בעזהי"ת
אמר רבי עקיבא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ - זה כלל גדול בתורה" (ויקרא יט, יח, ספרא שם, ירושלמי נדרים ט, ד). ומן הראוי לשאול, מדוע בחר רבי עקיבא דווקא במצווה זו מכל שאר המצוות שבתורה עד שרק עליה אמר: "זה כלל גדול בתורה". וכי מצוות שבת אינה חשובה ממנה? והאם מצוות טלית ותפילין אינן חשובות כמותה? מהו הכלל הגדול המקופל במצוות ואהבת לרעך כמוך, שמתוך כל המצוות בחרה רבי עקיבא ואמר עליה שהיא כלל גדול בתורה?
ההסבר הפשוט אומר, שכל המצוות שבין אדם לחבירו נכללות למעשה תחת המצווה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". ומאחר שרוב המצוות שהאדם נפגש בהן בחייו עוסקות בעניינים שבין אדם לחבירו, נמצא ש"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" הוא הכלל הגדול בתורה, שהוא היסוד לקיומן (רש"י שבת לא, א). נזכיר כאן רק כמה ממצוות התורה שבין אדם לחבירו, איסור לשון הרע ורכילות, לא תיקום ולא תיטור, מצווה להלוות כסף לעני, מצוות צדקה, ביקור חולים, מפני שיבה תקום, כל המצוות העוסקות בסדרי המשפט ובדיני העונשים והממונות, ואלו, כאמור, רק דוגמאות.
יתר על כן, ישנו שוני עקרוני בין המצוות שבין אדם לחבירו לשאר המצוות המעשיות שבתורה. ישנן הרבה מצוות שאפשר לקיימן בלי שום כוונה, למשל ניתן לשמור כשרות ושבת ללא שום כוונה או יחס מיוחד, אבל את המצוות שבין אדם לחבירו אי אפשר לקיים ללא אהבה. איך תראה למשל הצדקה שאדם נותן ללא אהבה? או איזו משמעות תהיה לביקור חולים שייעשה כמצוות אנשים מלומדה ללא יחס אישי לחולה? ועל כן אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", שבלעדיו לא ניתן לקיים מצוות רבות מאוד.
אמנם יש מקום להוסיף ולהסביר, שלא רק המצוות שבין אדם לחבירו תלויות במצוות אהבת הרֵע, אלא אף המצוות שבין אדם לאלוקיו תלויות בזה. זהו בעצם עיקר החידוש שבדברי רבי עקיבא, שכל המצוות כולן תלויות באהבת הבריות, החל מהמצוות שבין אדם לחבירו וכלה במצוות שבין אדם לאלוקיו (מהר"ל נתיבות עולם נתיב אהבת הרֵע פרק א').
אדם שאינו אוהב את חבריו, את אחיו, את בני עמו, לעולם לא יוכל להאמין בה', וממילא לא יוכל לקיים שום מצווה כפי שצריך. אדם שאינו אוהב את רעיו הוא אדם אנוכי, הסגור בתוך עצמו והדואג רק לתאוותיו ולצרכיו הפרטיים, ואדם כזה אינו מסוגל להרים את עיניו ולשאול מי ברא את העולם, את השמיים ואת הארץ. הרי מי שאינו אוהב את חבריו לא מתעניין כלל בבריאה, הוא מתעניין בעולם רק כדי להשתמש בו לצרכיו הפרטיים, אבל העולם כשלעצמו איננו מעניין אותו, וממילא גם בורא העולם לא מעניין אותו.
לאחר שלמדנו על מרכזיותה העצומה של מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), נשאלת השאלה, כיצד אפשר לקיים מצווה זו. הרי קורה לפעמים שאיננו אוהבים אדם מסוים או קבוצת אנשים מסוימת, ויכולות להיות לכך סיבות רבות, אופי שונה, דעות שונות, עלבון ישן וכדומה. ובכלל כיצד יכולה התורה לצוות על עניינים שבלב, לכאורה נראה שהלב לא יכול לקבל שום ציווי, אם הוא אוהב אזי טוב, ואם לא, לכאורה, הציווי לא יעזור. הרבה זוגות היו רוצים שהאהבה שביניהם תישאר באותה עוצמה במשך כל החיים, אבל הלב, שהוא הקובע בעניינים אלו, לא מסכים. האהבה מאבדת גובה, הולכת ומתמעטת, ונראה לכאורה שאין מה לעשות. ואם כן היאך מצווה אותנו התורה לאהוב, או בלשון אחרת: האם בכלל הלב מסוגל לקיים ציווי זה?
חכמים רבים הסבירו, שהציווי של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" אינו חיצוני, אלא הוא פונה אל דבר שבעצם האדם רוצה אותו. כל יהודי בעצם אוהב את אחיו, שכן בשורש הנשמה כולם מאוחדים. אולם האהבה הזו גנוזה בעומק הלב, והתורה מדריכה אותנו לגלות לעצמנו ולזולתנו את האהבה הזו.
ומה אם ישנו אדם, שלמרות כל הרעיונות היפים אינך מצליח לגלות כלפיו את האהבה הגנוזה? גם לכך יש פתרון על פי התורה: עשה עם אותו אדם שאינך אוהב מעשים של חסד, עזור לו, דון אותו לכף זכות. אם תראה אותו כורע תחת משאו, סייע לו. ואז תגלה בתוך לבך, שבאמת אתה אוהב אותו. ולכן אין התורה מסתפקת בציווי ערטילאי לאהוב, אלא מוסיפה מצוות מעשיות, כמו צדקה וגמילות חסד, שעל ידן תוכל האהבה הגנוזה לפרוץ את כל המחסומים ולהתגלות.
(הרב אליעזר מלמד - פניני הלכה).
