בס"ד
הרצאה בת 10 דקות של הרב זמיר כהן על פרשת שמות עם המסר "ילדים זה ברכה"
http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=3037487לקוח מאתר כיפה:
בדמייך חיי
מי שראה חיים נוצרים, מי שיודע כיצד מתוך הדם נולדת ברית, רק הוא יכיר את הכח הסודי שלנו, הכח של הנשים העבריות
י"ט טבת ה´תשס"ט - רחלי לבל
עברים? שמעתי עליהם. גזע של עבדים. לעיתים עוברות כאן שיירות של מצרים. מהם שמעתי על העברים. עבדי מצרים. את ארצם בונים. לפעמים הם רותמים אותם למרכבותיהם. כך סתם לשם השעשוע. "כמו בהמות" הם אומרים. גזע לא חכם במיוחד וגם קצת נרפים אם לומר את האמת. וכעת הם אומרים שאולי אפילו כעבדים הם לא ממש יעילים ואם אפשר היה להיפטר מכולם ביחד לא היה מפריע לאף אחד. גם העולם לא יקים קול צעקה. הם משתעשעים ברעיונות של פתרון סופי לבעיית העברים. "הם פשוט יותר מידי" הם אומרים. "פרים ורבים ומשריצים ילדים. כמו חיות." ככה הם אומרים בלילה כשהם יושבים כאן במדבר ליד המדורה ואם המצרים אומרים הם בטח יודעים. אומה תרבותית שכמותם. כל העולם נושא אליהם את עיניו. אז פלא שבחרתי לי באיש מצרי לחתן? אצילי ונדיב לב. את אחיותיי ואותי הציל מיד הרועים ואת עדרינו השקה. נימוסיו ללא רבב. נתגדל בבית המלוכה כך רמז לי לא אחת. שנים רבות הוא רעה את עדרי אבי וחיינו היו שלווים.
עד שיום אחד נשתנו חיי.
אבא שלי הוא איש קצר רוח וחסר סבלנות. אינני מאשימה אותו. כל האומה נושאת אליו את עיניה. זמן קשה לישראל. כל יום חוק חדש. שעבוד, פרך ועינוי שוברים את הגוף ואת הרוח. מכלים את כוחותינו. וכעת הטבעת הבנים. אבא נשבר. "למי אנחנו עמלים?" הוא אמר. הוא ניגש לשולחן והחל לכתוב לאמא גט שיחרור. אמא בכתה כשקיבלה מידו את הגט. גם אבא בכה. כשהשמועה עברה בעם, כל הגברים התחילו לגרש את נשותיהם. "למי אנו עמלים?" הם אמרו.
אבל אני ניחנתי בסבלנות וראיה למרחוק. בת חמש הייתי כשלקחה אותי אמא בפעם הראשונה איתה כדי ללמוד את מלאכת המיילדת. השיפור והפעייה. אני זוכרת את אימא מוציאה את התינוק המרוח בדם כורתת את שררו. רוחצת מולחת ומחתלת ואז הייתי אני פועה לו ומרגיעה.
"מרים," אמרה לי אמא, "מי שראה חיים נוצרים, מי שיודע כיצד מתוך הדם נולדת ברית, רק הוא יכיר את הכח הסודי שלנו, הכח של הנשים העבריות."
"מה הכח הזה?" שאלתי את אמא. והיא השיבה: "אנחנו חיות."
עם הסוד הזה הלכתי לאבא. ואמרתי לו בדיוק את מה שאמרנו לפרעה הרשע כשציוה עלינו להמית את הזכרים. אבא, אמרתי. אל תגזור כליה גם על הנקבות. יש בנו כוחות של חיים. עוד יבוא מושיען של ישראל. ואבא חייך אלי והלך אל אמא ואמר לה: "יוכבד בת לוי, התואילי להנשא לי?"
כשנולד הילד נמלא הבית באור. אבא חיבק אותו ומלמל "מושיען של ישראל." אבל אחרי שלושה חודשים אמא לקחה תיבה הניחה בה את הילד ושמה בנהר.
אבא טפח על ראשי ואמר בעצב: "מושיען של ישראל? כוחות של חיים?"
אבל אני ניחנתי באורך רוח ויכולת ראיה למרחק. אז הלכתי בכוחי זה אל הנהר. ניצבת מרחוק.
לדעה.
ביום אחד השתנו חיי. משה בא הביתה ואמר: "ציפורה, יש משהו שלא אמרתי לך."
"כן משה?"
"לא איש מצרי אנוכי. אני עברי."
צמרמורת עברה בגופי. עברי? לא יתכן איש כה אציל ונדיב לב איש חכם ומוצלח. עברי?
ואז הוא החל לספר. הוא סיפר על משפחה שגלתה מארצה. ועל אומה כפויית טובה שכל חכמתה וגאונה באו לה מיד איש אשר גונב מארץ העברים והיא נשתה את כל טובתו ותחת זאת בחרה בשנאה, בשעבוד וברצח ילדים. הוא סיפר על אלוהי העברים אשר נגלה אליו במדבר וציווה עליו ללכת ולהושיע. ואני עוד לפני שהצלחתי לקלוט את כל הדברים הללו כבר ידעתי שאני הולכת אחריו לאן שילך.
במלון. לפתע נפל עליו חולי גדול. שעות שדמדם ועמד בין החיים לבין המוות. אלוהי העברים ביקש להמיתו. ואני ביתו של כהן מדין. יש לי נסיון עם אלים. ודאי רוצה הוא קרבן. לקחתי את בני ואמרתי: "אם רוצה אתה בדם, דם אדם תקבל." וכשהרמתי ידי האוחזת בצור פתאום ראיתי אותם בעיני רוחי . תחת התפוח בשדה נשים כורעות ללדת, כחיות. וילדיהן נבלעים באדמה כזרעים ואז מבצבצים ויוצאים ממנה כצמח השדה ושמעתי את הקול האומר: "בדמייך חיי." ופתאום הבנתי איזה דם ערב ריחו לפני אלוהי העברים כריח הקטורת. לא דם של מוות. כי אם דם של חיים. וכרתתי את ערלת הילד.
משה, חתן דמים אתה לי. חתן דמים למולות. ברית כרתתי עם העם הזה. כעת אני חלק ממנו. כי נגלה לי סוד הנשים החיות. סודה של אישה עבריה.
"המילים העתיקות נותנות בי כח; בקולות העתיקים אמצא מרפא
הם עוזרים לי לחיות, הם עוזרים לי לצמוח, לברוא עולם יותר יפה
ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי
חיי, חיי, בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי"
בין מוסריות ללאומיות
על הבסיס הערכי והלאומי שמאחורי יציאת מצרים ומבצע "עופרת יצוקה"
י"ט טבת ה´תשס"ט - הרב איתמר אלדר
פרשתנו מתארת את הרקע לבחירתו של משה באמצעות שלשה סיפורים. בסיפור הראשון יוצא משה לראות בסבלות אחיו הכורעים תחת נטל השיעבוד, כשלפתע צדה עינו איש מצרי מכה איש עברי. תגובתו של משה איננה מאחרת לבוא, ולאחר שהוא מוודא כי אין איש מביט, הוא מכה את הנוגש המצרי והורגו. בסיפור השני נתקל משה בשני עבריים המתעמתים זה עם זה. מיד פונה הוא לרשע ומוכיחו: "למה תכה רעך". בסיפור השלישי משה מתערב לטובתן של בנות יתרו, כהן מדין, המגורשות מן הבאר בידי רועי הצאן הגברים.
שלשת הסיפורים הללו שזורים בחוט אחד, חד וברור, שבו מסיפור לסיפור הולכת ומתבררת אישיותו של משה, כאיש בעל רגישות מוסרית וערכית היוצא תמיד להגנת החלש, חסר האונים ונעדר ההגנה. על רקע זה ניתן להבין ענין נוסף בעל משמעות בפרשתנו והוא התיאור המציג את החלטתו של הקב"ה לסיים את גלות מצרים ולשחרר את ישראל: וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹקים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹקים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹקים (שמות ב,כג-כה)
הכתוב מתאר את מודעתו של הקב"ה לסבלם של ישראל בארבעה פעלים: 'וישמע', 'ויזכר', 'וירא', 'וידע'. שלשה מן הפעלים מתייחסים אל המודעות של הקב"ה לסבלם של ישראל ולצעקתם: 'וישמע', 'וירא', 'וידע'. הפועל הרביעי, לעומת זאת, 'ויזכר' מתייחס אל הברית ההיסטורית, ברית האבות, ואל המחוייבות של הקב"ה אל בני ישראל מכוחה של הברית. מכאן שישנם שני מניעים להתעוררותו של הקב"ה לגאול את ישראל. מניע אחד הוא המודעות לסבלם וכאבם, וניתן לכנותו המניע המוסרי. המניע השני, הוא המחויבות האלקית לברית, וניתן לכנותו המניע הלאומי.
בחירתו של משה, כפי שראינו, נשענת בעיקרה על היותו אדם בעל רגישות מוסרית וערכית, ומתוך כך, כשמתאר הקב"ה למשה את הסיבה למהלך הגאולה, הוא משמיט את המניע הלאומי ומותיר רק את המניע המוסרי, וכך הוא אומר למשה: 'וַיֹּאמֶר ד' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו' (שמות ג,ז)
שלשת הפעלים המבטאים את המניע המוסרי: ראיה, שמיעה וידיעה, נאמרים למשה, אך הפועל הרביעי 'ויזכר' נשמט ונעלם. ההתקשרות הראשונה שבין הקב"ה לבין משה רבינו מושתתת על השיתוף בינהם כמי שאינם יכולים לשמוע צעקת עניים ולהחריש.
רק בהמשך, לאחר שמשה עובר תהליך של היזכרות ויצירת זיקה חדשה לפן הלאומי, שב הקב"ה וחושף בפני משה את המניע השני בתחילת הפרשה הבאה 'וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי' (שמות ו,ה).
שני יסודות חשובים, יש לנו ללמוד מניתוח זה. ראשית, כל מהלך היסטורי שאליו אנו הולכים, בין אם זה לשלום ובין אם זה למלחמה, חייב להיות מושתת על המניע המוסרי הערכי. ההצדקה המוסרית והעמידה בנורמות מוסריות הן הן הבסיס המוצק עליו חייבת להתיצב כל פעולה. שנית, אי אפשר להסתפק במניע המוסרי בלבד. ההבנה כי אנו פועלים מתוך זכותנו ומתוך הבטחה אלקית המלווה אותנו כבר אלפי שנים, הרבה לפני כל מי ומה שמסתובב כאן היום, היא הקומה השניה וההכרחית לכל הוויתנו ולכל התנהלותינו כיחידים וכעם.
אלו שני קולות, שתי אידיאות, שני ערכי יסוד, שצריכים להשמע במקומנו ואל לנו להזניח אף לא אחד מהם. הקול המוסרי ההופך אותנו לעם כה מיוחד וכה נבדל מכל העמים מחד, והקול הלאומי המהווה מצפן ועוגן המזכיר לנו חזור והדגש מנין באנו, בזכות מי באנו, ובעיקר - לאן אנו הולכים.
הרב איתמר אלדר הוא ר"מ בבית המדרש לבוגרים בגולן ומרצה במכללת "אוהלו" ומרבני 'צהר'
המאמר מתפרסם בעלון השבת של צהר
לקוח מאתר:
http://www.shechem.org/torah/benishhi/reshon/shemot.htmlפרשת שמות
פתיחה
והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשו והאמינו לקול האות האחרון והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה ולא ישמעון לקולך ולקחת ממימי היאור וכו' והנה הדקדוקים רבו בפסוקים האלה ובדרשותי על התורה ביארתים לנכון בעזה"י וכדי להקל בהוצאת הדפוס לעת עתה לא הבאתי הדברים כאן גם הרב בינה לעתים ז"ל הביא הדקדוקים בפסוק זה ובאר אותם לנכון והיינו דהיתה הכונה בה כדי להשריש האמונה הישרה שראוי להאמין שהוא יתברך סיבה כוללת ברצונו הפשוט לכל דברים הן לטוב הן להופכו וכל השינויים הבאים מרע לטוב ומטוב לרע כפי היותם מסודרים ומוגבלים מחפצו יתברך ולא כאותם החושבים שפועל הטוב לחוד ופועל הרע לחוד ח"ו והודיעו בה על השינוי שאפשר להיות מאת שלשה צדדין ע"ש בד"ק כי נעמו וכדי להקל בהוצאה לא העתקתי דבריו שבאו בהרחבה כמדתו הטובה: והנה לפי האמור כל האותות אלו היו כדי להודיע דפועל הטוב הוא פועל הרע ולא שיש ח"ו ב' רשויות כדעת האפיקורסים ולכן תקנו אנשי כנה"ג לומר בכל יום ברכת ק"ש יוצר אור ובורא חושך וכן בערבית גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום כדי להוציא מלב התועין ומתעים שאומרים ב' רשויות ומי ברא אור לא ברא חשך לפיכך תקנו להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה להורות על האחדות השלם אל אחד ברא שניהם באחדותו הפשוט וכמ"ש מרן ב"י ז"ל וכנז' בש"ץ ונ"ל בס"ד טעם אחר במה שתיקנו להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום והוא כי באמת איןן לך שעה ביום שאין בה לילה, ואין לך שעה בלילה שאין בה יום וכמ"ש בספר הברית ז"ל שהארץ היא כדורי, ותלוי על מרכזו באמצע אויר השמים על בלי מה בגזרת האל יתברך, ובני אדם יושבים על שטח הכדור מסביב וכדור הארץ הלו בכללו תמיד חציו האחת יום, וחצי שכנגדו לילה, דכמו שהשמש מקיף ובא להאיר תמיד חצי הכדור מהארץ, כמו כן הצל בא אחריו מקיף לההחשיך תמיד החצי אשר כנגדו ונכחו, באופן כשהוא יום במדינה זו אז הוא לילה במדינה שכנגדו על הארץ ממולו בעבר השני, וזה חצי הכדור השני שהוא לנוכח חצי הכדור שאנחנו עומדים בו ולא נגלה לעיני העמים וחכמיהם בזמן הראשונים, ורק נמצא ונגלה בשנת חמשת אלפים ורנ"ב ליצירה לאחד מחכמי הגוים חלק גדול בארץ בחצי הכדור השני ששלחו מלך ספרד עם גבור חיל שמו אמריק"א באניות רבות עם אנשי חיל וכבש הארץ החדשה ההיא ונקראת על שמו אמריק"א אך עכ"ל תמצא כי רז"ל בזוה"ק הכירו בזה ברוח קדשם ורמזו על הארץ הזאת בזוהר פ' ויקרא דף י"ד וז"ל אית אתר בישובא כד נהיר לאילין חשיך לאילין, לאילין יממא ולאילין לילייא ע"ש והאריך בזה הרב בנועם לשונו ע"ש, ולכן בזה מצינו טוב טעם למה שאנחנו מזכירים מדת לילה ביום ומדת יום בלילה, כי באמת בעת אשר אצלינו יום הנה הוא לילה בעבר השני שכנגדינו והוא מאמר הכתוב ממש יום ולילה לא ישבותו: ובאופן אחר נ"ל בס"ד הטעם דמזכירין מדת לילה ביום וכו', דהאור רמז למדת הרחמים שממנה ימשך הטוב, והחשך רמז למדת הדין שממנה ימשך ההיסורין והצרות, ורמזו אנשי כנה"ג לאדם בתיקון השבח הזה בכל יום שא יראה עומד בטובה ושלוה שהוא האור לא יבעט כמ"ש וישמן ישורון ויבעט, אלא יחשוב ויעלה על לבו את החשך שממנו יבואו צרות ויסורין, ואם יראה עצמו עומד בחשך בצרות ויסורין אל יתייאש מן הרחמים, אלא יעלה על לבו את האור שיזרח עליו בטובה ומנוחה לכך תקנו להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה, ועוד אמרתי בס"ד טעמים אחרים בזה ולא הזכרתים פה:
--------------------------------------------------------------------------------
אות א
כשיתחיל יוצר אור ימשמש בתש"י לבדו כי תפלת יוצר בעולם הבריאה ותש"י הוא בעולם הבריאה, ולא יעשה כמנהג בורים למשמש גם בתש"ר, כי משמוש תש"ר אין כאן מקומו אלא הוא קודם תפלת העמידהה וכאשר נבאר ומצאתי כתוב בספר כ"י טוב שיניח ידיו על תש"י למעלה מבגדיו כל משך זמן ברכות ק"ש דיוצר כדי לצאת י"ח מצד הסח הדעת לפחות בעת זו כי יש סוברים דסגי בהכי ע"כ, ובאמת היא עצה נכונה ותקנה חשובהה, אך הנוהג כך יזהר לנשק כמה פעמים באמצע דהיינו שישים אצבעותיו על שפתיו ויחזירם, דאל"כ אפשר אחר אשר הורגל להניח ידיו על תש"י גם בזה ירדם בהסח הדעעת, כי יהיה ההרגל טבע ויסיח דעעתו ונמצא שלא הועיל בתקנתו:
אות ב
קדושת יוצר צריך לאמרה מיושב ואם היה עומד צריך שישב, והמנהג פה עירינו שימתינו הציבור להחזקן כאן כדי שיאמרו כולם קדושת יוצר ביחד, וכשאומרים קדושת יוצר אז ג"כ ינשקו תש"י לבדו:
אות ג
יפסיק בין יוצר ובין אור דלא לישתמע יצרור כנז' באחרונים, וצריך לורמ ובטובו מחדש וכו' כי ע"י החסד הנקרא טוב מחדש בסוד חדשים לבקרים, גם צ"ל רצון קוניהם, גם צ"ל קדושה בשור"ק, כולם כאחד עונים דקאי אכולם כאחד כלומר קדושה כולם כאחד עונים ולכן יפסיק בין מלת ובנעימה למילת קדושה, גם צ"ל לעומת השרפים לעומתם משבחים ואומרים וכנז' בס' הכונות, גם לאל ברוך נעימות יהיה הלמ"ד בקמ"ץ ר"ל לאל הידוע שהוא ברוך יתנו נעימות, ו
לקוח מאתר:
http://www14.brinkster.com/elibarak/yavne/yavne63/d13Shmot.htmפרשת שמות – ויעש להם בתים
מאת: מתפלל בית הכנסת
בפרשתינו מסופר בין השאר, שהמיילדות העבריות לא קיימו את צו פרעה והחיו את ילדי ישראל, ומאחר שכך – "ויהי כי יראו המיילדות את האלוקים, ויעש להם בתים" (שמות א' כ"א).
רש"י בפרושו על הפסוק מאחד דעות שונות של רב ושמואל שנאמרו בנושא זה בסוגיה במסכת סוטה (י"א ע"ב) ואומר: "ויעש להם בתים – בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים. כהונה ולויה מיוכבד, ומלכות ממרים". כך זכתה יוכבד ויצאו ממנה אהרן ומשה - אלו הם בתי הכהונה והלויה, כך זכתה מרים ויצא ממנה דוד המלך – בית מלכות.
לכאורה לא ברור מה הקשר בין מסירות הנפש הגדולה שהראו יוכבד ומרים, אשר המרו את פי פרעה למרות הציווי המפורש שלו, והחיו את כל ילדי ישראל, ובין הגמול שהן קיבלו בעד מעשה מסירות נפש זה.
אלא חשוב לזכור, שגזירת פרעה לא נועדה ואף לא יכלה להשמיד את עם ישראל, אלא לנסות ולהרוג את מושיעם של ישראל. זאת מאחר שאף אם יוכבד ומרים היו מקיימות את צו פרעה, והורגות את כל הבנים הילודים, עדיין עם ישראל היה חי וקיים וממשיך לגדול ולהתרחב.
הדבר אפשרי מאחר שכל יהודי היה יכול לשאת מספר נשים יהודיות ולהוליד מספר רב של ילדים ובכך לשמור ולהגדיל את העם היהודי, כפי שנאמר בשמות רבה – "אמר לו הקב"ה – רשע, מי שנתן העצה הזאת - טיפש הוא. היה לך להרוג את הנקבות. אם אין נקבות, זכרים מהיכן יישאו נשים? אישה אחת אינה יכולה ליטול שני אנשים, אבל איש אחד יכול ליטול עשר נשים או מאה."
יתרה מזאת, יהודי הרי נקבע על פי אמו. כך שהנשים היהודיות היו יכולות להינשא לגויים גמורים ולהוליד מהם ילדים, וגם אז ילדים אלה יהיו יהודים וזאת בזכות האם היהודייה. כך בכל מצב היה העם היהודי ממשיך ומתקיים, אפילו אם המיילדות היו מקיימות את מצוות פרעה.
רק כהונה, לויה ומלכות הולכים אחרי האבא ולא אחרי האמא. לא יכול להיות כהן אלא מי שהוא בן בנו של אהרן. ולא יכול להיות לוי אלא מי שהוא בן בנו של לוי, ולא יכול להיות מלך אלא רק מי שהוא בן בנו של דוד המלך. לכן מאחר שיוכבד ומרים הצילו את הבנים, הן זכו לבתי כהונה לויה ומלכות, ההולכים אחר הגבר ולא אחר האשה.
הרב מישקובסקי זצ"ל שואל על הגמרא בסוטה שהבאנו לעיל. מנין שיוכבד ומרים זכו לבתי כהונה, לויה ומלכות, אולי כוונת הפסוק שהן זכו לבית תורה דווקא, והרי באמת יצאו מהן משה ובצלאל שהיו גדולים בתורה ובחוכמה.
אלא מוכח מהפסוק בתהילים (פרק קל"ה) שלא זו הכוונה. כתוב: "בית ישראל ברכו את ה', בית אהרון ברכו את ה', בית הלוי ברכו את ה', יראי ה' ברכו את ה'", ולכאורה נשאלת השאלה מדוע לגבי כולם מוזכר בית ואילו אצל יראי ה' לא מוזכר בית כלל?
אלא אומר הרב מישקובסקי זצ"ל, שכל מקום שנאמר בו בית הוא מסמל משהו נצחי העובר בירושה מדור לדור. ולכן רק מי ששייך לזרעו של אהרן זוכה לתואר הכהונה, וכך גם כל מי שנולד מבית לוי, הרי הוא נמנה על הלוויים.
שונים מכל אלו תורה ויראת שמים שאינן עוברות בירושה כמו שכתוב במסכת אבות (פרק ב' משנה ז') – "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך".
לכן כשחשב משה, שבניו ירשו את מנהיגותו, אמר לו הקב"ה (מדרש רבה, פנחס כ"א, י"ד) – "בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד. הוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא היה פורס את המחצלות. הואיל והוא שרתך בכל כוחו, כדאי הוא שישמש את ישראל". כך נצווה משה להעמיד את יהושע במקומו.
דברי מדרש זה מבטאים היטב את היעדר הבית/הקביעות לתורה. יתכן שהאב יהיה תלמיד חכם גדול, ואפילו מנהיג האומה כמו משה רבנו, ואף על פי כן, לא מובטח עתיד כזה גם לבניו. כך גם להפך. בזכות מה זכה יהושע להנהיג את ישראל? לא מכוח זכות אבות, אלא בגלל שהוא היה משכים ומעריב לבית המדרש.
מאחר שלתורה אין בית, אזי יכול כל אחד מישראל לזכות בכתר של תורה, ואפילו הוא בנו של עם הארץ. עניין ירושה לא שייך בנושא זה. לכן יוכבד ומרים זכו דווקא בבתי כהונה, לויה ומלכות, העוברים בירושה מדור לדור, ולא בכתר של תורה ויראת שמים הפתוח לכל אחד מישראל, ובלבד שיתאמץ לזכות בו.
