בס"ד
נקמה
האהבה במקומה - וכן השנאה. השלום במקומו - וכן המלחמה. הרחמנות במקומה - וכן האכזריות והנקמה. והתורה חוגרת שק על סילוף וזיוף המושג של נקמה, שהפך למטרה לחיצי כל המתייוונים והסוגדים לאלילי התרבות הזרה, כאילו הנקמה היא דבר שלילי ורע במהותו. ונהפוך הוא! אין מדה יותר מעולה וצודקת ממדת הנקמה במקומה, בזמנה, בעתה. הקב"ה בעצמו מכוּנה "נוקם", שנאמר (נחום א:ב): "א-ל קנוא ונוקם ה', נוקם ה' ובעל חמה, נוקם ה' לצריו ונוטר הוא לאויביו". ועוד אמרו חז"ל (ברכות לג.): "אלא מעתה, גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות שנאמר (תהלים צד:א): 'א-ל נקמות ה''? אמר ליה: אין, במילתה מיהא גדולה היא". וז"ל רש"י שם: "במקום שצריכה נקמה דבר גדול הוא".
"דבר גדול הוא"! מצוה רבה היא לנקום את נקמת הצדיק והשפל מאת הרשע, ומי שמוותר על זה או שולל את הנקמה, אכזרי הוא, וכופר בעיקר. וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נח:יא): "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע, ויאמר אדם: אך פרי לצדיק, אך יש אלקים שופטים בארץ". זהו סוד גדלותה של נקמה, קדושתה של נקמה, מצוותה של נקמה וסיבת שמחת הצדיק וחדוותו כאשר הוא חוזה נקם. כי כאשר נעשה עוול בעולם, והרשעות ומלכות הזדון שולטות וחומסות ומדכאות את הצדיק והנקי, אך טבעי לאדם להרהר ולשאול את הקב"ה, אַיכָה! בתקופה של הסתר פנים, צצים הספק והכפירה ח"ו, כמו שכתוב (דברים לא:יז): "והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה". ואין נראה מה שפירשו רוב המפרשים, שמדובר כאן בחזרת ישראל בתשובה, שהרי א"כ קשה, מדוע מיד כתוב שוב "ואנכי הסתר אסתיר פני?" אלא הפירוש הוא, שישראל יפרש את חוסר נוכחותו של הקב"ה לא כהסתר פנים בכוונה, אלא כעדות כביכול שהוא אינו מסוגל לעזור או אינו קיים, ח"ו. נצחון הרשע הוא חילול השם הנורא ביותר, כי מנצחון הרע והרשע, משתמעות תבוסתו או אי-יכולתו של הקב"ה ח"ו. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים מד:כג-כה): "כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה, עורה למה תישן ה', הקיצה אל תזנח לנצח, למה פניך תסתיר...".
לכן, כאשר הקב"ה אכן שם קץ להסתר פניו ואכן מתעורר, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים עח:סה-סו): "ויקץ כישן ה', כגבור מתרונן מיין ויך צריו אחור, חרפת עולם נתן למו", כאשר אכן נוקם הקב"ה את נקמת עמו ואת נקמתו שהן אחת, בנקמה זו ובנצחון זה הוא מקדש את שמו, בזה שהוא מוכיח לעולם שאכן יש אלקים בישראל, שהוא חי וקיים. כי נצחון העוול והרשעות הוא הוכחה לכאורה להעדרו מן העולם ח"ו, ואין חילול השם גדול מזה, ואילו נצחון הקב"ה ונקמתו על אויביו הרשעים מוכיחים לעולם שאכן "יש אלקים שופטים בארץ!"
רק בנקמה, כביכול מתרונן ומתעורר - ולמעשה מחייה - הקב"ה את עצמו. כך, במעשה המרגלים, כאשר אמר הקב"ה (במדבר יד:יא-יב): "עד אנה ינאצוני העם [[קכ]] הזה ועד אנה לא יאמינו בי... אכנו בדבר ואורישנו", טען משה בפניו (שם:טו-טז): "ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר: מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם". ואמרו על זה חז"ל (ברכות לב.): "'מבלתי יכולת ה'...' אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, עכשיו יאמרו אומות העולם: תשש כחו כנקבה ואינו יכול להציל". והקב"ה הודה לו ואמר (במדבר שם): "ואולם חי אני", ואומרים על כך חז"ל (ברכות שם): "מלמד שאמר לו הקב"ה למשה: משה, החייתני בדבריך". אילו לא אמרום חז"ל לא היינו מעיזים לומר דברים אלו, אך אמת ואמונה הם. חילול השם, נצחונם של הגוים ותבוסתם של היהודים, נצחונם של הרשעים ומפלתם של הצדיקים, מוציאים כביכול את הקב"ה מן העולם - כי כאשר גבורתו איננה, היכן הוא? וכך שאל גדעון את המלאך (שופטים ו:יג): "בי אדוני, ויש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו...". ובזה שמנע משה את השמדת עם ישראל שתתפרש בעיני הגוים כחולשה של ה' וכהוכחה לאי-קיומו, הוא אכן "החיה" את הקב"ה.
גדולה נקמה כי היא מחייה את ה', היא מוכיחה את קיומו, היא משפילה גאים רשעים, כדי שהצדיקים והעולם ישמחו ויכריזו (תהלים נח:יב): "אך פרי לצדיק, אך יש אלקים שופטים בארץ!" ובענין זה אמרו חז"ל (תנחומא, מטות ד): "משה מתאוה לראות בנקמת המדינים קודם שימות והיה מבקש מן הקב"ה על כך שיראם בעיניו, ועליו נאמר (תהלים נח:יא): 'ישמח צדיק כי חזה נקם'". "משה מתאוה" כתוב כאן, לא רק רוצה או חפץ או מקוה, אלא מתאוה, כלומר, תאוות הצדיק היא לראות בנקמת הרשע, כי אז רואים ש"יש אלקים שופטים בארץ".
לעומת זאת, מי שמרפה מנקמה באויבי ישראל, למעשה מוותר על נקמת הקב"ה, שהרי מי שקם נגד עם ישראל, למעשה קם כנגד אלקי ישראל, בזה שהוא מראה שאינו חושש שהקב"ה יעניש אותו. כך אמרו חז"ל (ספרי, מטות קנז): "'וידבר ה' אל משה לאמר: נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים... וידבר משה אל העם לאמר: החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין' (במדבר לא:א-ג). להודיע שבחן של צדיקים שאין נפטרים מן העולם עד שהם מנקמים נקמת ישראל שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם". כלומר, הקב"ה אמר למשה לנקום את "נקמת בני ישראל", ומשה אמר "נקמת ה'", להודיענו שהיינו הך. ועוד אמרו חז"ל (ספרי, בהעלותך פד): "'קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך' (במדבר י:לה), וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם? אלא מגיד הכתוב שכל מי ששונא את ישראל כמי ששונא את המקום". וכן (ספרי, מטות קנז): "אמר להם [משה]: לא נקמת בשר ודם אתם נוקמים, אלא נקמת מי שאמר והיה העולם, שנאמר (נחום א:ב) 'א-ל קנוא ונוקם ה''".
ובכן, ויתור האדם על הנקמה, פסול ותועבה הוא! כי אין כאן ענין של נקמה אישית שלגביה אכן לא רק שמותר לוותר אלא אסור לנקום, וכמו שנאמר (ויקרא יט:יח): "לא תקום ולא תטור את בני עמך", שהרי אמרו חז"ל על זה (תו"כ, קדושים ד:יב): "נוקם אתה ונוטר לאחרים [כלומר ללא-יהודים]". וגירסת הילקוט שמעוני (שם) היא: "לא תקום ולא תטור את בני עמך, [אבל] נוקם אתה ונוטר לגוים".
ודאי שלגבי ישראל נקמה היא שלילית, מכיון שאז האיבה באה רק על רקע אישי, וכבר הטיפו חז"ל לוותרנות על פגיעה אישית, כמו שאמרו (יומא כג.): "הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר (שופטים ה:לא): 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'". וכן (שם): "כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו". אם כן, ודאי שיהודי שמאייב את הזולת על רקע אישי, מצוה עליו לוותר על נקמתו, כי הרי בוודאי מצוה לכוף את היצר על ענין אישי. אבל לגבי [[קכא]] גוי ששונא את ישראל ומעיק לישראל, אפילו אם יש כאן ענין אישי, עצם העובדה שאינו חושש מלהתגרות בישראל, בנו בכורו של הקב"ה, היא כבר התגרות בהקב"ה וחילול השם. על אחת כמה וכמה אם מדובר בגוים שיצאו נגד עם ישראל, שהוא חילול השם ומלחמה על הקב"ה ולא ענין אישי, ומי יעֵז "לוותר" על חילול שמכוון כלפי שמיא? כבר אמרו חז"ל (ב"ק נ.): "מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו ["צדיקים הדבקים בו" - רש"י] אפילו כחוט השערה. אמר ר' חנינא: כל האומר הקב"ה ותרן הוא - יוותרו חייו".
זאת הסיבה שנענשו ישראל כאשר יצאו להעניש את אנשי גבעה על התועבה שעשו עם הפילגש (עיין שופטים יט), שבתחילה הובסו על ידי שבט בנימין ונפלו ארבעים אלף מהם. אמרו חז"ל (סנהדרין קג:): "ועל דבר זה נענשו אנשי פילגש בגבעה. אמר להן הקב"ה: בכבודי לא מחיתם, על כבודו של בשר ודם מחיתם?". פירוש: באותה תקופה היה פסל מיכה הקבוע במקום ששמו גרב, ואמרו חז"ל (שם): "מגרב לשילה [מקום המשכן] ג' מילין. והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה", ולא מיחו ישראל על פסל מיכה, ועל זה נענשו, שלא התקוממו נגד חילול השם.
ואם כלפי יהודים נאמר איסור זה של ויתור, על אחת כמה וכמה כלפי גוים ארורים שיצאו נגד עם ה', עם ישראל. כך אמרו חז"ל (תנא דבי אליהו פ' ז): "כשם שהקב"ה יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים, מגלגל ומעביר ואינו משמר קינאה ונקמה כדי לעשות משפט עליהם על ישראל... כך הקב"ה משמר נקמה בלבבו כדי לעשות משפט ברשעים" (אך אמת היא, שגם כלפי ישראל שכופרים ומורדים יש ענין של נקמה, וכפי שנראה להלן בע"ה).
הקב"ה אינו מוותר על נקמתו ברשעים, על כך שקמו נגדו ונגד עמו. אמרו חז"ל (ראש השנה כג.): "וא"ר יוחנן, אוי להם לגוים שאין להם תקנה, שנאמר (ישעיהו ס:יז): 'תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחושת ותחת האבנים ברזל'. תחת ר"ע וחבריו מאי מביאין? ועליהם הוא אומר (יואל ד:כא): 'ונקיתי דמם לא נקיתי'". ופירש רש"י שם: "אם באתי לנקות את הגוים משאר עוונות, לא אנקה מדמם של ישראל". אין וויתור, אין שכחה לפני כסא כבודו על רשעותו של הגוי כלפי ישראל - רק נקמה.
נושא: דבר תורה של הרב כהנא זצוק"ל-הי"ד מספרו אור-הרעיון על עניין הנקמה בגויים (נקרא 2212 פעמים)