חידושים יפים לפרשת נשא מאת רבינו יהודה אריה מודינא זצ"ל

[Torah]

''וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ'' (ה ז)

מצוה היא מן התורה להוכיח כל אדם ואדם שחטא. וכמו שאמר הכתוב: ''הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'' ('ויקרא' יט). ובפרט החכם והרב שבעיר שדבריו נשמעין, מצוה עליו להוכיח לבני קהילתו במילי דשמיא, בדרכי נועם ובסבר פנים יפות, בדברים היוצאים מן הלב באמת, לשם שמים ובכך יתקבלו דבריו על לב השומעים. ואם לא יעשה כן, יאשם באשמת בני עירו. וכמו שכתב רבנו תם בספרו 'הישר' (שער יג): 'כְּשֶׁיְּיַסְּרֵנִי אָדָם וְאֶרְצֶה לְהַכִּיר אִם הַמּוּסָר הַהוּא יָבוֹא מִן הַלֵּב, אֶרְאֶה אִם נִכְנָס מוּסָרוֹ בְּלִבִּי וְהִתְעוֹרְרָה נַפְשִׁי לִדְבָרָיו, אַכִּיר כִּי בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל מְאוֹדוֹ הוּא מְדַבֵּר. וְאִם נַפְשִׁי לֹא תָּשִׁית לִבָּהּ לִדְבָרָיו וְלֹא הִתְעוֹרְרָה לְהַחֲזִיק בָּם, אֵדָע כִּי מוּסָרוֹ אֵינוֹ כִּי אִם דְּבַר שְׂפָתַיִם'. החיד''א בספרו 'שם הגדולים' (י יד) מביא: 'ממוהר''ר רבי אריה ממודינא שהיה דורש דרך צחות על הפסוק ב'משלי' (א כה): ''וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם'' כי כשאדם קונה חפץ במעותיו, רשאי לזלזל בחפץ ההוא, להשליכו ולאבדו ואין מי שיאמר לו מה תעשה ''כִּי כַסְפּוֹ הוּא''. אך אם אדם חשוב נותן לחברו חפץ במתנה, אין המקבל רשאי לזלזל בחפץ כחפצו, כי הדברים מגיעים לכבודו של הנותן ומשום כבוד הנותן צריך להשתמש בחפץ ההוא כפי מהות החפץ השלם שבפנים. והנה אנכי הרואה, כי בפי תוכחות יום יום ואתם מבזים תוכחתי ואין איש שם על לב, נראין הדברים: כי כיון שאתם קובעים לי שכר על הדרשות, לכך נראה בעיניכם שאתם קונים התוכחות שאני דורש בכספכם. וכיון שהנכם מחשיבים כאלו קניתם חפץ רשאים אתם לאבדו. זהו שאמר הכתוב: ''וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי'', כלומר: אם ניתנה פריעה על עצתי שהם הדרשות והתוכחות ובכסף מלא קניתם אותם, על כן ''וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם'' כי אתם רשאים בחפץ שקניתם לעשות רצונכם. לכן אני אומר: ''שמכאן ולהבא לא תתנו לי מאומה ונמצא שאני נותן לכם מתנה את אלו התוכחות וצריך לקבלם בסבר פנים יפות ולא לבזותם מאחר שהם מתנה''. וזה שאמר ב'משלי' (ח לג):  ''שִׁמְעוּ מוּסָר וַחֲכָמוּ וְאַל תִּפְרָעוּ''. כלומר: מתי תשמעו מוסר ותחכמו ממנו? שתקבלוהו ותתחכמו לקיימו. כשיתקיים בכם: ''וְאַל תִּפְרָעוּ'' שלא תפרעו את הדרשות, אלא יהיו לכם נתונים במתנה.

''וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה'' (ה י)

רש''י מביא בזה מדרש אגדה שדרשו חכמינו ז''ל: ''וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ'' כלומר: מי שמעכב את מעשרותיו ואינו נותנן לכהנים וללוים כדין, ''לוֹ יִהְיוּ'' המעשרות. כלומר: 'סוף, שאין שדהו עושה אלא, אחד מעשרה שהיתה למודה לעשות'. וכמו כן מבאר רש''י המשך הפסוק: ''אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן'' – 'המתנות הראויות לו' ,''לוֹ יִהְיֶה''. כלומר: שיזכה ויהיה לו 'ממון הרבה'.
רבנו 'המאירי' בחידושיו למסכת 'פסחים' (מט.) מביא מאמר החכם: 'היושר, הכנת העושר', כלומר: שכל תחבולות אדם ותיחכומיו, אינם עומדים לו, להרבות עשרו וחילו, אלא יושר ותומתו של האדם בהנהגת הממון, היא שמביאה לו את העושר. ודברי רש``י שלפנינו הם ביטוי לאחד מהדברים. הלא מתחבולות האדם בשביל להתעשר מעלה מעלה,
שלא לפחות כלום מממונו ויאמר: ''אקפיד על כל פרוטה ופרוטה שתצטרף לחשבון גדול''. אולם, אנו רואים בדברי חז''ל שדוקא הנתינה לכהן, היא זו שתביאהו לידי העושר. וכמו שדרשו חז''ל על הפסוק: ''עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר'' ('דברים' יד). ''עַשֵּׂר'' 'בשביל שתתעשר' ('מדרש רבה' 'במדבר' יב). ואמרו במסכת 'כתובות' (סו:): 'מלח ממון חסר', היינו: קיום הממון, כקיום המאכל, ע''י המלח, הוא החסרת הממון לצדקה ומצוות. כעין זה מביא רבנו בחיי בהקדמתו לפרשת `צו`: `אמר החכם: ריבוי העושר מזיק לאדם, כריבוי הדם לגוף`. וכמו שמצינו אצל הדם, שהקזת הדם היא בריאותו של האדם, כמו כן, הוצאת הממון היא מועילה לאדם לבריאותו השלמה.

''וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן'' (ה יט)

חמורה היא השבועה עד למאד, שעל האדם לקיים ככל היוצא מפיו ואסור לו לחלל את דברו שנתחייב בנדר, או בשבועה. ואם מחלל דברו, עובר באיסור חמור של עבירה על נדר ושבועה. ואחז''ל במסכת 'שבועות' (לט.): 'שכל העולם נזדעדע בשעה שאמר הקב''ה בסיני: ''לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא'' (`שמות` כ)'. בספר 'מגדל עוז' ליעב''ץ כתב לחדש חידוש גדול: במעשה שהיה; באחד שהמית נפש גוי במזיד ונתפש בדיני העכו``ם. ולפי שלא היו שם עדים מספיקים לפוטרו, גזרו עליו להשבע שבועה חמורה שהוא אינו הרוצח. וכתב, שאינו רשאי להציל את עצמו ממיתה בשבועת שוא. וכל שכן, שאין החכם מורה לו היתר בזה. ודבר מופלא מצינו להחיד''א בספרו `שם הגדולים` (גדולים י נה): על 'מוה''ר הרב הגדול והקדוש רבי יהודה ן' עטר אב''ד ור''מ בעיר 'פיס'... היה מלומד בנסים ונפלאות וגם אחר פטירתו למתפלל על מצבתו ולנשבע בשמו... ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב כי היה איש אלקים קדוש ולא נהנה בכבוד תורה ולא קבל הספקה מהקהל והושלך לגוב האריות וניצול אחר שנשאר שם יום ולילה. והיו נשבעים כל אדם בו ומי שהיה נשבע על שקר ימות'.

''כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר'' (ו ב)

הביא רש''י דברי חז''ל במסכת `סוטה` (ב.): 'למה נסמכה פרשת נזיר לסוטה? לומר לך; שכל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין'. כלומר: כיון שראה, נחלשה דרגת רתיעתו מן החטא ומוכרח לחזקה ע''י סייגים וגדרים חדשים. אולם הטוב ביותר, שלא יראה כלל וכך תשאר אצלו הרתיעה מן החטא בטהרתה ובמלוא חזקה. כמו שכתב רבי יהודה החסיד בספר 'חסידים' (אות ט): 'אין דבר החוצץ בפני התאוה - כעצימת העינים'.
ולא עוד, אלא ש''קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ'' עד שאמרו חז''ל שזוכה ומקבל פני שכינה, בפרק ראשון ממסכת `דרך ארץ` (רבה): רבי מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי אומר: ''כל הרואה דבר ערוה ואינו זן את עיניו ממנו, זוכה ומקבל פני השכינה''. שנאמר ('ישעיה' לג): ''וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע'', מה כתיב בתריה? ''הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן'' וכתיב: ''מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ'' (שם).