בס"ד
http://www.hidabroot.org/ARDetail.asp?BlogID=7565האמת בהישג ידך
האמת ממלאת חללו של עולם, הבה נפקח עיניים לראותה
11/09/07 שבע נט / זאב בן אליעזר
כאשר באים אנו לבחון את מעינות האמונה אשר בנפש האדם, מן הדין שנלך אצל אבי המאמינים ונשאל את פיהו. המשנה באבות עשתה זאת בהציבה את שיטתו של אברהם אבינו - אבי המאמינים, אל מול דרכו של בלעם הרשע, המכיר את בוראו ומורד בו. כל מי שיש בו שלשה דברים הללו - מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים - מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה - מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה רוח גבוהה ונפש רחבה - מתלמידיו של בלעם הרשע. (אבות ה-יט).
כביכול, אין המשנה עוסקת באברהם אבינו עצמו או בבלעם, המשנה דנה ברוצים להיות תלמידיהם, וכמו אמרו לנו חכמים,אם רוצים אתם לדעת מה הן התכונות שעשו את אברהם שמעבר הנהר לאברהם אבינו, ואת בלעם בן בעור לבלעם הרשע - אלו הן התכונות, אלו סגולות הנפש המובילות אל רום האמונה, אלו המגרעות המובילות אל תהום המרידה בה'.
ועל הרוצים ללכת בדרכיהם לדעת זאת. אילו נתבקשנו אנו לציין מה הן תכונות הנפש והכישורים, בעזרתן גילה אברהם אבינו כי יש מנהיג לבירה וכי יש אדון לבריאה, ודאי היינו מציינים סגולות כיכולת אינטלקטואלית וחשיבה מעמיקה, המסייעות ביד האדם לחשוף את רזי הבריאה ואת סוד בוראה. מה מפליאה העובדה, שהמשנה איננה דורשת אף אחת מתכונות אלו מהרוצים ללכת בדרכו של אברהם. תחת זאת דורשת המשנה מתלמידיו של אברהם - שלימות מוסרית.
עין טובה - אברהם איננו מקנא בזולת, אין הוא חושק במה שאינו שלו. גם כאשר הוא זוכה בשלל מלחמה הכולל את רכושו של מלך סדום, והלה אף מכיר בזכותו להחזיק ברכוש זה, אין הוא להוט אחריו, לא אקח מכל אשר לך - אומר הוא למלך סדום, ורוח נמוכה יש בו באברהם, וענוה אמיתית - ואנוכי עפר ואפר. אין אלו דבורים בלבד, הוא נוהג כך גם למעשה, ובהיותו כואב אץ לו לשמש שלשה ערבים הנקרים לו כחום היום.
ונפש שפלה - רחוק הוא מתאוות העולם הזה, וכשם שאינו להוט אחר ממון, כך רחוק הוא מתאוות הגוף. בלעם מצטייר בדמיוננו כשורש הרע, קוסם נפשע ומכשף שתום עין. בלעם השומע אמרי א-ל ואשר מחזה ש-ד-י יחזה, הוא הוא המשיא עצה למואב להחטיא את ישראל. נביא הממריד עם נגד א-להיו, היש לך דמות מעוותת יותר. ולהפתעתנו, במשנה מצטיירת דמותו, כדמות מאד מאד ''אנושית'', או ליתר דיוק: דמות בעלת חולשות מאד מאד ''אנושיות''. לבלעם היתה נפש רחבה, הוא אהב כסף והיו לו מושגים מה זה כסף.
כסף בעיני בלעם זה היה לפחות בית מלא כסף וזהב, ותכונה זו של חמדת הממון הלא היא מאד מאד ''עממית ופופולרית''. אין הוא מתנזר מנאוף, הוא איש העולם הזה ויודע כיצד להנות הימנו. ורוח גבוהה יש בו, אין הוא מוכן ללכת עם כל שליח, יש לשלוח אליו שרים נכבדים יותר, הוא יודע להעריך את מעמדו ודורש גם מהחברה לחלוק לו את הכבוד הראוי. שוב לפנינו חולשה ''אנושית'' - רדיפת כבוד. ועין רעה - הנה עם יצא ממצרים, כמו רק אתמול היו הם עבדים ופרעה נועץ בו, בבלעם, מה לעשות בהם, ועתה כיסו את עין הארץ, והם עם על מחניהם ועל דגלם ומה טובו אהליהם, יותר מדי טוב להם ליהודים! והוא מקנא.
בסך הכל משתקפת לעיניהו דמות שהיא לכאורה מאד מאד רגילה, וחז''ל קובעים בפסקנות, שאותן תכונות תמימות - הקנאה, התאוה והכבוד, הן שעצבו את קלסתרו הנפשי המעוות של בלעם, והן גורמות לכך שאדם המכיר את בוראו, מתכוון למרוד בו. משנה זו מבהירה בצורה חד משמעית את נתיב האמונה, שלימות מוסרית - גוררת שלימות באמונה, השחתת המידות - מביאה למרד בה', אמונתו של אדם ומידותיו קשורות בקשר בל ינתק.
היקום כולו, מרחביו ואין סוף הכוכבים שבו, מערכת השמש, כדור הארץ וכל אשר בו, הדומם והצומח, החי והחי המיקרוסקופי, ועל כולם האדם, כל אלו על תרכובותיהם ותאיהם, על האנרגיה האצורה בהם ועל ההרמוניה הנפלאה בה הם פועלים, כל אלו - כל היצירה כולה, הנה שיר הלל נפלא ליוצרה.
''השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע... אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם. בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם'' (תהלים יט). גם חסר האינטליגנציה הבסיסית, הבור שצורת אות אינו יודע, מוכרח להתפעל מפלאי הבריאה, הוא משכים קום ורואה את זריחת השמש במלוא הדרה, הוא מעריב בשדות ורואה את החמה נעלמת באופק, ידיעותיו אמנם עלובות, והוא משער שבית יש לה לשמש במעמקי הים, אך כלום גורע הדבר מיפי הטבע.
ולעת ערב כאשר שחור השמים יתמלא שלל אורות כוכבים, יעמוד הכפרי נפעם נוכח שפעת ''הפנסים'' שהודלקו בשמים, גרמי השמים וכוכבים - פנסים הם לדידו, ואף שתפיסה נבערה זו מגמדת כביכול את מעשי הבריאה, האם לא די בראייה מוגבלת זו כדי לעורר פליאה ותמהון ללא גבול בלבו של מתבוננן אובייקטיבי. ואם ישר לב הוא האיש, אף שהוא נבער מדעת, יחוש שהוא נצב בפני יוצר חכם הנעלה מבינתו, בפני בורא המעורר בקרבו הערצה ופחד, והוא יכרע ברך, ויבטא בשפתו הפשוטה והבלתי מלוטשת את שם הא-להים.
המשכיל בוז יבוז לבער, יודע הוא שאין החמה שוקעת בים, יודע הוא שהארץ היא הסובבת, יודע הוא שנצנוצי כוכבים הם פריסות שלום מעולמות טמירים המרוחקים מאתנו מאות מליוני מילין או אפילו שנות אור.
אך ראה פלא, ככל שידידנו המשכיל מטיב להבין את רזי האסטרונומיה, ככל שנוכח יותר ויותר בטעויותיו של הבער, בה במידה מתקרב הוא למסקנותיו. סובבת לה הארץ במסילה מדויקת בתוך חלל ריק, ואינה סוטה מנתיבה וממסלולה הקבוע. סובבת היא במרחק של 150,000,000 ק''מ מהשמש, במרחק המבטיח לנו את אנרגית השמש הדרושה לנו לחיינו עלי אדמות. אלו התקרבה הארץ מעט יותר אל השמש, או התרחקה הימנה, היו שינויי הטמפרטורה גוזרים כלייה על כל החי אשר על הארץ, אך הארץ אינה סוטה ממסלולה, תכנון פנטסטי וחכמה עליונה ינהלוה.
וכל הארץ כולה איננה יותר מאשר גרגיר אבק, ביחס לאין סו, גלקסיות הכוכבים החשופות בפני הטלסקופ, ומי יודע מה עוד יש מעבר לזה. וכאשר אותו אדם מנסה להסביר לעצמו את פשר החידה הגדולה, מוצא הוא עצמו מתקרב מאד מאד לדעתו של הבור הנבער. אמת ניסוחיו מלוטשים יותר, והוא ישתדל לברור לעצמו מינוח פילוסופי, הביטוי 'יוצר חכם' עשוי להשמע מגושם מדי, ועלול לרמוז לדמיון בין בורא לנברא, והוא בודאי יעדיף ביטויים כמו ''תבונה עליונה'' או ''כח עליון'', המעידים על יחודו ונצחיותו של הבורא.
אך כאשר ימצא את עצמו מתפלל, יעמוד כמו רעהו הבער, לפני הא-לקים, ושניהם יחד יאמרו ברעד: כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו.
האיש הפשוט יודע שדם זורם בעורקיו, דם שבלעדיו אין חיים. יודע הוא שלרשותו שתי מצלמות משובחות אשר הן לו לעיניים, מערכת קליטה ''סטראופונית'' שהיא לו לאזניים, מערכת משוכללת של חמום קרור המווסתת את חום גופו, מערכת קומוניקציה נפלאה המעבירה באמצעות ''חוטי הטלפון'' העצבים את פקודות מערכת הבקרה שבמוח לכל חלקי הגוף, ומחזירה למרכז מידע מעודכן. הוא אפילו קרא פעם שבקרבו מתחוללות לעתים מזומנות ''מלחמות עולם'' בהם משתתפים מליונים רבים של חיילים מכל צד, וירוסים וחידקים שונים בצד זה של המחנה, ונוגדנים וחיילי הגנה במחנה השני.
הוא יודע אפילו שאי שם בגופו קיימות מפקדות המנהלות מלחמות מליונים אלו עת הוא נם את שנתו. מערכות מודיעין משוכללות מודיעות על חדירת צבאות האויב, ואף יחידות פס''ח (פינוי, סעד, חללים) מצויות אי שם בגופו, יחידות השוקדות על פינוי מליוני החללים שבין היצורים המיקרוסקופיים שנפלו מקרב שני המחנות, ויחידות המשקמות את האזורים הנפגעים בגופו ומעלות ארוכות לפצעיו. כיצד כל אלו פועלים אין הוא יודע בדיוק, ולמען האמת לא תמיד הוא מתעניין בכך.
הוא התרגל ללחוץ על דוושת הדלק במכוניתו בלא לחשוב כיצד הדלק מפעיל את המנוע, הוא מצלם את בני משפחתו בארועים חגיגיים מבלי לחשוב כיצד פועלת המצלמה שברשותו, הוא מפעיל את מתג הרדיו בלא להתאמץ להבין את דרך קליטתם של גלי הרדיו, ובאותה דרך בדיוק התרגל להשתמש בעיניו ובאזניו, בידיו וברגליו בלא להתאמץ לחשוב כיצד הם פועלים.
אך כאשר הוא מוצא זמן להתבונן, הוא נזכר שאת מנוע מכוניתו בנו מאות מהנדסים של חברת המכוניות, ועשרות רבות של מהנדסים שקדו על בנין מקלט הרדיו שברשותו, רבים אחרים תכננו את מצלמתו הפרטית וכך על כל אביזר שברשותו. ומה על אביזרי גופו? מי תכנן את אלה? ואם נוסף לכל אותם אברים, גם בעל לב הנהו, זעקה פורצת מקירות לבבו: מבשרי אחזה א-לוה.
והמדען, היודע כמה נפלאה היא מצלמת העין על מערכות הצילום וכוון הרגישות שבה, מערכות הניקוי ומערכת התמסורת למוח, המדען היודע כמה חכמה הושקעה באזניו של האדם, באוזן החיצונה ובאוזן הפנימית, המדען היודע על מערכות שמירת שיווי המשקל אשר בו, המדען העומד אל מול מערכות נפלאות של דם ושרירים עצמות ועצבים, נשימה ועכול, המדען העומד מול רזי התא האורגני הבודד וחומצותיו, המדען העומד נוכח סודות הצופן הגנטי החקוקים בצורה מסתורית בתאים החיים, שמעבירים מתכונות ההורים לצאצאיהם, המדען היודע להסביר לך כי כל היקום מורכב מאבני בנין קטנות - האטומים, ונשאר עומד צנוע ושפל רוח מול צפונותיו של האטום, כאשר אדם זה קורא:
''מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית'' יש טעם מיוחד לקריאתו. ברור שכל הדוגמאות שהוזכרו אינן אלא טיפה מים החכמה האדיר שהושקע בתכנון הבריאה ומעשיה, ואילו פינו מלא שירה כים ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע אין אנחנו מספיקים להלל על אחת מאלף אלפים ורבי רבבות של נפלאות הבריאה, דור דור במדעו, דור דור בראייתו בחנו ונפעמו נוכח מעשי אלוקינו.
וכך שר גם נעים זמירות ישראל : ''ברכי נפשי את ה'! ה' אלוקי גדלת מאד, הוד והדר לבשת''. ובלשונו של הרמב''ם ביד החזקה, בהלכות דעות: בשעה שיתבונן האדם במעשיו ובברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאוה גדולה לידע את השם הגדול, כמו שאמר דוד: צמאה נפשי לאלוקים לא-ל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו... כמו שאמר דוד: כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, מה אנוש כי תזכרנו. שבה ומתעוררת השאלה מה ארע לאנשים אשר אינם שומעים את קולה של הבריאה - את קול ה' בכח, מה ארע לאותם אנשים המכרידים על עצמם ככופרים.
ר' סעדיה גאון, בהקדמה לספרו ''אמונות ודיעות'', מנתח את הסיבות לכפירה, ובצד סיבות כמו העצלות והסכלות המונעות מהאדם לחתור את אמת חייו, הוא מביא את הסיבות הבאות: נטית האדם למלאות תאוותיו במאכל ובמשתה במשגל ובקנין, והוא ממהר לעשות זה בזריזות בלי מחשבה, ובהם אומר הכתוב: אמר נבל בלבו אין אלוקים. וכן, עזות וגאוה שגוברים על האדם ולא יודה כי יש חכמה נעלמה ממנו, ולא מדע עומד לפניו, ובהם אומר הכתוב: רשע בגובה אפו בל ידרוש.
בעל ''חובת הלבבות'' מביא טעם נוסף לעובדה שמצויים אנשים המתעלמים ממעשי ה' ומהטובות אשר ה' גמלם, ואלו דבריו (בראשית ''שער בחינה''): ..ותמעטנה בעיניהם הטובות הרבות, ותקטננה אצלם המתנות הגדולות, עד שהם חושבים שכל טובה שיש לזולתם כאילו נשללה מהם. התאוה הקנאה והכבוד, שהמשנה באבות יחסה אותם לתלמידיו של בלעם הרשע, שהכיר את בוראו ומרד בו, אותן תכונות הן שרשי הכפירה בה' ובחסדיו. הגאון ר' אלחנן וסרמן זצ''ל, היטיב להגדיר, את יצריו הרעים של האדם, כשוחד, המטה את משפטו של המוח, ואלו דבריו במאמר האמונה:
...בדבר שהאדם משוחד לא יוכל להכיר את האמת אם היא נגד רצונותיו, והוא כמו שכור לדבר זה, ואף החכם הגדול יותר לא תעמוד לו חכמתו בשעה שהוא שכור. ומעתה אין תמה מהפילוסופים שכפרו בחידוש העולם, כי כפי גודל שכלם עוד גדלו יותר ויותר תאוותיהם להנאות העולם הזה, ושוחד כזה יש בכוחו להטות את דעת האדם לאמר כי שתי פעמים שתיים אינם ארבע אלא חמש.
ואין כח בשכל האדם להכיר את האמת בלתי אם אינו משוחד בדבר שהוא דן עליו... ולהלן שם: ....היוצא מזה, כי יסודי האמונה מצד עצמם הם פשוטים ומוכרחים לכל אדם שאינו בכלל שוטה ואי אפשר להסתפק כלל באמיתותם, אמנם רק בתנאי שלא יהא האדם משוחד, היינו שיהא חפשי מתאוות עולם הזה ומרצונותיו. אם כן סיבת הכפירה אין מקורה בקלקול השכלי מצד עצמו, כי אם ברצונו ותאוותיו המטים ומעוררים את שכלו... והמצוה להאמין היינו שלא יגביר תאוותיו על שכלו וממילא תבוא האמונה.
וגם גוי גס השכל יש בכח דעתו להכיר את בוראו, כי העולם מעיד על הקב''ה שבראו, וזה גם כן טעם חומר העונש לעובד עבודה זרה, כי אלו היה שכלו של האדם חפשי מרצונו, לא היה אפשר לו לטעות אחר עכו''ם. עד כאן ברור הדברים ממקורות היהדות. נוכחנו לדאת שהאמונה טבעית היא לכל, וגם נכרי או נער קטון יכולים להשיגה בכוחות עצמם.
בנקודה זו מענין לשמוע הודאת בעל-דין, מפיו של אחד מחשובי אומות העולם בדור הקודם, שמוצאו מארץ השקועה ראשה ורובה בעבודת אלילים בדרגה נמוכה ביותר. ואלו דברי מנהיגה הנערץ של הודו מהטמה גנדי - בספרו ''נפתולי עם האמת'': לדידי האמת היא עיקר העיקרים... ולא רק האמת היחסית שבהשגתנו אלא האמת המוחלטת והנצחית - אלוקים... גילוייה של האלוקות אשר אין להם שעור מכים אותי בתמהון ובאימה...
פרסומת
יום יום גדלה בי ההכרה כי רק הוא הווה וכל היתר איננו מציאות כלל... ועוד הכרה גמלה בי, שמה שהוא אפשרי בשבילי אפשרי אפילו לילד, וטעמי ונימוקי עמי, הכלים לבקשת האמת פשוטים הם, בה במידה שהם קשים, יש והם מעבר ליכלתו של אדם בעל גאוה , אך הם ניתנים להשגה על ידי ילד תמים, כל השוחר את האמת חיב להשפיל עצמו אפילו למטה מזה, אז ורק אז תחזה עינו אפס קצה של האמת. אכן, אי אפשר לצוות על האדם להאמין, ובכל זאת נמנית האמונה כמצות עשה לדעת גדולי מוני המצוות. הבריאה כולה זועקת אלוקות, והאמונה שוכנת עמוק עמוק בלבו של כל אדם ואדם. כדי למצוא את בוראו חייב האדם להתנער משכבות התאוה הרובצות על פתחי לבבו, ואוטמות את חושיו מלהאזין לשירת הבריאה כולה.
אדם שנשתעבד ליצריו ונפל בפח הכפירה, לא יוכל לטעון ביום הדין ''אנוס הייתי'' שכן צו האמונה איננו רשום בלוחות הברית בלבד, צו האמונה מנסר בחללו של העולם כולו. אתה בן אדם אשר לא ידעת מאין באת - אתה בן אדם המוצא את עצמך לאחר לידתך ועמדך על דעתך בעולם נפלא שאת פשרו לא תדע, מדוע לא תנסה לברר לעצמך לאן אתה הולך, ומה משמעותם של פלאי היקום הסובבים אותך?! אילו רצית לדעת באמת בעולמו של מי אתה חי היה עליך להשתחרר מתאוותיך עת חפשת את בעל הבירה.
כלום לא תראה שדומה אתה לילד המוצא חפיסת סוכריות ואין הוא מתאמץ למצוא את בעליה שמא יצטרך לוותר על ממתקיו! מנעמי העולם הזה ערבו לחכך, את עיני שכלך בצעיף תאוות עטפת. עוור היית לאור האמונה הממלא עולם ומלואו! קול ה' לא נשמע רק על הר סיני, קול ה' בכח קול ה' בהדר ממלא את חללה של הבריאה כולה וקורא: ''אנכי ה' אלקיך''. במסגרת של שאלות מאזינים שהושמעה ברדיו בכ' תשרי תשל''ו, שאל אחד המאזינים שאלה בדבר פעולתו הסדירה של הלב. והרי קטע מתשובתו של ד''ר קפלינסקי:
''צריך לזכור ששריר הלב פועם, החל משלשה שבועות אחר תחילת ההריון ועד לסוף חייו של האדם, עד סוף הדרך, הוא פועל בצורה עצמאית ומווסת בעצמו את פעולתו, מי שמתענין בפיזיולוגיה של שריר הלב, ימצא שם דברים נפלאים ומופלאים ועשוי להפוך, אולי, לאדם דתי''. מתוך מחשבת ''אל המקורות''
