בס"ד
במסכת עירובין (יג:) אמרו חז"ל: "שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא; עכשיו שנברא יפשפש במעשיו. ואמרי לה, ימשמש במעשיו". הרי שהחיים לא ניתנו לשלוה ולשלום, למנוחה ולמרגוע. וכך אמרו לגבי יעקב אבינו (בראשית רבה פד:ג): "בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה בעוה"ז, השטן בא ומקטרג, אמר: לא דיין שהוא מתוקן להם לעוה"ב אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעוה"ז! תדע לך שהוא כן: יעקב אבינו ע"י שביקש לישב בשלוה בעוה"ז נזדווג לו שטנו של יוסף. 'וישב יעקב' - 'לא שלותי ולא שקטתי [ולא נחתי ויבא רוגז]' (איוב ג:כו). 'לא שלותי' - מעשו; 'ולא שקטתי' - מלבן; 'ולא נחתי' - מדינה; 'ויבא רוגז' - בא עלי רוגזו של יוסף".
החיים ניתנו לא לשלוה ולא להנאה עצמית, אלא למשימות קשות ואף מסוכנות, כדי שעל ידיהן יתעלה האדם ויתקדש, וישפיל ויכניע את יצרו ואת האנוכיות שבו, ויקבל עליו את העול הכבד של הקב"ה ומצוותיו, ויתדמה ליוצרו עד שיחסר אך מעט מהמלאכים, ואף יגיע למעלה מהם בגלל כיבוש יצרו. והחיים האלה בעוה"ז מעטים הם ומוגבלים, פרוזדור צר וקצר המגיע לאולם עוה"ב. "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון, כי גז חיש ונעופה" (תהלים צ:י).
ובתקופה קצרה זו חובתו של האדם בישראל למלא את תפקידו לחיות, ואין חיים אלא חיי תורה, כמו שתיקנו חז"ל לומר בתפלת ערבית: "כי הם חיינו ואורך ימינו". כי יום המיתה הוא סוף החיים, סוף הזמן שניתן לאדם לקיים מצוות ולעבוד את ה' ולשבחו. ביום מיתתו גומר הוא את תפקידו ואת ההזדמנות שלו להתעלות ולהתקדש ולעבוד את בוראו ולשבחו. וכך אמרו חז"ל (שבת קנא:): "תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, [כי] אמרה תורה, חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה. דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו, כיון שמת אדם בטל מן המצוות. והיינו דא"ר יוחנן: 'במתים חפשי' (תהלים פח:ו) - כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות". וכן על הפסוק (תהלים קטו:יז) "לא המתים יהללו י-ה", אמרו חז"ל (שבת ל.): "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות קודם שימות, שכיון שמת בטל מן התורה ומן המצוות ואין להקב"ה שבח בו".
"עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו" (ישעיהו מג:כא), אמר הקב"ה. תפקידו של האדם הוא לשבח ולפאר את הקב"ה ולהמליכו כמלך על ידי קיום תורה ומצוות. והקב"ה קבע לזה תחום וזמן - החיים, ומי שלא קיים את תפקידו בחיים , עבר זמנו, "בטל קרבנו".
נפיחת החיות, הנשמה, בתוך האדם, מחייבת אותו לשבח ולקלס ולהלל את הקב"ה. הנשמה באה על ידי נשימה, וכל רגע שהוא נושם חייב האדם להלל לה'. וכן אמרו חז"ל (בראשית רבה יד:ט): "על כל נשימה ונשימה שאדם נושם, צריך לקלס לבורא. מאי טעמא? [[קא]] 'כל הנשמה תהלל י-ה' (תהלים קנ:ו) - כל הנשימה תהלל י-ה". אך כאשר כבר אין נשימה, עבר הזמן. וכן אמרו (ילקוט שמעוני, ירמיהו ב, רסד): "'שמעו דבר ה' בית יעקב' (ירמיהו ב:ד) - שמעו דברי תורה עד שלא תשמעו דברי נבואה; שמעו דברי נבואה עד שלא תשמעו תוכחות; שמעו דברי תוכחות עד שלא תשמעו קנטורין; שמעו דברי קנטורין עד שלא תשמעו קל קרנא משרוקיתא [קול הקרן שורקת, עיין דניאל ג]; שמעו בארץ עד שלא תשמעו בחו"ל; שמעו חיים עד שלא תשמעון מתים" (ועיין לקמן במה שנרחיב בס"ד במושג של זמן).
החיים של האדם, היינו העת שהוא חי, באים ע"י החיוּת שנפח בו הקב"ה, וכל זמן שיש לו חיות, בידו להתקדש ולהיטהר ולהתעלות ולהיות בחיים. אך ברגע שהוא מת, נפשו הנקראת "חיה", כמו שאמרו (בראשית רבה יד:ט) "ה' שמות נקראו לה: נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה" (כפי שנבאר בע"ה להלן), פורחת ועוזבת את גופו, ההופך ל"חלל", לריק מכל תוכן של קדושה, של נשמה, ולכן נקרא הגוף המת "חלל", שנאמר (דברים כא:א): "כי ימצא חלל באדמה". כל זמן שבתוך גופו של האדם נמצאת נשמה, "חיה", חי הוא, ויש לו הכח להפוך את החיות שניתנה לו, לחיים ממשיים של קדושה והתרוממות. הגוף קדוש הוא, כי הנשמה היא קדושה והיא ממלאת את הגוף. אך כאשר החיים, הנשמה שהיא ה"חיה", עוזבים, נשאר הגוף ריק, חלל. ומשום כך החלל, הגוף המת, הוא טמא, כי בעבר היה הגוף קדוש ועכשיו הפך לחלל, ריק מכל תוכן קדושה, וצריך לסמל ולהנציח את האסון של האדם וגופו, שעד עכשיו היה חייב במצוות, ובכך מילא את תפקידו בעולם, ועכשיו איבד את תפקידו ואת סיבת היותו בעולם, ונשאר חלל ריק. הקודש נעלם ונשאר חול. וכן נאמר (תהלים פח:ו): "במתים חפשי כמו חללים שוכבי קבר".
וזאת כוונת חז"ל, שאמרו שכאשר ציווה יעקב את בניו שישאו את ארונו, אמר (במדבר רבה ב:ח): "לוי אל יטען, למה? שהוא טוען את הארון [ארון הברית], ומי שהוא טוען ארונו של חי העולמים אינו טוען ארונו של מת". הבדלה והפרדה מוחלטת קיימת בין תחומי החיים והמתים, בין הקדושה של החיים לבין החול, החלל, הריקנות מקדושה, של המת, שכבר איבד את תפקידו בעולם. וז"ל התנחומא (ויחי ד): "ילמדנו רבינו, מהו לברך על הנר ועל הבשמים של מתים? כך שנו רבותינו: אין מברכין לא על האור ולא על הבשמים של מתים, מאי טעמא? שכתוב 'לא המתים יהללו י-ה' (תהלים קטו:יז)".
>מול כל רגע של שמחה ואושר ועושר שיש לאדם, הרי נופלים בחלקו עשרת מונים של כאב וצרות ודאגות. ואילו היה האדם נברא לשם הנאה, אין ספק שלית מאן דהוה פליג שנוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. אלא שהקב"ה לא יצר את האדם לא לשם שלוה ולא לשם הנאה, אלא כדי שיקדש את שמו ויספר את תהילתו וידבק במצוותיו ובחוקיו וברעיונותיו ובמחשבותיו, וכדי שתהיה להקב"ה נחת רוח מבריאתו, על ידי זה שהאדם ממליכו למלך על כל הארץ, ונכנע תחת עול מלכותו, ומשעבד תחתיו את גאוותו ואת יצרו. החיים קשים אך מתוקים, כי באמצעותם מדמה האדם את עצמו להקב"ה, בזה שהוא הולך אחריו ובאורחותיו, וכך הוא משחרר את עצמו מהבלי עוה"ז ונעשה בן חורין מהמיתה, כפי שנסביר בע"ה.
נושא: דבר תורה של הרב כהנא זצוק"ל-הי"ד מספרו "אור-הרעיון" בנושא החיים והמוות (נקרא 2233 פעמים)