מאמר מאלף שראיתי ברשת.
http://hm-holyland.blogspot.com/2011/12/blog-post.htmlקטעים ממאמר במקור אחר.
גירסה ו' - משה מעוז, המזרחן, קבע שמספר הערבים לא עלה על 100,000 בשלהי המאה ה- 19 . במאה ה- 19 עברו על הארץ שינויים דמוגרפיים. מספר היהודים גדל פי 4 והחלה הגירה בלתי חוקית של ערבים מארצות ערב לארץ בחיפוש אחר תעסוקה, לאור ההתפתחות הכלכלית.
אבל, עפ"י מחקריו של יצחק בן צבי, "ארץ ישראל ויישובה", במאות ה- 17 – 18 פקדו את הארץ רעידות אדמה, מגיפות, ארבה, בדווים שחדרו מהמדבר למטרות שוד וביזה ושלטון שהכביד עול המסים על התושבים. כל אלה הביאו לבריחת אוכלוסין, כך שאין לדעת כמה נותרו בארץ באמצע המאה ה- 19.
ב- 1695 הגיע לארץ תייר נוצרי בשם רינאלדי. הוא היה גיאוגרף, קרטוגרף ופילולוג. הוא סקר 2,500 מקומות יישוב ואלה היו מסקנותיו:
1. הארץ הייתה ריקה ברובה ושוממה ותושביה מועטים. הם היו מרוכזים בירושלים, עכו, צפת, יפו, טבריה ועזה ורובם היו יהודים ומיעוטם נוצרים. הערבים בארץ היו מועטים ובעיקר בדווים נודדים. רק שכם הייתה יוצאת דופן. חיו בה 120 בני משפחת נאטשה המוסלמית וכ- 70 שומרונים. בנצרת גרו כ- 700 נוצרים. טבריה וצפת היו ישובים יהודיים ואום אל פאחם הייתה נוצרית וגרו בה 10 משפחות.
2. היישוב היחיד בארץ ששמו ממקור ערבי הוא רמלה. רוב היישובים בארץ הם בעלי מקור עברי, מיעוטם ממקור יווני והשמות העבריים והיוונים שובשו או הוסבו לערבית.
מספר תיירים אנגלים, גרמנים ואמריקנים ביקרו בעמק יזרעאל במחצית הראשונה של המאה ה- 19. הם מצאו אוכלוסייה כפרית- בדווית מצומצמת, החיה בבקתות בוץ עלובות, ותיארו את המקום כמלא ביצות, בלתי מעובד ברובו , המשמש שדה מרעה לעיזים וכבשים ומופקר לפלישות שבטים בדווים מעבר הירדן. באמצע המאה ה- 19 היו בעמק כתריסר ישובים ערביים, אבל הפלאחים אינם בעלי האדמה אלא משפחת סורקוס הנוצרית מביירות. ב- 1884 הייתה רק 1/6 מהעמק מעובדת.
הסופר האמריקני מרק טווין ביקר בארץ ב- 1867 והמשפט המרכזי בתיאור שהוא כתב על הארץ היה: "ארץ שוממה שאדמתה עשירה למדי, אלא שכולה עולה שמיר ושית, מרחב דומם ואבל".
ב- 1865 נוסדה באנגליה ה"קרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל" והיא ערכה מחקרים ארכיאולוגיים, היסטוריים, גיאוגרפיים ואתנוגרפיים. הסקרים נערכו בין 1871 – 1878 , ובעקבות הסקרים הוכנה מפה בקנה מידה של 1 ל- 63,000 . מסקנת הסקרים הייתה שהארץ הייתה דלת אוכלוסין. המסקנה התבססה על גודלם של הכפרים והיישובים העירוניים. שטח הכפרים היה 100 מ' על 150 מ', כלומר, לא יותר משתי שורות בתים. עמק יזרעאל ובקעת הירדן היו שוממים. בעכו היו חלקים שלמים ריקים מאדם. גודלה של חיפה היה 440 מ' על 190 מ', שטחה של יפו היה 540 מ' על 240 מ', שטחה של טבריה היה 600 מ' על 300 מ', ורק ירושלים הייתה 1000 מ' על מ', אבל היה בה רוב יהודי.
ב- 1882 הוקמה המושבה ראשון לציון עם 40 משפחות יהודיות. תוך 7 שנים התיישבו בשולי המושבה 400 משפחות ערביות, שהן כ- 2,000 תושבים.
הרכב האוכלוסין תחת שלטון המנדט (1918 – 1948 )
האוכלוסייה הערבית גדלה בין 1870 – 1947 ב- 270%. במצרים, בעלת הריבוי הטבעי הגבוה ביותר בארצות ערב היה הריבוי הטבעי כ- 105% . כלומר, מדובר בהגירה.
ההגירה המסיבית הייתה תוצאה של הפיתוח הכלכלי והמודרניזציה בעקבות ההגירה היהודית. המהגרים הערבים הגיעו בחיפוש אחר פרנסה.
עדויות על הגירה ערבית לארץ בתקופת המנדט
תואפיק ביי אל- חוראני, המושל הסורי של החורן אמר ב- 1934 ש"למעלה מ- 30,000 סורים פלשו לפלסטינה תוך חודשים ספורים".
וינסטון צ'רציל, אמר ב- 22.5.1939, שההגירה הערבית בתקופת המנדט לארץ הייתה כה גדולה ש"מניינם גדל למעלה מכל שיעור שבו יכלה אפילו יהדות העולם כולו להגדיל בה את מנין היהודים".
פרנקלין דלנו רוזבלט, נשיא ארה"ב אמר ב- 17.5.1939 ש"הגירת הערבים לפלשתינה מאז 1921 עלתה במידה רבה על הגירת היהודים בכל התקופה האחרונה".
עפ"י מפקד האוכלוסין הבריטי ב- 1931 היו המוסלמים בארץ לאו דוקא ערבים, אם לשפוט עפ"י הלשון בה דיברו שהייתה: אפגנית, אלבנית, ערבית, בוסנית, צ'רקסית, כורדית, פרסית, סודאנית, תורכית ועוד..
פרופ' משה ברוור , גיאוגרף בעל שם עולמי פירסם ב- 1975 מאמר בשם :"ההגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בא"י", בו דווח על סקר שערך בין השנים 1968 – 1978 בלמעלה מ- 200 ישובים ערביים בתוך מדינת ישראל. מסקנת המחקר הייתה שרובם המכריע של הערבים הגיעו בשנות ה- 1930. הוא מצא כפרים שתושביהם הגיעו ממצרים, סוריה, לבנון, עבה"י ותימן . למשל, בכפרים ג'וליס, יבנה, קסטינה, בית דגן, ג'ולג'יה, יאזור, יהודיה, צפוריה ועוד.. רוב הערבים הגיעו ממצרים.
מקור:http://www.e-mago.co.il/Editor/history-2787.htm
