בס"ד
תודה על המחמאה אבל אני לא ראוי להיכלל באותה קטגוריה כמו האלקשי---זה לא צניעות מזוייפת, אלא, באמת, אני רחוק מלהגיע למדרגה שלו. ואני מסופק אם בכלל הגעתי למדרגה שלך. ודרך אגב, אתה בכלל לא "נבך"---אל תמעיט מהערך של רעיונותיך ומחשבותיך.
מה שמדאיג אותי זה הצורה שבה אתה מקבל את החלטותיהם של הרבנים החרדים, באופן נכנע ומוחלט, גם אם אתה לא מבין את שיקול דעתם, מפני שזה שונה מאוד מהגישה שלך של לפני מספר חודשים, וזה מזכיר לי הרבה חבר'ה ש"סניקים שאני מכיר אישית שעברו שטיפת מוח יסודית בישיבותיהם, ובפרט, זה מזכיר לי את השינוי שהתחולל בחבר לשעבר, כהנא צדק, שבתוך זמן קצר מאוד מאז החל ללמוד בישיבה, התחולל בו שינוי יסודי, והשינוי לא היה חיובי כלל. אני לא סבור שכניעה מוחלטת והצדקה של החלטות רבנים, במיוחד אם עמוק בתוכך אינך מסכים עמם, היא הגישה הנכונה, ודיסוננס קוגניטיבי זה מצב שאינו בריא לנפש. אמנם הבאת דוגמה של הריב"ז שהחליט החלטה נכונה, אבל זה לא שולל את הדוגמאות שהבאתי של גדולי ישראל ששגו, מעדו ונכשלו. גם הרבנים בני דורנו הם בני תמותה, מועדים לשגות, במיוחד בתקופתנו, כאשר האמת נעדרת.
הדיסוננס הקוגניטיבי הקולקטיבי שממנו סובל הציבור האמוני (אני כולל במונח הזה את כולם, חוץ מאשר, כמובן, כל מיני כתות כמו "קונסרבטיבים", "רפורמים", ושאר מבולבלים שפרקו עול מלכות שמיים והמציאו אלהים כצלמם וכדמותם) נובע מחוסר הסכמה לגבי המשמעות של המציאות של ימינו, והיא השאלה המכרעת של תקופתינו:
האם יד ישראל תקיפה? אלו שעונים בחיוב הם, כמובן, המחנה הלאומי, הציונים, ה"כהניסטים", וכו'. אלו שעונים בשלילה הם המחנה האנטי-ציוני (ואולי כדאי לקרוא להם המחנה ה"הישרדותי", שכן מטרתם היא הישרדות הפיזית של העם היהודי והימנעות מהתגרות בגוים). זה במישור הגלובאלי. אפשר להבין את אלו ואת אלו (אני, כמובן, כולל את עצמי בקבוצה הראשונה).
ישנו גם העניין של הישרדות רוחנית---המשך קיומם ותפעולם של ישיבות ומוסדות דתיים במדינת ישראל, שכביכול תלויים בתקציבים ממשלתיים, ובגלל זה רבנים מסויימים נותנים לעצמם היתר להתפשר על קידוש השם ועל ההלכה משיקולים של "תלמוד תורה כנגד כולם" ו"אם אין קמח אין תורה". גם את זה אפשר להבין.
מה שאני לא מבין זה חוסר העקביות של המחנה ה"הישרדותי", אי הנכונות להציב גבולות לגבי עד כמה הם מוכנים להתפשר על התורה ועל ההלכה, והיחס שלהם אל עמי הארצות ותנוקות שנשבו (מעבר למגע ישיר כגון פעילויות קירוב והחזרה בתשובה).
בגלל שהשנה לא היתה מחאה ראויה,
שנה הבאה מחאה אפקטיבית תהיה הרבה יותר קשה.אני הושפעתי מאוד מ
אור הרעיון ומ
פרוש המכב"י שחיבר הרב, והגישה הבסיסית שלי לגבי תפקידם של יהודים אמוניים בדורנו מסתכמת ב
"הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" וכן
"אם ישמעו ואם יחדלו". אם היהודים האמוניים (ביניהם חרדים) לא מוכיחים, אז מי יוכיח? יש כאן גם עניין של פיקוח נפש---עם ישראל עלול לשלם מחיר כבד ח"ו על כך שניתן למצעד הזה להתקיים בא"י בכלל, ובירושלים בפרט: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנא את קנאתי בתוכם". אם לא זה, אז לפחות מחאה.
בכל מקרה, זו דעתי האישית, ואני סבור שבגדול חיים צודק.