הרב אבינר אמר שצריך לשיר לפני החיילים והשוטרים המגרשים שירי-אהבה, וטעה. רבנים אמרו ש"היֹה לא תהייה", וטעו. הרב עובדיה יוסף היה בעד מסירת ירושלים בירתנו לידי אש"פ והמחבלים הנאצים תמורת חתיכת נייר, בתואנה של "פיקוח נפש". ראינו לאן ה"פיקוח נפש" הזה הוביל אותנו. עכשיו בשם אותה תואנה בא הרב דרוקמן ללמד אותנו כיצד לפעול בנוגע לשירות הצבאי...
אני למדתי שבכל הנוגע לפסקי רבנים, אין פרות קדושות. כל אחד שיילך לפי צו מצפונו אם הוא חילוני, או לפי צו רבו אם הוא דתי. אבל אין "אסמכתא דקדמא" בדורנו על עניינים כאלה, לצערנו. לכן ניאלץ להמתין עד בוא משיח בן-דוד כדי לדעת כיצד לנקוט ובאיזו דרך נכון לילך.
בינתיים, צו מצפוני (אני כאדם חילוני) אומר לי שהקו האדום עובר בקטע של הגירוש מגוש קטיף ומצפון-השומרון. אחרי הגירוש, היינו צריכים להכריז רשמית על ניתוק מוחלט מצה"ל. למעשה, היינו צריכים לעשות זאת עוד טרם הגירוש (איזהו חכם? הרואה את הנולד), ולהתנות את המשך שירותנו הצבאי בביטול הגזרה הזאת. הטעות השניה הייתה בכפר מיימון, כשהסתובבנו על צירנו ולא פרצנו את מעגלי השוטרים והחיילים. הטעות השלישית הייתה שהמשכנו לשרת את צבא הגירוש כרגיל. לא פצינו פה ולא הקמנו קול צעקה רמה.
ברוך ה' שאירועי עמונה כיפרו ולו במעט על טעויות העבר והצילו את עם ישראל ברגע האחרון מגירושים רבים ונוספים שהיו בתכנון של ממלכת הרשעים הצוררת, וגם מלחמת לבנון השניה הייתה גורם מעכב מאת ה'.
ועכשיו לעצם העניין: כמו שאני רואה זאת, וכבר חזרתי על כך פעמים רבות ואחזור שוב- ישנם שני טעמים עיקריים מדוע איננו צריכים לשרת היום בצה"ל:
חרף המורל הגבוה של החיילים האמיצים ומסורי-הנפש של המחנה שלנו, מי שקובע היום את הכללים והמהלכים המשפיעים בצה"ל הם לא החיילים האמיצים שלנו אלא צמרת צה"ל, בשיתוף מלא עם הממסד. עובדה: הפסדנו במלחמה האחרונה בלבנון למרות האומץ והמסירות של חיילי מחננו. כי מי שקובע את המהלכים הם צמרת צה"ל והממסד. והם החליטו להוביל אותנו כצאן לטבח פעם שניה, רח"ל. והם ימשיכו להוביל אותנו עד הסוף המר כל-עוד נמשיך להיות נפסדים ונרמסים תחת רגליהם ותחת סוסיהם. התקווה היחידה שלנו, ואני חוזר: התקווה היחידה של כולנו, של העם הזה, היא שנקום ונאמר להם "לא עוד!". ויפה שעה אחת קודם. נגמרה הברית הקדושה בינינו.
יש כאן מאבק ממושך וארוך-שנים בין שתי תפיסות: אחת הרואה בציונות אידאה רוחנית-תורנית ועל-כן יש לה הכוח לשרוד גם בהחרפת התנאים, ואחרת הרואה בה אידאה "רומאנטית" אפיזודית חולפת ועל-כן הכוח שלה לשרוד משתנה בהתאם לנוחיות הלוקאלית ולתנאים הסביבתיים. לתפיסה השניה אין גם בעיה לעבור למיקום אחר בצוק-העתים. אנשיה "מקדשים" את המטריאליזם ואת נוחיות החיים. הם לא ישרדו כעם ויעדיפו להיטמע בלי לחשוב פעמיים...
אנשי התפיסה השניה הם לדאבוננו בעלי-הבית כאן כבר יותר משישים שנה. רוב העם איננו איתם, אבל הם ממשיכים לשלוט בו ולהיות בעלי הכוח והדיעה, בזכות היותם בעלי המאה כמובן.. כיום התפיסה שלהם קורסת ומתמוטטת, ואנחנו, בני המחנה הדתי-לאומי, שידינו קשורות בידיהם קשר בל-יינתק למן היום הראשון, יורדים איתם אל תהום-האדמה של חלקת הציונות החילונית מבית-מדרשם של הרצל ובן-גוריון.
טעינו. טעיינו - טעינו - טעינו! לא ה"נשפיע עליהם מבפנים", לא ה"קירוב לבבות", לא ה"פנים אל פנים", לא ה"יש לנו אהבה והיא תנצח"– הכל סיסמאות נבובות. קשקושים מקושקשים!! -- צדקו החרדים כשאמרו לנו מראש שאנו משלים את עצמנו. את הערב-רב לא מעניינים אידיאליזם, תורה, עם ישראל, אמונה בה' ואהבת ישראל. טעות הייתה לחשוב ש"נסחוף" אותם אל ה'הִתעלוּת', אל התורה, אל ה"שורש הרוחני", אל "ההקרבה על קידוש ה'" – על-ידי התקפלות ופשרנות. הם עסוקים בביזנס שלהם עם השייח'ים המוסלמים בחו"ל, אנחנו מנוצלים לשמירה על האחוזות שלהם בסביון ובכוכב-יאיר, ועַם ישראל מבחינתם יכול ללכת לעזאזל. ככה לא סוחפים ערב-רב! אנחנו בדיחה!!
צמרת צה"ל היום הפכה לזרוע המבצעת של הממסד. אמת, זה לא התחיל בתאריך של הגירוש מגוש קטיף ומצפון-השומרון. אבל זה הגיע לשיאי-שיאים של איוולת במועד הזה ולקראתו. כיום כבר אין הבדל ממשי בין המדיניות העקרונית של צמרת צה"ל לבין המדיניות העקרונית של האוליגרכיה המדינית לבין המדיניות העקרונית של בג"צ. המטרה של כולם היא אותה מטרה: הפיכת ישראל למדינה דו-לאומית. השיטה: ניהול הסכסוך במקום הכרעתו, ובמילים אחרות- חיסול המדינה היהודית ב"שיטת השלבים", לאט.. לאט..
המדיניות המשודרת מכל רשת גופי הממסד השונים למניינם (הממשלה, בג"צ, התשקורת, מערכת הלכלוך, השב"כ וכו' – כולל צה"ל –) היא: חוסר-רצון להילחם, עייפות פיזית ונפשית, כניעה, התרפסות לפני הגויים, "ויתורים כואבים", מסירת ארץ ישראל (עם או בלי), "הסכמים" עם מחבלים טרוריסטים, שחרור רוצחים חיים תמורת גופות, הינתקויות, התכנסויות, נסיגות, גירושים, "קרבנות השלום", הרס יישובים וחורבן בתי-כנסת, הפקרות התושבים בקו האש, מגננה במקרה הטוב, סיוע לאוייב בעת מלחמה (במסירת נשק, תחמושת, אמצעי-לחימה, תרופות, "סיוע הומניטארי", כסף, מזון וכו') ובקיצור- בגידה. וזה כולל כאמור את צמרת צה"ל היום. לכן זה צה"ל. נ-ק-ו-ד-ה. כל שיתוף-פעולה עימו פירושו חיזוק התפיסה שתכליתהּ הבלתי-נמנעת היא חיסול המדינה היהודית רח"ל. אני יודע שקשה לשמוע את הדברים, אבל זאת האמת,- נרצה או לא נרצה.
נקודה שניה: אני מאמין שצה"ל היום (לאור כל האמור לעיל) איננו צבא ה' יותר, וזה חטא להיות חלק ממנו. אני לא אומר שצריך לבטל אותו. צריך לשנות אותו, להחזיר אותו למה שהיה פעם. צריך לעשות מעשה רדיקאלי, כמו שאמר קודם מישהו "מידת ההשתדלות" – רק להיפך! "מידת ההשתדלות" זה לא לשרת את קלגסי המגרשים שיביאו עלינו את האסון הבא חו"ח. זה יצר הרע! "מידת ההשתדלות" היא להשתמש בכל האמצעים שלאל-ידינו כדי לשנות את המסלול מנתיבו האסוני הנוכחי. זה לעמוד בניסיון ולומר לא באל"ף רבתי! "אני לא משרת בצבא הזה יותר, לא עוד!". זו מידת ההשתדלות. ואם זה יקרה, אני מאמין באמונה שלמה שהקב"ה יעזור לנו. ואדרבה- אם יש דרך להינצל, זו היחידה שיש. וזה אגב חטא גדול לא להשתמש באמצעים שהקב"ה מניח לפנינו כדי שנשתדל. כמובן גם צריך להתפלל לקב"ה, צריך לצעוק משיח בכל יום, צריך לעסוק בלימוד-תורה, בעבודת ה' ובגמילות חסדים.
למה אני מתכוון ב-"לעשות מעשה רדיקאלי"? אני סבור שיש ליזום מהלך טקטי רדיקאלי, אחרת כולנו בסכנה גדולה רח"ל. כבר עברנו מזמן את הקו האדום לדעתי, ואנו בעת חירום ממשי. אחת האפשרויות היא להכריז על ניתוק מוחלט של המחנה שלנו מצה"ל, כצעד טקטי. כמובן עדיף היה אילו מזמן היינו מאחדים את כל הגוש הדתי ומציבים תנאים תקיפים ונחרצים להיותנו חלק מן המערכת. מה שבטוח, כולנו היום צריכים לעשות חשבון-נפש נוקב ועמוק מאד. אצלי, זה קרה בהינתקות מגוש קטיף ומצפון-השומרון.
סקר
נושא: הרב חיים דרוקמן פסק שמי שלא משרת (נקרא 22626 פעמים)