הכל לקוח מפורום יהדות וקבלה fxp
1.
ואכלת ושבעת, וברכת את ה' אלקיך"
במסכת ברכות סוף פרק ז, נפסק להלכה, שחייבים לברך "ברכת המזון" בישיבה, ולא בעמידה או בהליכה. מסבירים הלכה זאת חכמי התוספות: לפי שברכת המזון דאורייתא(=מצוה מן התורה), החמירו בה להיות יושב ומברך, מה שאין כן בשאר הברכות, ועוד מביאים לכך התוספות רמז: ושבעת – שֶב עת.
מוטל עלינו לעורר את הציבור, להדגיש חשיבות וצומת לב לכל מצוה ומצוה, ולהתבונן האם אנו מקיימים את המצוות כהלכתן, ודווקא היכן שיש מכשול אצל האדם התורה קבעה גדרים וסייגים. אך עכ"פ מוטל עלינו לעיין ולהתבונן האם אנו מקיימים את מצות ה' כהלכתה. ובמידה ולא, עלינו לקרוא חומר על חשיבות הנושא, ושבח המקיים מצווה זו, ללמוד את ההלכות על בוריים, ומי שבידו אף ללמוד סוגיה זו בעיון, היינו מהגמ' והראשונים, דבר הגורם לחיבוב מצוה, ולהתעורר לקיימה מאהבה! והאדם שאין בידו לעשות כן, בידו לקרוא שו"תים שנכתבו בנושא וכדומה, או לכל הפוחת ללמוד בע"פ את הלכות.
נאמר בקצרה כיצד מומלץ ללמוד הלכות(כאשר לומדים מקיצורים למיניהם), ראשית לקרוא סימן או מס' הלכות בהבנה פשוטה, ללקט מתוכם את הדברים שחודשו לך, ולסכם אותם בכתב, ולעבור עליהם, שאכן הלכות אלו הופנמו בקרבך, ולאט לאט יתקבצ לך הלכות שמידי פעם תעבור עליהם לוודא שאתה זוכרם בע"פ כמו שכתוב ושננתם לבניך, שדברי תורה יהיו מחודדים בפיך. וזהו עיקר מצות לימוד התורה, שאין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד! ואפילו מרן הרב עובדיה שליט"א פוסק בעל בית שיש בידו 4 שעות ללימוד התורה הקדושה, יקדיש מתוכם שלוש שעות ללימוד הלכה. שהרי אדם שאינו יודע את ההלכות על בוריים, בייחוד בהלכות שבת וברכות אשר חוזרים ונשנים תמידים כהלכתן, אי אפשר שלא לחטוא בהם חס ושלום. לדוגמא איסור מוקצה, אשר גדריו רבים ומאידך אפשר לעבור על איסור זה בכל פינה. מסופר על אחד מחכמי ישראל שראה את תלמידיו, נוטלים ידים, ואמר שאף אחד מהם לא נטל ידיו כפי שמצריכה ההלכה, (כגון ליטול עד פרק היד, וכדומה), או לחילופין, אופן הברכה, לא בחיפזון וללא כונה, כאילו זורק הברכה מפיו, אלא אל יתעסק בשום חפץ למינו ויברך הברכה במתינות ובכוונה כראוי.
כמו כן, כאשר עולה על ליבכם שאלה בהלכה, לא לדחותה או להקשיב לעצת היצר, המתיר זאת במחי יד לא עלינו, אלא יש ישר לשאול ת"ח מובהק המורה הלכה בישראל, או לכל הפחות לייחד נייר שבו הנכם רושמים את שאלותיכם. ודווקא בדרך זו ההלכה תקבע בלבנו, ולא תשכח מפינו, אמן כן יהי רצון.
__________________
2.המלבין פני חבירו ברבים כאילו רצחו:
המלבין פני חברו כאילו רצחו
"הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמר לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ אָנכִי הָרָה וַתּאמֶר הַכֶּר-נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" (לח, כה).
אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב וכו' (סוטה י) על זה הפסוק, נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, ומעשה (כתובות סז) במר עוקבא שהיה לו שכן עני והיה רגיל מר עוקבא בכל יום לתן לו ארבעה זוזים והיה נותנם בחור הדלת של העני (בחור שבמפתן שציר הדלת סובב בו), יום אחד אמר העני אלך ואראה מי הוא זה האיש שעושה עמי הטובה הזאת, והנה באותו היום שחכה לראות באו מר עוקבא ואשתו לעני והניחו לו את המעות לתוך החור של הדלת והלכו ויצא אחריהם העני, וכיון שראו שהעני הולך אחריהם ברחו ממנו והטמינו את עצמם במקום אחד שהיה שם תנור ובתוכו גחלים בוערות, ומר עוקבא נכוה ברגליו מחום התנור, אמרה לו אשתו תעמוד על הרגלים שלי וכך לא תכוה, חלש מר עוקבא על אשתו שהיתה יותר צדקת ממנו, אמרה לו זכותי יותר גדולה מזכותך, לפי שאני תמיד בביתי וכשהעני בא אצלי אני נותנת לו תכף לאכול לחם ובשר ומלח ותכף יש להם הנאה כי אין להם טרחה לילך ולקנות, ואתה נותן להם ממון ויש להם טירחא שצריכים לילך ולקנות ואין להם הנאה מידית, ולמה עשו כן שברחו מלפני העני? – כדי שלא לביישו, כי נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. וכתוב במדרש (תנחומא ויגש ה) אמר ר' שמואל בר נחמן לסכנה גדולה ירד יוסף שאם הרגו אחיו, אין בריה בעולם מכירו, ולמה אמר "הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי"? אלא כך אמר יוסף בלבו, מוטב שאהרג ולא אבייש את אחי בפני המצרים, וכתב רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג' ס' קלג) וז"ל: ואבק הרחיצה זו הלבנת פנים, כי פניו יחוורו ונס מראה האודם שלו, ודומה לרציחה ולכן אמרו חז"ל לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, ולא אמרו כן בשאר עבירות חמורות, אלא שדימו אבק הרציחה אל הרציחה עצמה.
"וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא-יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ" (לח, כו).
אמר ר' שמעון חסידא (סוטה י) יוסף שקדש שם שמים בסתר (מוסף רש"י – שנתייחד עם הערווה והעמיד על עצמו וכבש את יצרו) זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה דכתיב (תהילים פא, ו) "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ" יהודה שקש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה, ולא עוד אלא כיון שהודה ואמר "צָדְקָה מִמֶּנִּי" יצתה בת קול ואמרה אתה הצלת תמר ושני בניה מן האור (אש) חייך שאני מציל בזכותך ג' מבניך מן האור, ואלו הן: חנניה, מישאל ועזריה
3.הלכה:
כאשר מתפללים וכדי להינצל ממחשבות רעות אפשר לצייר את האתיות בראש נגיד יש
ישועה אז לצייר בראש יוד שין ואו עין הא
את הצורה של האותיות
כמובן שהתפילה תתארך אבל לאט לאט מתרגלים וזה יהיה מהר
רצוי גם לכוון בשם ה' י ק ו ק ( ה' במקום ק') לצייר את זה ולהכניס א-ד-ני בין האותיות
4.שלושת אבני יסוד:
על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים
א)על התורה: כשהולכים במקומות שיש בהם ניסון של שמירת העינים, צריכות עיניו להיות כלפי מטה וכך יותר קל לחיות חיי קדושה וטהרת הלב, כמו שכתוב בהלכה שאין יצר הרע שולט אלא בראית העין.
ב)על העבודה: לא לעשות ענין ולדוש בשמירת עיניו כיון שזה מביא את עצמו לבלבול ועוד שגורם עימות עם היצר הרע כמו שלימד אותנו יוסף שפיטפט ביצרו-לא ייחס לזה חשיבות.
ג)על גמילות חסדים: להניח מול ענינו שהטומאה היא הגורמת לעצבות ולהבדיל הקדושה מביאה את השימחה והאושר ובנוסף את הרווח העצום בעולם הזה ובעולם הבא.
וכך נקבל תשלום ישיר לנפש רגועה ושלוה מי ששומר על עינו מבין מה זה איכות חים וכשיש את שלושת היסודות הללו שלימדו אותנו גדולי הדורות כך הכלים שלנו שלמים ואנן הפכים למחוזקים ורעננים יותר וכך יהיהו חינו רווים שמחה ורוגע ומחשבותינו יהיו מסודרות ולא מעורפלות , ונזכה לחיות חיים טובים עם משמעות וערך תכליתי.
5.
שמונה מעלות בצדקה
כתב הרמב"ם (פ"י מהל' מתנות עניים), שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. כלומר, שמונה סוגים יש במצוות צדקה, וכל אחד מהם מעלתו גדולה משל חבירו.
המעלה הגדולה מכולם, זה המחזיק ביד ישראל שאין לו מעות די מחסורו, ונותן לו מעות במתנה או בהלואה, או שדואג לו שתהיה לו פרנסה על ידי שמכניסו באיזה עסק בשותפות וכיוצא בזה, שלא יצטרך בכלל לצדקה. ועל זה נאמר "והחזקת בו וכו', וחי עמך", כלומר, החזק בו עד שלא יצטרך יותר לצדקות וטובות של אחרים.
מעלה פחותה מזו, הנותן צדקה לעניים, ואינו יודע למי הוא נותן, וגם המקבל אינו יודע ממי הוא מקבל. שהרי זו מצוה לשמה, שאין איש יודע ממצות הצדקה שהוא עושה, וגם אין לו שום טובת הנאה בעולם הזה ממה שהוא עושה. וכגון מי שתורם בסתר לאיזה מקום של תורה או של עניים, ואין המקבלים יודעים מי הוא, וגם הוא אינו מכיר מי הם העניים שהוא נותן להם. וכתב עוד הרמב"ם, שמכל מקום כשהוא נותן מכספו בצורה כזו, כגון שהוא תורם לקופת צדקה, יזהר שידע שהממונה על הקופה הוא נאמן וחכם ויודע להנהיג כשורה, שאם לא כן אין בזה מצוות צדקה כמו שביארנובהלכה הקודמת. ובגמרא במסכת בבא בתרא אמרו, איזו היא צדקה שמצילתו ממיתה משונה, זו צדקה שאינו יודע למי הוא נותן ואין המקבל יודע ממי קבלה.
פחות מזה, שיודע הנותן למי הוא נותן, אבל המקבל אינו יודע ממי קיבל. כגון גדולי ישראל שהיו הולכים בסתר ומשליכים צדקה בפתחי העניים. ובכלל זה מי שהוא דואג לעשות "משלוח" של מצרכים לבתי עניים, או שהוא שולח להם "תלושים" בעלי ערך. וכזה ראוי לעשות ומעלה טובה היא, אם אין הממונים על הצדקה נוהגים כשורה.
מעלה פחותה יותר, שיודע המקבל ממי הוא מקבל, אבל הנותן אינו יודע למי נתן. כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדין, והיו מפשילין לאחוריהם בשכונות עוני, שיקח מי שהוא צריך לקחת.
פחות מזה, שיתן לעני בידו לפני שיבקש ממנו צדקה.
פחות מזה, שיתן לו אחר שבקש ממנו צדקה.
פחות מזה, שנותן לו פחות ממה שראוי לתת לו, אבל עושה כן בסבר פנים יפות.
פחות מזה, שיתן לו בעצב על כך שהוא מוציא מממונו לאחרים.
כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים, איבד את זכות הצדקה והפסידה. אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה, ומתאונן עמו על צרתו, ומדבר עמו דברי תנחומים, שנאמר "ולב אלמנה ארנין".
מצוה גדולה מעל הכל היא סיוע לתלמידי חכמים עניים, כגון אלה האברכים השוקדים באמת בתורה, ואין להם כדי מחייתם, והמסייע בידם זוכה שתשרה זכות התורה על כל מעשי ידיו. ומעשה באחד מנדיבי העם באמריקה, שהיה אצלו לפני זמן מה, יום קודם לנפילת הבנק בארצות הברית, ראש ישיבת מיר בארץ ישראל, וביקש ממנו סיוע לאברכי ישיבת מיר. נענה לו הנדיב, כי לעת עתה מצבו אינו טוב כל כך, ואין הוא יכול לסייע בידו, ולראיה, הראה לרב את מצב החשבון שלו, שאין לו בבנק אלא סך שני מליון דולר, שלהם הוא זקוק לעסקיו לעת עתה, ובעזרת ה' לאחר שיחזור מצבו להתייצב, הוא מבטיח לחזור ולסייע לישיבה. אמר לו ראש הישיבה, שבהיות ומצב הישיבה היה קשה, הוא מבקשו אם יוכל רק להלוות לו סך כלשהו, על מנת שלא תתאחר המשכורת לאברכים בישיבה בסוף החודש, ולאחר מכן מתחייב לו ראש הישיבה שמיד יחזיר לו את סכום ההלואה. הסכים הנדיב, ונתן לו את רוב רובו של הסכום שהיה לו בחשבון, ולא השאיר לעצמו אלא מעט מזער לצורך עסקיו בימים הקרובים. יום למחרת, נפל הבנק בו היה מושקע כל כספו של הנדיב, ונמצא שאילו לא היה נותן לראש הישיבה את הסכום בהלוואה, היה נשאר ללא מזומנים כלל ועיקר. וזו זכות הצדקה שהצילתו מהפסד גדול, וכמו שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
6.שוב מהספר הקדוש אמרי יחזקאל:
יצר הרע - דומה לזבוב בשני אופנים, ואולי יותר - אם תמצאו עוד זכיתם !!!
1. הזבוב הוא נודניק ממש גדול, ואפילו אם מגרשים אותו, ומכים אותו אלף פעמים - הוא עדיין חוזר ושב להציק לאדם !!!
2. הזבוב לא מתקרב לאדם סתם !
הזבוב בדרך כלל מחפש מקום עם לכלוך, או פצע פתוח - ורק אז הוא מתקרב אליו.
כנ"ל היצר הרע - :
1. לא משנה מה תעשה - הוא לא מתייאש וממשיך לנסות להחטיא את האדם..
2. יצר הרע לא מתקרב לאדם ששומר על עצמו - כשיש פרצה ויש פצע פתוח - זה קורא ליצר הרע ...
7.
ידוע שאיש ואישה שיחד אם הם הולכים לפי התורה שכינה ביינהם
ואם לא השכינה מסתלקת מהם ובמקום השכינה באה הסטרא אחרא!
ואפשר לראות את זה ברמז
איש ואישה שמתחברים יחד אם תראו יש שם ה' ביינהם!
ואם לא?כל שם של ה' בורח מהם ומה נשאר?אש ואש
אש הגהנם שולט בהם!
__________________
8.חילול שבת במקום פיקוח נפש
בגמרא במסכת יומא (דף פה, מבואר, אודות אדם שנפלה עליו מפולת אבנים בשבת, באופן שאין אנו יודעים אם הוא חי או מת, ויש איסור לפנות את האבנים בשבת, אף על פי כן פשוט הדבר שאנו מחוייבים לפנות מעליו את האבנים, בכדי שנוכל לראות אם יש בידינו להציל את אותו אדם מן המפולת שנפלה עליו ולהחיותו.
ומבואר בגמרא, שלאחר שכבר הגיעו לאדם המכוסה באבנים, אז אם רואים שכבר מת, אין להמשיך לחלל עליו את השבת, מפני שלא הותר חילול שבת בכדי לפנות אבנים מן המת, אבל כל שעוד יש בו חיות, אנו מחוייבים להמשיך לפנות מעליו את האבנים בשבת בכדי להצילו.
וכיצד בודקים את האדם לדעת אם עוד הוא חי או מת? על ידי בדיקת הנשימות, שאם עוד מורגשות נשימות סמוך לחטמו (לאף), סימן הוא שעוד יש בו חיות, כמו שנאמר "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו", אבל אם אנו רואים שאינו נושם כבר, סימן הוא שכבר מת, ואין מחללים עליו את השבת. וכן פסקו הפוסקים ומרן השלחן ערוך (סי' שכט).
ומבואר בדברי הפוסקים האחרונים, הגאון רבי משה פיינשטיין ז"ל, והגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זלה"ה, ומרן הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א, כי דין זה שייך דוקא באדם שנפגע כל כך תחת המפולת, עד שאין ספק שלא נוכל להחיותו בשום אופן, אבל כל שעוד יש סיכוי להחיותו באמצעות הנשמה מלאכותית ומכת חשמל וכיוצא בזה, בודאי שאנו מחוייבים לחלל עליו את השבת, כל שעוד יש סיכוי להחיותו.
והנה נודע מאמר חז"ל בגמרא במסכת יומא (פה, שהטעם שאנו מחוייבים לחלל את השבת על מי שנשקפת סכנה לחייו, הוא מפני שכדאי הדבר לחלל עליו שבת אחת, בכדי שישמור שבתות הרבה. ואם כן לכאורה משמע, שכל מה שאנו מצווים לחלל שבת על חולה, זהו דוקא במי שיש תקוה שיוכל לחיות עוד זמן ארוך, שיוכל לשמור שבת, אבל מי שהדבר ברור שגם אם יחיה, לא יוכל לחיות אלא זמן קצר, או שיהיה מחוסר הכרה, אין לחלל עליו את השבת, הואיל ולא שייך בו טעם זה שישמור שבתות הרבה.
אולם באמת אין הדבר כן, והסכמת הפוסקים שאף לצורך חיי שעה מחללים את השבת, ומה שאמרו בגמרא "חלל עליו שבת אחת בכדי שישמור שבתות הרבה," אין זה אלא להוספת טעם בלבד לענין חילול שבת על מי שיש בו סכנה, אבל לעולם אף אם הדבר ברור שלא יחיה אלא לפי שעה, חייבים לחלל עליו את השבת. ומרן הרב שליט"א האריך בזה בספרו לוית חן (עמ' קנ), והסביר דברי רבותינו בכמה אופנים, ואיך שיהיה להלכה יש לחלל שבת אף לצורך חיי שעה, ואף על הגוסס יש לחלל את השבת, הואיל ופיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, ואי אפשר לשער חשיבות חיי שעה של נפש מישראל, שבכל רגע שיהודי חי, עוד הוא יכול לזכות לחיי נצח, על ידי הרהור תשובה ומעשים טובים, וגם אין לשער גודל הזכות בסבל היסורים של כל אדם בעולם, שהם מזככים את האדם לקראת בואו לחיי העולם הבא.
