מאור הפרשה
בהר- בחוקותי
פרשת בהר
"והארץ לא תמכר לצמתת כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי"
(כה,לב)
ארץ ישראל שייכת לה'
אצל הגוים והתרבות הזרה, נוצרו כל מיני השקפות באשר לרכוש, ולמרות ההבדלים השטחיים ביניהם, כולן מבוססות על התפיסה שהארץ והרכוש שייכים לבני האדם, ולענין זה אין הבדל בין מה שכינו הגוים "קפיטליזם" או "סוציאליזם" או "קומוניזם".
בין אם הגוי טוען שהרכוש הוא נכס פרטי, ובין אם הוא טוען שהרכוש הוא נכס החברה, הוא מתכוון לומר שהוא רכושו של האדם. לא כן אצל הקב"ה, שתורתו אומרת שהכל שלו, ורכוש ונכסים ניתנו לבני אדם רק לשימוש. משום כך, כאשר הקב"ה גוזר על נתינת צדקה, חובה וגזירה היא לתת לעני, כי אין הצדקה באה כלל וכלל מרכושו של העשיר, שהרי אין לעשיר כלל וכלל בעלות על מה שניתן לו מן השמים. ולכן כופין אדם לתת את מה שהצדק של הקב"ה מצווה עליו, וזאת כוונת דברי חז"ל (אבות ג:ז): "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו".
וזאת כוונת חז"ל בדבריהם על הפסוק (ויקרא כה:כג) "כי לי הארץ", וז"ל (תורת כהנים, בהר פרק ד:ח): "'כי לי הארץ' - אל תרע עיניך בה; 'כי גרים ותושבים אתם' (שם) - אל תעשו עצמכם עיקר. וכן הוא אומר (דברי הימים א כט:טו): 'כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו', וכן דוד אמר (תהלים לט:יג): 'כי גר אנוכי עמך, תושב ככל אבותי'; 'אתם עמדי' - דיו לעבד שיהיה כרבו, כשתהיו שלי הרי היא שלכם". פירוש: כשתהיו שלי, תלכו במצוותי ותהיו שלי, ותודו שאתם ושלכם שלי, אזי הארץ וכל אשר בה יהיו שלכם.
כל פעם שנאמר במקרא "לי", הכוונה היא "שלי", עם כל התנאים שבכך, כגון "כי לי כל הארץ"; "כי לי כל בכור" (במדבר ג:יג); "והיו לי הלוים" (שם ח:יד); "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה:נה). בפסוק אחרון זה תירגם יונתן: "ארום דילי הינון בני ישראל משתעבדון לאורייתי...". כלומר, אין אדם בעולם שהוא בן חורין, אין בני ישראל בני חורין, אלא שלי הם, עֲבָדַי המשועבדים לי ולתורתי, ואם כן איך יתכן שיהיה לאדם רכוש, הלא מה שקנה עבד קנה רבו, ועל אחת כמה וכמה בעבד של אדם אחר, כאשר אין קנייה בעוה"ז לא לעבד ולא לרבו שגם הוא בן אדם, כי הרי הקב"ה הוא קונה שמים וארץ.
המעיין במלה "לי", יראה שהיא עולה בגמטריה ארבעים, ובזה רמז לנו הקב"ה רמז חשוב: הרי האדם נוצר לארבעים יום, והתורה ניתנה לאחר ארבעים יום, והאדם לוקה ארבעים מלקות, והעולם נענש בארבעים ימי גשם במבול. יֵדע האדם בישראל שהכל - העולם, העונש, והוא עצמו - אינם אלא ברשותו של הקב"ה, שהכל הוא "לי", ארבעים.
אור הרעיון"לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים"
(כה:לח)
אמרו חז"ל (תורת כהנים, בהר פרשתא ה:ד): "'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים' (ויקרא כה:לח) - מיכן אמר: כל היושב בארץ ישראל מקבל עליו עול מלכות שמים, וכל היוצא לחו"ל כאילו עובד ע"א, וכן בדוד הוא אומר: 'ארורים הם לפני ה', כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד אלהים אחרים' (שמואל א כו:יט). וכי עלת על דעתינו שדוד המלך עובד עבודת אלילים? אלא שהיה דורש ואומר: כל היושב בארץ ישראל מקבל עליו מלכות שמים, וכל היוצא חו"ל כאילו עובד ע"ז". ועוד אמרו (ספרי, האזינו שלג): "וכן היה ר"מ אומר: כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית [דהיינו קבלת עול מלכות] ומדבר בלשון הקודש, הרי הוא בן העולם הבא".
סירובם של ישראל להידבק באמונה ובבטחון במצות ישוב ארץ ישראל, השקולה כנגד כל המצוות, הוא שהביא ועוד יביא ח"ו אסונות לאומיים. כך אמרו חז"ל (יומא ט:): "ריש לקיש הוי סחי בירדנא [רחץ בירדן], אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא [רבב"ח עלה מבבל ללמוד תורה והושיט לריש לקיש את ידו], אמר ליה [ריש לקיש]: אלקא, סנינא לכו! [שבועה שאני שונא אתכם, יהודי בבל, ופירש רש"י: "לכל בני בבל, שלא עלו בימי עזרא, ומנעו שכינה מלבוא, מלשוב לשרות בבית שני"], דכתיב (שיר השירים ח:ט): 'אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז'. אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא, נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות, נמשלתם כארז שהרקב שולט בו". חטא זה, סירוב היהודים לעלות מהגלות, הוא החטא הקדמון שחסם את הדרך בפני הגאולה הסופית כבר בבית שני.
וחטא יהודי בבל חוזר על עצמו היום, כשיהודי הגלות יושבים בשלוה בארץ נכר, רח"ל, בעיוורון ובקוצר ראות, בחוסר חזון ובהיעדר אמונה. ולזאת התכוון ענק הרוח, רבי יהודה הלוי, בספרו גדול המחשבה ורחב הדעת (הכוזרי, מאמר שני, כד): "החבר: הובשתני מלך כוזר, והעוון הזה [סירוב היהודים לעשות את המאמץ לשוב אל ארץ ישראל] הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלקים בבית שני, כמה שנאמר: 'רוני ושמחי בת ציון [כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ה']' (זכריה ב:יד). כי כבר היה הענין האלוקי מזומן לחול כאשר בתחילה, אילו היו מסכימים כולם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל, רוצים בגלות ובעבודה - שלא ייפרדו ממשכנותיהם ועניניהם".
אור הרעיוןפרשת בחקותי
"אם בחקתי תלכו"
שיהיו עמלים בתורה
(כו, ג)
אמרו חז"ל (תורת כהנים, בחוקותי פרשתא א:א): "'אם בחוקותי תלכו' - מלמד שהמקום מתאוה שיהו ישראל עמלים בתורה. וכן הוא אומר: 'לוּ עמי שומע לי...', 'לוּ הקשבת למצוותי...'. וכן הוא אומר (דברים ה:כו): 'מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי... כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם'". ודאי שמדובר כאן בשמירת המצוות, אך כדי להביא את הגאולה דרוש הרבה יותר מזה. חז"ל ממשיכים לומר (תורת כהנים שם:ב): "'אם בחוקותי תלכו' - יכול אלו המצוות? כשהוא אומר (ויקרא שם) 'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם', הוי מצוות אמורות. הא מה אני מקיים 'אם בחוקותי תלכו'? להיות עמלים בתורה".
כלל גדול למדנו כאן: הקב"ה אינו מסתפק בשמירת מצוות גרידא, אלא הוא דורש שמירת מצוות בעמל, שמירה מתוך עבודה קשה, אף מתוך יגון נפשי, שמירת המצוות הקשות, הדורשות אמונה ובטחון בה'. בדרך כלל אלה החוקים, שקשה לתפוס אותם, והם מנוגדים לרצונו של האדם התפוס בפח שכלו החלש ולבו המוגבל. אומר הקב"ה: אם בחוקותי תלכו, אם תלך בדרכי התורה, גם בחוקים הקשים, ולא תעמוד ותלמד אותם סתם כמצות אנשים מלומדה, אלא תעמול בהם, עבודה קשה ומרתיעה, באמונה ובטחון בה', שלזה מתאוה ה' - בזכות זה יביא את הגאולה חיש מהר.
"והבאתי אותם בארץ אויביהם, או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עוונם".
(ויקרא כו:מא):
אומר על כך התורת כהנים (בחוקותי פרק ח:ה): "זו מדה טובה לישראל, שלא יהו ישראל אומרים הואיל וגלינו לבין אומות העולם נעשה כמעשיהם, אני איני מניחם, אלא אני מעמיד נביאי עליהם ומחזירין אותם למוטב תחת כנפי. מנין? 'והעולה על רוחכם... ובחמה שפוכה אמלוך עליכם' (יחזקאל שם), על כורחכם, שלא בטובתכם ממליך אני מלכותי עליכם". פירוש: הקב"ה לא יתן לישראל להישאר בגולה ולהתבולל; או שיחזרו למוטב, ואז יביא להם גאולה נהדרת של "אחישנה", או שח"ו ימלוך עליהם בעל כרחם, בחמה שפוכה. לכן, התחיל המדרש ב"זו מדה טובה לישראל", לומר שיש להם אפשרות לצאת מן הגולה בתשובה, ואם לאו, יֵצאו ח"ו על כורחם שלא בטובתם, אלא מתוך זוועות בגלות שיצטרכו לברוח מהן, מי שיוכלו.
אפשר לראות את זה מהמקרא גופא, שהרי קודם כתוב (ויקרא כו:מ): "והתוודו את עוונם ואת עון אבותם...", ומיד אחר כך בא הפסוק שהבאנו (פסוק מא): "אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם, או אז יכנע לבבם הערל".
וקשה, אם "והתוודו את עונם", הרי כבר עשו תשובה, ומדוע "אף אני אלך עמם בקרי"? אלא, שתי אפשרויות מנויות כאן: הפסוק הראשון הוא אם אכן יחזרו בתשובה, ואז תהיה גאולה נהדרת מיד, ויהיה קיבוץ גלויות בשלוה ובשמחה, והשני הוא אם לא יחזרו בתשובה, ואז היציאה מן הגלות תהיה בניסה ובבריחה ובאימה. וכך באמת אמרו חז"ל על הפסוק הראשון (תורת כהנים, שם:ג): "'והתוודו את עוונם...' - לצד התשובה הם הדברים, שמיד שהם מתוודים על עוונותיהם, מיד אני חוזר ומרחם עליהם...". זאת ועוד: גם אם הקב"ה יתחיל את התקופה של הָאַרְכה של עקבות משיחא ואתחלתא דגאולה ביסורים של "בחמה שפוכה", אם ישראל יחזרו בתשובה הוא יהפוך אותה לגאולה של "אחישנה". כך אומר התורת כהנים (שם:ו) על הפסוק השני (מא) "...והבאתי אותם בארץ אויביהם, או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם": "לצד התשובה הן הדברים, שמיד הם מכניעים לבן בתשובה, מיד אני חוזר ומרחם עליהן...". וברור הוא.
אור הרעיון שבת שלום
נושא: מאור הפרשה של הרב כהנא...פרשיות בהר בחקותי (נקרא 1493 פעמים)