עודכן 22:43 17/05/2015
מיה איידן
לתושבי ערי הנגב המזרחי נמאס להידפק על דלתם של משרדי הממשלה ולדרוש הבאת עוד בעלי הון והקמת עוד מפעלים – שייצרו רק עוד תקוות שווא להתעוררות ולפריחה. בביקור חדשות 10 בדימונה ובערד הם מבקשים להציג פנים אחרות של התושבים שחרב הפיטורים מונחת בקרבתם: אנשי המכירות, האמנים והמלונאים שאומנם לא הועסקו מעולם על ידי כימיקלים לישראל, אך יושפעו באופן דרמטי משיעורי האבטלה המאמירים באזור
ערב יומה הראשון של השביתה ההמונית בדרום, התושבים חרדים לגורלם אך ממשיכים לשאת את הראש בגאווה ומצהירים שוב ושוב על הרצון לחיות באזור, על אף כל הקשיים.
בימים אלו של מחאה על סגירת המפעלים, שמביאים לשלושים עד ארבעים אחוזים מהם את פרנסתם, חשוב להם דווקא להשתחרר מהדעות הקדומות ולהראות שאוכלוסיית התושבים אינה מורכבת באופן בלעדי מפועלים או מבריות חסרות השכלה. חשוב להם להציג את המאבק באור סמלי, ולהבהיר שהם מעוניינים לראות את המדינה מתערבת לטובתם - ולו כדי שיוכלו להשתחרר מהתלות בבעלי ההון.
התושבים עמם נפגש צוות חדשות 10, ובכללם בעלי חנות שפוטרו ממפעל, בעלת סדנה ברובע האומנים וזוג המפעיל מלון בוטיק- מדברים כולם אודות "מדינה שנגמרת בגבולות חדרה וגדרה" אף שאין כל ספק כי הדרום מהווה חלק ממדינת ישראל, ולא "חלק מהשטחים הכבושים". הם מצביעים על הסינמטק שהוקם בדימונה ועל מרכז הצעירים בערד, אך מציינים בצער שצעירי האזור עדיין מעדיפים לנטוש אותו בסיכומו של דבר.
מדוע לנטוש אותו? גלי וגיל סופר, שהגיעו לדרום מהמרכז לפני ארבע שנים, מסבירים כי הדרום לא נכשל - אלא "מוכשל". זאת, לדבריהם, מאחר ש"יש בעיר פריץ, מישהו שמשקשק בקוביות במקום מדינת ישראל".
"הפריץ" אליו מפנים בני הזוג את האצבע המאשימה מהווה בפועל את העוגן הכלכלי של תושבי ערי הנגב המזרחי, שהרי כמעט מחצית מהם עובדים במפעלים השייכים לבעלי ההון. אותם "פריצים" למעשה גם מניפים את חרב הפיטורים על צוואר בעלי העסקים שעדיין מתפקדים בעיר, ואפילו צווארם של תושבי שכונת היוקרה הר נוף שבדימונה- בשל ההשפעות שיהיו לשיעורי האבטלה המאמירים על מצב העיר ותרבותה.
