריטים סיפקו ליווי של שלשה שוטרים בלבד, ואלה
היו עייפים ועצבניים. טכס הקבורה זורז בשל התקפתם של
הערבים מתלפיות.
למחרת פשטו ערבים תושבי בית צפפה, צור באהר ומקומות אחרים,
בזזו ושרפו עד עפר את היישוב רמת-רחל בגבולה הדרומי של
ירושלים. מעולם לא נערך פוגרום כה ממושך וכה נרחב בירושלים,
הדו-קיום לא הצליח הצלחה מצלצלת למרות העדר "גורם מוצדק
לחיכוכים" כגון "השטחים המוחזקים".
סמוך לירושלים, על הכביש המוביל לתל-אביב, היה היישוב היהודי
הקטן, מוצא. עשרות שנים סברו מתיישביו שיחסיהם עם הכפר
הערבי השכן, קולוניה, מצויינים. במוצאי שבת 24-ה) לאוגוסט),
בעוד ירושלים מקברת את בניה, "ביקרו" שלושים כפריים
מקולוניה, מכרים ותיקים כולם, אצל בית משפחת מקלף, הבית
האחרון ביישוב, הם שחטו את כל מי שהיה בבית, ובכללם את
הרב זלמן שך בן 85-ה שהתארח בבית לשבת. תחילה אנסו את
הנשים ורק אחר-כך רצחו אותן. הבית נשרף כליל. היישוב הקטן
הרטוב נמחה מעל המפה. בליל-שבת 23-ה) לאוגוסט) תקף המון
ערבי פורע מהכפרים הערביים הסמוכים - דיר אבן, אשתאול
וצרעה - בעוד הגברים של הרטוב מתבצרים בבית אחד, ואילו את
הנשים והילדים פינו עוד קודם לכן. ההמון המוסת שדד את הכל
ממשקו הנרחב של י"ל גולדברג: פרות, סוסים, תבואה, רהיטים.
בחצות הגיעו שני כלי-רכב משוריינים בריטיים כדי לחלץ את
הגברים מטבח, ואילו את היישוב השאירו לחסדי ההמון,
שהשמיד אותו ושרף אותו כליל.
כזה היה גם גורלו של מגדל עדר, בין בית-לחם לחברון, וגם של כפר
אוריה הסמוך להרטוב. ביישוב באר-טוביה חיו כמאה ועשרים
תושבים, אשר רובם - נבהלים ומבוהלים - היו מכונסים
באורוותה הגדולה של דבורה קורובקוב. ערבים מהסביבה החלו
בהתקפותיהם בה-בשעה שהגיעה תשובתו של היישוב הסמוך,
גדרה, על בקשת העזרה הנואשת של באר-טוביה: אי אפשר לעזור
לכם. לנו אין מספיק כח אדם או תחמושת לצרכינו שלנו.
אולי יותר מכל, מלמד הדיווח הבא של אחד ממתיישבי באר-טוביה על
המציאות מקפיאת-הדם הנקראת "פלשתינים" ועל פירושו של כל נצחון
"פלשתיני" בשביל יהודים. לדבריו של ד' יזרעאלי:
"אחדות מן הנשים בקשו שהרופא יתן בידיהן רעל, כדי שלא יפלו לידי
הערבים. הוא סירב, אך קבע שהכל יגנו על הנשים ועל הילדים עד
לטיפת דמם האחרונה. ובאין ברירה ישתמשו ברוביהם להציל את
כבודן של נשותיהם".
[[33]]
כשהחלה ההתקפה, הציתו הערבים בתים מכל עבר. הרופא, חיים יזרעאלי
הוא שנהרג ראשון; ירו בו בעוד הוא עומד לבוש בחלוקו הלבן
על-יד השער. שעות אחדות קודם לכן יצא לחבוש את רגלו של
ערבי שנפצע בהתקפה על היישוב. אחריו נרצח הרצל רוזן, ואילו
משה כהן, שסירב לנטוש את משקו בהסתמכו על היחסים הטובים
בני עשרות השנים בינו לבין שכניו הערביים, נדקר פעמים אחדות,
והצליח במצב של אפיסת כוחות מוחלטת למצוא מחסה מפני
תוקפיו.
בואם של חיילים בריטיים הציל את שאר המתיישבים, אך הם פונו
ל"מקום מבטחים" ובשובם גילו שהיישוב כולו הושמד, שום דבר לא
נותר לפליטה.
צפת
גבוה בהרי הגליל המרהיבים ניצבת צפת, עיר המקובלים. שלושת אלפים
יהודיה חיו שם דורות עם שכניהם הערביים. כולם דיברו ערבית,
והיהודים הספרדיים בקושי ניכרו בלבושם. בחלוף ימי הפוגרומים
נראה כאילו על צפת תפסח אימתם.
אך בכ"ג באב 29-ה) לאוגוסט) פרץ המון ערבי אל תוך הרובע היהודי,
כשבראש הפורעים פואד חג'אזי, פקיד צעיר בשרות הסניף
המקומי של משרד הבריאות הממשלתי. מאגרי הדלק של קלינגר
הוצתו תחילה. בעוד הלהבות והעשן מיתמרים השמימה, חדרו
הפורעים אל תוך בתיהם של יהודים המוכרים להם זה שנים,
דקרו, היכו, אנסו, בזזו. הרוח החזקה איימה להוליך את האש
הלאה, אל עבר בתי הערבים, וזה אשר הציל נפשות יהודיות רבות,
כשהפורעים הסתלקו במהירות לגונן על בתיהם שלהם. אך
שמונה-עשר יהודים מתו, ונפצעו יותר משמונים. כמעט כל
הקרבנות היו זקנים או נשים, ורבים מהם התחננו בפני רוצחיהם,
שיזכרו את הטובות שעשו עמם במשך השנים.
באותו ערב נערכה התקפה על היישוב היהודי הקטן, עין-זיתים. שלשה
יהודים נרצחו, השאר נמלטו לצפת, ובתיהם עלו באש. באצבע
הגליל הושמד היישוב יסוד-המעלה על-ידי "שכניו הטובים" -
לשעבר מהכפר הערבי טליל.
למעשה לא היה יישוב יהודי של ממש שלא הותקף. עשרות יהודים
נרצחו, והנזקים שנגרמו נאמדו במיליוני לירות שטרלינג. הפוגרום
היה מכה קשה לקהילה היהודית הצעירה, מכה שאיפשרה לה
הצצה חטופה אל תוך מהותם של ה"פלשתינים". אך רק במקום
אחד נחשפה מלוא הזוועה הפלשתינית: בעיר העתיקה, חברון.
[[34]]
חברון
זמן רב לפני שהומצא השם "פלשתיני" חיו בחברון בני העם העברי, בני
אברהם, יצחק ויעקב. שם קנה אברהם את מערת המכפלה, ושם
נקברו אבות האומה ואמותיה. חברון הוענקה לאחר-מכן לכלב
בן-יפונה בתמורה על אמונתו בה'. שם מלך דוד כמלך על יהודה
שבע שנים, לפני עלותו ירושלימה, ושם נקשרו יהודים ויהדות
במשך שלושת אלפים חמש מאות שנים. ושם 1929-ב אירע טבח
שבו מתו יותר יהודים מבקישינב.
היה חם ביום ששי בבוקר, י"ז באב תרפ"ט 23-ה) לאוגוסט 9291). שוב
לא היתה מדינה יהודית, אף לא "כוחות כיבוש" יהודיים, אפילו
"שטחים מוחזקים" לא היו - בקיצור, לא היתה כל הצדקה
לערבים להרים אפילו את קולם נגד הציונות. בחברון חיו כחמש
מאות יהודים, רובם ספרדיים, רבים מהם בעלי שרשים בעבר של
חברון בני מאות שנים. שבועות אחדים קודם לכן ביקר בעיר מי
שהיה באותם הימים הרבי מלובאביץ. הרב משה מרדכי אפשטיין,
ראש ישיבת סלובודקה, העביר את הישיבה כולה לחברון לפני
ארבע שנים, ובכך הפיח רוחניות חדשה באפי העיר העתיקה. בתי
הכנסת על-שם אברהם אבינו וע"ש ר' יהודה ביבס, וכן שני בתי
כנסת של חב"ד עמדו אז על תילם. ישיבת חב"ד, "תורת אמת",
נוסדה שם. יהודים חיו ועבדו והתפללו ולמדו - ואז קמו עליהם
שכניהם הערביים לכלותם, והרגו בדם קר ששים ושבעה יהודים;
עשרות נוספים נפצעו; ואילו היתר נסו, בהותירם אחריהם את כל
רכושם. המדובר באירוע שקדם לפרשת דיר יאסין בעשרים שנה.
בכל הארץ גברה המתיחות, כשכנופיות ערבים משוטטות הנה והנה
ומציקות ליהודים, בעידודם של המועצה המוסלמית העליונה
והמופתי. נמסר על תקריות במקומות שונים, אך יהודי חברון היו
רגועים. קודם-כל, הם חיו בשלום שנים רבות מאוד עם שכניהם
הערביים; הייתכן שיבגדו בהם שכניהם שלמענם טרחו כה רבות?
בסך-הכל, למרות התקריות השונות שקרו בעשור האחרון
בירושלים, ביפו, בצפת ובמקומות אחרים, לא היו צרות ממשיות
בחברון. שנית, הנכבדים הערביים הבטיחו להם שוב ושוב שלא
יאונה להם כל רע.
את מדת ביטחונם של יהודי חברון שלא היתה צפויה להם כל בעיה ניתן
לאמוד מהעובדה שרבה של זכרון יעקב, הרב אברהם יעקב
אורלינסקי, הגיע יום לפני-כן לחגוג את השבת בחברת בתו וחתנו,
אליעזר דן סלונים. משלחת רבנים שנפגשה עם המושל הערבי של
העיר הובטח לה מפורשות שאין סיבה לחשוש. היו לו למושל
כוחות מספיקים להגן על היהודים [[35]] במקרה של צרה כלשהי,
והרי מפורסם היה שערביי חברון לא סרו למרותה של המועצה
המוסלמית העליונה. היהודים אמנם נרגעו, אך בפגישה שקוימה
בין מנהיגים אחדים (סלונים, מלמד, שניאורסון, חיים בג'יו ועוד)
הוחלט להביא העירה אחדים מן היהודים המתגוררים בחוץ
לריכוז היהודי העיקרי. בשעה 1.00 בצהרים בקירוב, אחרי שיצאו
הערבים מן המסגדים, ביקרה קבוצת נכבדים אצל סלונים
להתפאר על האוירה השקטה השוררת בעיר, ושוב הבטיחה שלא
יארע דבר.
בשעה 2.30 בערך הגיע אופנוען ערבי, וסיפר למתאספים סביבו שזה עתה
חזר מירושלים אשר בה "נהרגו אלפי מוסלמים ונשפך דמם
כמים". הערבים צמאי-הנקם צעדו ברחובות, פתאום הופיע הרב
סלונים הקשיש, בדרכו ללשכתו של מפקד המשטרה. ההמון
התנפל עליו והיכוהו ללא רחם, יהודים נפחדים הביטו מבתיהם,
וכך עשה גם מפקד המשטרה. הגב' סוקולוב, שצפתה במתרחש
מחלון ביתה, לא יכלה להתאפק ואצה למפקד המשטרה, שהודיע
לה קצרות שאין הדבר ענינה "ויתר-על-כן, זו הרי אשמתם של
היהודים". הוא יעץ לה להתבצר בביתה.
ואז פנה ההמון אל עבר בית משפחת גרודז'ינסקי. י"ל גרודז'ינסקי קבע
בעדות שהעיד מאוחר יותר: "כשהחלו הפרעות היו בבתינו אנשים.
בעד החלון ראיתי ערבי עובר ליד הגדר שמסביב לביתנו ופותח את
שער החצר, מיד פרצו לתוכה עשרות ערבים, מאלה שהקיפו את
הבית, והתחילו מתדפקים על הדלתות. חשנו מיד אל הדלתות
ולחצנו עליהן מבפנים. בינתיים הספיק האספסוף לשבור חלונות
והתחיל משליך אבנים לפנים הבית.
... כשניגש אבא אל החלון, ירו בו, אבל החטיאו את המטרה. עלינו
לקומה השניה של הבית והתחלנו לקרוא לעזרה... מר אליעזר דן
(סלונים) ז"ל... שראה את כל הנעשה מביתו, חש לעזרתנו בלווית
שוטרים פרשים ערביים... סוף סוף עלה בידי השוטרים לפזרם.
אמי ואחי ז"ל הלכו אז לביתו של אליעזר דן, שנחשב בטוח יותר
מפני התנפלויות, עקב היחסים הטובים שהיו לו, כתושב ותיק, עם
שכניו הערביים..." - כפי שעוד נראה, הערכה זו היתה מוטעית.
הערבים צמאי-הדם רצו ביהודים. הם התקדמו אל עבר ישיבת
סלובודקה. מפני שהיה ערב שבת נעדרו ממנה רוב התלמידים. רק השמש
התימני 'והמתמיד', שמואל רוזנהולץ, נמצאו במקום. המון הפורעים
המשולהבים פרצו אל חצר-הישיבה, השמש קפץ אל תוך בור המים,
ובכך הציל את חייו. אך לא רוזנהולץ. כה שקוע היה בתלמודו
שכלל לא הבחין בפורעים החודרים לתחומי הישיבה. רק כשפגעה
בראשו אחת ממאות האבנים שהושלכו לעברו, והותז דמו על דפי
הגמרא המונחת לפניו, קם ממקומו ונסה להמלט, אך ההמון
התנפל עליו כאיש אחד ועשה בסכיניו את גופו ככברה. בטבח
חברון נפל הקרבן הראשון.
[[36]]
הערב יורד על חברון והשבת ממשמשת ובאה. ההמון הערבי שרצח את
שמואל רוזנהולץ מתפזר, והרחובות דוממים. המשטרה מגיעה
לישיבה ומניחה את גופתו של הקדוש הנרצח על גבי שולחן; שוטר
מונה לשמור על הגוויה. ובכל בית יהודי מקבלים את השבת בלב
כבד, וחוששים למאורעות המחר. בנו של הרב משה מרדכי
אפשטיין, ראש ישיבת סלובודקה, נקרא ללשכת המושל הערבי של
חברון; ליד המושל ניצבים שני קצינים, האחד אנגלי והאחר ערבי.
המושל מייעץ לבנו של ראש הישיבה לבקר בכל בית יהודי בעיר
ולהזהיר את יושביו לבל ייראו בחוצות. האנגלי מכריז: "ישבו
היהודים בבתיהם ואני אהיה אחראי לחייהם..." היהודי מבטיח,
והלילה חולף בחרדה ובדממה, המופרת רק ע"י מעברם של
שוטרים הרכובים על סוסים ושל משפחות יהודיות אחדות
העוברות לחסות בביתו "הבטוח" של אליעזר דן סלונים הנכבד.
ביום השבת, השכם בבוקר, היהודים ערים, ובשעה חמש נועדים
מנהיגיהם להחליט על אילו צעדים לנקוט. מוצע לשלוח מברק
דחוף לירושלים להודיע ל"הגנה" על המתרחש. אך המברקיה
סגורה עד שמונה בבוקר, ואז כבר יהיה בלתי-אפשרי... מוצע גם
לשגר שליח במכונית לירושלים להודיע ל"הגנה" על המצב, אך
הוחלט מסיבה לא-ברורה שהנהג יהיה ערבי, והרי לא נמצא ערבי
המוכן לעשות כן. לבסוף נפגשים היהודים עם קצין משטרה ערבי
בשם איברהים ג'רג'ורה המודיע להם בשם מפקדו "שעל היהודים
להישאר בבתיהם, ורק אז נוכל לשאת באחריות לשלומם". מפקד
המשטרה, אנגלי בשם קפירטה, חוזר בפני המנהיגים היהודיים על
אותה הצהרה.
השעה שש. ערבים נוהרים לחברון מכפרי הסביבה. אליעזר דן סלונים
יחד עם בחור ישיבה ובליווי משטרתי מבקר בכל בית יהודי
ומזהיר את היהודים לבל ייצאו החוצה, ולבל יציצו דרך החלונות.
בינתיים מספרים שכנים ערביים בשמחה ל"ידידיהם" היהודיים,
ש"היום יהיה הטבח". הרחובות מלאים ערבים החמושים ברובים,
בחרבות ובפגיונות, מכוניות ממהרות ברחובות כשערבים יושבים
על הגג וקוראים סיסמאות מוות ליהודים. האוירה מחושמלת, אך
קציני המשטרה הערביים והבריטיים מהלכים בה, בשלוה...
