התעמלות בשבת
בסימן שא (סעיפים א-ב) כתב וז"ל, אין לרוץ בשבת אלא-אם-כן הוא לדבר מצווה כגון לבית הכנסת או כיוצא בו.
הגה: ואסור לפסוע יותר מאמה בפסיעה אחת אם אפשר לו בפחות.
בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם -- מותר. וכן לראות כל דבר שמתענגים בו.
הגה: וכן מותר לטייל.
במשנה ברורה (ס"ק א) כתב דאף בחול אין לפסוע פסיעה גסה שקשה לעיניים.
ועוד כתב (ס"ק ה-ז ובה"ל ד"ה כל ושה"צ אות ג) שאסור לרוץ כדי להתחמם לרפואה. אבל מותר לטייל אפילו כוונתו להתעמל ולהתחמם משום רפואה כיון דלא מוכחה מילתא שעושה לרפואה, ויש מחמירים בזה.
שו"ת ציץ אליעזר ח לק ו סימן ד, נשאלתי אם מותר לעשות בשבת תרגילי גוף באמצעות כלי המיוחד לכך הנקרא בשם אכספנדר המורכב מכמה קפיצים...
תשובה: (א) במס' שבת (דף קמז ע"א) שנינו במתניתין: סכין ומשמשין אבל לא מתעמלין [לשפשף בכח --פרש"י] ולא מתגררין וכו'.
רש"י מבאר ד"מתעמלין" הווי לשפשף בכח, וטעם האיסור הווי משום עובדא דחול. [קשה, שהרי רש"י אינו מפרש כן אלא לגבי "לוא מתגררין", ולא לגבי "לא מתעמלין".]
אבל לא כן מבואר ברמב"ם בספר הי"ד (פרק כא מהלכות שבת הלכה כח), וז"ל, סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ואין מתעמלין בשבת. אי זה הוא מתעמל? זה שדורסים על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך עד שייגע ויזיע, שאסור ליגע את עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה, עכ"ל.
הרי הרמב"ם אינו מבאר דהוא לא שפשוף בכח. אלא הוא יגיעת הגוף על-ידי דריסה עליו בכח או על-ידי הליכה מרובה. טעמא דהתעמלות דלא כטעם האיסור גבי סיכה ומישמוש כשאינו עושה בבת אחת. דשם באמת טעם האיסור הוא משום עובדא דחול שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. אבל כאן גבי מתעמלין מפרש הרמב"ם דטעמא היינו מפני שעל-ידי העמל והיגיעה מזיע. ואסור ליגע את עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה.
(ב) ולכאורה הרי יוצא מזה גם נפקה מינה להלכה, והיינו כשאינו מזיע, דלהרמב"ם מותר מכיון שליכא תו בכי-האי-גוונא משום רפואה. ואילו לרש"י אסור גם בלי הזעה בהיות ויסוד האיסור הוא משום עובדא דחול.
ויותר נראה לומר שרש"י מודה לאסור היגיעה והעמל עד ההזעה שצייר הרמב"ם. והרמב"ם מודה גם לרש"י לאסור השפשוף בכח משום עובדא דחול.
והכי מצינו באמת להטור והשו"ע שפסקו להלכה איסור עשיית שני אופני ההתעמלות. בסימן שכז (סעיף ב) פסקו כרש"י מבלי להזכיר שהאיסור הוא עד שיזיע. ובסימן שכח (סעיף מב) פסקו כהרמב"ם, ובהדגשה שהאיסור הוא מפני שהוא נעשה כדי שייגע ויזיע.
(ג) ולפי זה בנידון האכספנדר ברור שמגיעים לידי יגיעה רבה וזיעה. וברור גם שיש בזה גם משום עובדא דחול הן בעצם עשיית התרגילים ויגיעת הגוף. אם-כן יש לאסור הדבר הן משום עובדא דחול והן משום רפואה.
(ז) יתר על כן שנינו בתוספתא פי"ז דשבת: אין רצים בשבת כדי להתעמל. אבל מטייל כדרכו אפילו כל היום כולו ואינו חושש.
תוספתא זו הובאה בב"י בטור (ריש סי' שא). ועיין בט"ז בשו"ע (שם ס"ק א) שמבאר דברי התוספתא דאף-על-פי שיש לו נחת רוח במה שמתעמל שיגיע לו מזה עונג לאיזה דבר כגון שיהא תאב להאכילה אחר העימול, אפילו הכי אסור מכיון דמיהת באותה שעה שהוא רץ אין לו תענוגץ.לא שרינן ליה מחמת התענוג שימשוך אחר כן.
והמג"א (ס"ק ה) מבאר שטעם האיסור הוא אף-על-פי דהא מתענג בכך משום דמיירי שעושה לרפואה.
ובלבוש בסעי' ב' משמע דס"ל דבכל להתעמל אסור אפילו בלטייל ולא לרוץ.
(ח) ולכל הנ"ל יש להוסיף גם דברי הרמב"ן עה"ת בפ' אמור (י"ח - כ"א) שמבאר עפ"י המכילתא דקרא דשבתון זכרון תרועה בא לצוות עלינו שתהיה לנו מנוחה מן הטורח והעמל אפילו מדברים שאינם מלאכה.
ועל-פי דברי רמב"ן אלה דן בשו"ת חתם סופר (חלק ו סימן צז) לאסור הנסיעה ברכבת בשבת המוסעת על-ידי עכו"ם וגם רוב נוסעיה עכו"ם ובתוך התחום, מטעם שאינו שובת וגופו נע נד.
לכן מכל הלין טעמא נלענ"ד שיש לאסור בשבת עשיית תרגילי גוף עם כלי - האכספנדר.
(ט) אולם עשיית תרגילים על הכלי - תרגיל - קטן המשמש רק לשם אימון כף היד ואצבעותיו, וכפי שנוכחתי לדעת אין מתעייפין כמעט כלל מעשיית התרגיל בו, ואינו מביא בהחלט לידי זיעה, והחזקת הכלי אינו עושה רושם של עובדא דחול וליכא שום אוושא מילתא בהחזקתו, ולכן מכיון שעשוי גם לבריאים, יש להתיר האימון בו כדרך שמצינו באו"ח סימן שכח שהתירו הסיכה בשמן לבדו מכיון שגם דרך הבריאים לסוך אותו ולא מינכר שהוא לרפואה.
שו"ת מלמד להועיל (חלק א סימון נג) שאלתי אי שרי טורנען בשבת קדש. ויש להתיר מטעם שנתבאר בסימן שא סעיף ב דבחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם מותר. ופירשו בו שמשחקים ומתענגים בדילוג וקפיצה.
ועל כן אינו אסור מטעם "וקראת לשבת עונג" ולא שיהא לו טירחא. כיון שעושין להתענג, לא חשוב טירחא. ועוד אמרינן בעירובין (דף ק ע"א): אף דאסור לעלות באילן שמא יתלוש, מכל מקום בור וגדר אפילו גבוה או עמוק מאה אמה -- מטפס ועולה ומטפס ויורד (והובא בש"ע של הרב או"ח (סימן שלו). "ומטפס" היינו קלעטטערן בל"א. וכן פירש רש"י (עירובין דף כא ע"א).
ובעסק טורנען עיקר העסק הוא ריצה קפיצה וקלעטטערן. וכיון שעושין לתענוג, אין כאן איסור. ומכל מקום במקום שכבר נהגו בו איסור לא רציתי להתיר מכמה טעמים.
אחרי שובי נחמתי וראיתי שיש יסוד לאיסור זה מן הש"ס דשבת (דף קמז ע"א), דאיתא במתניתין: אין מתעמלין. ופירש רבנו חננאל: פושטין ומקפלין זרועותיהן לפניהם ולאחריהם, וכן רגליהם על גבי ירכותיהן, ומתחממין ומזיעין. והוא כמין מעשה רפואה, ואסור.
והוא בערוך (ערך עמל). ועיין שו"ע סימן שכח סעיף מב ובמפרשים שם. ואיתא בתוספתא (פרק יז הלכה יב): אין רצין בשבת כדי להתעמל. עיין טור ובית יוסף (סימן שא; הובא במגן אברהם ס"ק ה) דהתוספתא מיירי שעושה לרפואה, דריצה של תענוג שרי.
אבל הט"ז מפרש אפילו בריצה לתענוג. ואפילו הכי אסור כיון דבאאותה שעה שהוא רץ אין לו תענוג רק אחר-כך ימשוך לו תענוג שיהא תאב לאכילה. ואינו מותר אלא היכא דהריצה גופה היא לו תענוג כגון מרוצת וקפיצת הבחורים.
והנה מלשון רבנו חננאל משמע דמעשה שעושה להתעמל אסור אף שאין כוונתו לרפואה דכתב דהוא כמין מעשה רפואה. ואין להקשות הא דבר שאין מתכוין מותר. יש לומר דהוי פסיק רישיה.
והנה בסימן שכח סעיף לז איתא דדבר שאינו מאכל בריאים אסור לאכול למי שיש לו מיחוש בעלמא. אבל אם אין לו שום מיחוש, מותר. וכתב המגן אברהם (ס"ק מג) וז"ל, בטור כתוב "ושותה אותו לרעבו ולצמאו מותר" -- משמע דאם עושה לרפואה, אסור אעפ"י שהוא בריא.
ופירש הפמ"ג שכוונתו להיות גופו בריא. והיינו כמ"ש בעל משנה ברורה, שכוונתו לחזק מזגו. ובספר תורת שבת ס"ק מ"ט כתב דאף שעושה להברות גופו שלא יבוא לידי חולי מותר דכל אכילה היא להברות הגוף.
אמנם נראה דזה דוקא באכילה דהנאה היא לו עכ"פ אם מחזק בזה מזגו. אבל במתעמל, דטורח את עצמו אף שאין לו מיחוש וכוונתו רק לחזק מזגו, אסור. ולהכי דייק ר"ח וכתב דהוי כמין רפואה. ולא כתב דהוי רפואה.
ועל כן אין להתיר למי שבא לשאול על דבר הטורנען. אך במקום שנהגו היתר מכבר אפשר דאין לאסור להם, ובפרט במקום שיש לחוש משום איבה דמנהל בית הלימוד יהיה לו איבה עם בני ישראל המונעים בניהם מלמוד זה כמו שאירע באיזה בתי לימוד שקורין גימנאזיום. והנח להם לישראל וכו'.
http://www.medethics.org.il/articles/ASSIA/ASSIA4/R0041049.asp 