(הטקסט המלא מצורף כקובץ 22solo.doc.zip, ראה למטה. כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולתמיר גרנות, תשס"ז.)
...
בדרשתו "ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו" מתאר הגרי"ד את המחלוקת בין יוסף לשבטים: השבטים מייצגים עמדה שמרנית, בעוד שיוסף מבין ששינויים מתרחשים ויש להתכונן אליהם. יוסף פועל מתוך תודעה מודרנית, כלומר: הוא מתייחס לחידוש ונענה לו בחיוב. לדעת הגרי"ד, עמדה זו – הרגישות למציאות המשתנה – מאפיינת בזמן החדש את תנועת ה"מזרחי" והציונות הדתית בכללה.
מבחינה אישית, מספר הרב סולוביצ'יק, שייך הוא למסורת רבנית שהתנגדה לציונות, ושאהבת ארץ ישראל שלה לא התלבשה מעולם בלבוש מדיני, אלא העדיפה את שפת התורה והתפילה. מדוע, אם כן, אימץ הוא את העמדה הציונית, ובכך ניתק עצמו ממסורת המשפחה? מפני ש"ההשגחה פסקה כיוסף נגד אחיו" (שם, עמ' 25)! פסיקה זו באה לידי ביטוי בעיקר בשתי התרחשויות היסטוריות:
א. בשואה, שבה התממשה התחזית ההרצליאנית על הקיום היהודי בגלות וסכנת האנטישמיות, ונתגלתה טעותם של המנהיגים החרדיים.
ב. בהקמת המדינה, שהייתה תכלית התכנית הציונית כולה, והצלחתה – ודאי עדות היא לברכת ה' עליה.
כלומר: השואה והמדינה יחד מורות לנו שהציונות, אשר נענתה לאתגרי המציאות החדשה והעריכה אותם נכוחה, פעלה לפי רצון שמים.
הרב סולוביצ'יק אינו מספק מטפיזיקה או היסטוריוסופיה המצדיקה את הציונות במחלוקתה עם האורתודוקסיה החרדית מלכתחילה. אדרבה, הוא מבין בהחלט את ההתנגדות לציונות, ובמיוחד, כפי שיבואר בהמשך, את התנגדותם של אנשי ההלכה. כיצד יכולה ההלכה, וכיצד יכול איש ההלכה, להצדיק תכנית היסטורית ותנועה לאומית שכל פעילותן נושאת אופי חילוני? איזה ערך דתי יש למדינה שלהלכה אין בה מעמד, ואין לה שום סדר יום דתי?! אנו יודעים על צדקת הציונות, ובמיוחד הציונות הדתית, רק "פוסט-פַקְטוּם", כלומר: רק מפני שההתרחשויות ההיסטוריות משכנעות ומכריעות. בדיעבד אנו מבינים, שההחלטה הציונית-דתית להתייחס לשינוי המתרחש בעולם הייתה מוצדקת, שהרי ההשגחה פסקה כמותה.
יש חשיבות רבה לכך שדרך הציונות מתבררת כצודקת רק מכוח הכרעת ההיסטוריה, שהיא גם רצון ה'. אכן, חיוב הציונות אצל הרב סולוביצ'יק אינו חלק מהיסטוריוסופיה של גאולה, ואין הוא שרוי בביטחון באשר למשמעותו של התהליך. הוא בטוח רק בכך ש"לא עביד רחמנא ניסא לשיקרא"1 ושרצון ה' מתגלה מתוך המאורעות ההיסטוריים.
...
דומני שבהבנת המתח הזה במשנתו של הרב נודע תפקיד מכריע למהפך הנפשי והמחשבתי שהתחולל בו וגרם לו להכריע בעד הציונות הדתית. מה לימדה השואה את הרב סולוביצ'יק? שבמבט ההלכתי הסגור, האידאלי, אין די; שלפעמים מעלתו היא חסרונו; שאי-יכולתו להבין את המציאות ולהגיב לתביעותיה הופכת לעתים למגרעת. במאמרו הקלסי "קול דודי דופק" מלמד הרב סולוביצ'יק להקשיב לדפיקות של הקב"ה. והדפיקה הראשונה הלוא נשמעה, כדברי לשונו הפיוטית, "בעצם ליל בלהות מלא זוועות מיידנק, טרבלינקה ובוכנוולד..." (איש האמונה, עמ' 77).
הדפיקות הן הקריאות שמשמיע הדוד (הקב"ה) אלינו. אין אלו קריאות שאפשר לרשום בחלל האקוסטי, אף לא ניתן לדעת עליהן מהתבוננות מיסטית. הדפיקות – קיבוץ גלויות, עצמאות ישראל, יכולתנו להגן על עצמנו וכו' – הן אירועים היסטוריים, שכל אחד מהם נושא מסר ומשמעות, וכולם יחדיו מתגבשים לכלל אוריינטציה ברורה – ולכל אלה יש להקשיב. ההכרעות בעד עלייה או הקמת מדינה או שיתוף פעולה עם החילונים לא עלו מתוך ההלכה או ממקור ספרותי זה או אחר, אלא מתוך ההקשבה לדפיקות של הקב"ה בהיסטוריה. מעשי ה' בהיסטוריה הם מקורה של האידאולוגיה; הם הם המקור החוץ-הלכתי שממנו צומחות הכרעות. ההלכה לבדה אינה מקור מספיק לידיעת רצון ה'.
דומני שמנקודת ראות זו מתברר החיבור "קול דודי דופק" כחיבור יסודי לא רק מן הבחינה האידאולוגית – רצוני לומר: היותו ביטוי שיטתי של העמדה הציונית – אלא גם בכך שהוא מציג עמדה דתית ומטה-אידאולוגית1 שונה מזו שב"איש ההלכה". זוהי עמדה מורכבת יותר, המציגה את האישיות הדתית השלמה כמי שמעצבת את השקפתה והכרעותיה לא רק לאור ההלכה והספר, אלא גם לאור המציאות ורצון ה' המתגלה בה.
ה. סיכום: מבט הלכתי ומבט נבואי
אפשר לומר שהשואה חוללה ברב סולוביצ'יק מהפך כפול: היא הביאה – או למצער הרימה תרומה משמעותית – למעברו מהמחנה האנטי-ציוני למחנה הציוני; והיא הרימה תרומה מכרעת להכרה שהקיום הדתי אינו מתעצב רק בבית המדרש, ושדבר ה' מופיע בצינורות נוספים, ובייחוד בהיסטוריה. כפי שלמדנו בשיעורנו על הרב אלחנן וסרמן (שיעור 2), איש ההלכה מחפש תשובות רק בתורה ובמקורות ההלכה. הרב סולוביצ'יק מבין שאין בזה די. בכך הוא מאמץ גישה נבואית אל המציאות: כמו לנבואה, יש להתבוננות בהיסטוריה – במה שהיה ובמה שעתיד להיות או עשוי להיות – משמעויות אידאולוגיות ומעשיות.
מהפך זה שהתחולל ברב סולוביצ'יק, אופייני לתפיסת העולם של בית המדרש הציוני-דתי ככלל. בשיעורנו על הרב טייכטאל ראינו תפנית דומה, הן מבחינת מקורותיה (הטראומה של השואה) הן מבחינת מסקנותיה. אמנם יש להבחין הבחנה חריפה בין שיטתו הציונית של הרב סולוביצ'יק לבין זו של הרצי"ה קוק, עליה עמדנו בשיעורים הקודמים. הרצי"ה מציע לשואה הסבר בתוך תבנית היסטוריוסופית כוללת, הצופה בתהליך מראשיתו ועד סופו. המבט הנבואי אצלו שלם. הוא צופה בעתיד להיות – דהיינו: בהמשך תהליך הגאולה – ומתוך כך הוא גוזר את משמעותם של אירועי ההווה, דוגמת השואה. לפיכך רואה הרצי"ה בשואה 'ניתוח כואב', שיש לו מטרה במסגרת התהליך המעביר את עם ישראל אל מחוז קיומו הטבעי: ארץ ישראל.
המבט הנבואי של הרב סולוביצ'יק צנוע הרבה יותר. הוא נמנע מלדבר על התהליך בכללו. אין הוא בטוח במה שעתיד לצמוח מתוך הקמת המדינה. אבל הוא משוכנע שהקמתה אחרי השואה מחייבת את תגובתנו בהווה, ומכאן הוא גוזר את השקפת העולם שלו.
השואה איננה, אם כן, רק גורם בשינוי האידאולוגי שעבר הגרי"ד. היא נושאת תרומה מכרעת לעיצובן של אישיות ותפיסת עולם דתיות השונות – שונות בהכרח – מאלו שקדמו לשואה. עם השואה נפרדים אנו לא רק מגלות אירופה, אלא גם מאחת מדמויותיה הקלסיות, דמות שהרב סולוביצ'יק כה היטיב להספידה: "איש ההלכה".
