ב"ה, כ"ו ניסן תשס"ח
חברים יקרים – ה' עמכם!
הימים שלאחר חג הפסח, ימים טעונים הם. משואה למלחמה וממלחמה לתקומת מדינת ישראל. הרגשות האופפים את הימים הללו מבולבלים מאוד. כיצד אנו אמורים להתייחס לשואה? אין חולק על חשיבות שמירת הזיכרון, אולם השאלה אינה אם זוכרים אלא כיצד זוכרים – איזו משמעות נותנים לזיכרון הזה. "מה המסקנה שאת מובילה אליה את הקבוצות שלך?" - שאלתי מדריכה צעירה ביד ושם – "אני מלמדת שבכל אחד מאיתנו טמון נאצי קטן, אני מלמדת שזה יכול לקראת לכל אחד" ענתה הצעירה ללא היסוס. "אין אצלי שום נאצי קטן" – אמרתי למדריכה – "בשואה היו טובים והיו רעים, אנחנו ייצגנו את הטוב האולטימטיבי, ולכן הרע האולטימטיבי החליט להשמידנו". אם אכן זו המסקנה שיד-ושם מגיע אליה- שאין בסיפור של השואה טובים ורעים ובעצם כולנו קורבנות, וגם הקלגסים הגרמנים הם בעצם סוג של קורבנות, וכל שאר הקשקשת הפוסט מודרנית, אם אכן תשובתה של המדריכה מקורה במדיניות מכוונת של יד-ושם - אזי יד-ושם, למרות עבודתו הארכיונית החשובה, ובעצם באמצעות עבודתו הארכיונית החשובה - הוא המוסד המפואר ביותר בעולם להכחשת השואה.
השואה היתה חילול ה' הגדול בהיסטוריה. אם כך ניתן לעשות לבניו של הקב"ה – האם יש חילול ה' גדול מזה? אבל השואה היא גם ההוכחה הניצחת למי אנחנו בעצם. כי אפשר להתווכח על משמעותה של הזהות היהודית. האם היהודים הם עם נבחר, האם הם באמת משהו מיוחד או לא. ויכוחים כאלה אנו שומעים כל הזמן. לאחרונה הוציא הפרופסור שלמה זנד ספר ובו הוא טוען שהיהודים הם כלל לא עם... הנייר סובל הכל. בטוב קשה להבחין. אבל קל מאוד להבחין ברע. מאז מלחמת העולם השנייה, גרמניה הנאצית, או בלשון המכובסת – הנאצים, הם סמל הרוע האולטימטיבי. אפילו ערביי ארץ ישראל ששיתפו פעולה עם הנאצים ומצדיעים עד היום במועל יד בבואם להשחיר את פנינו – מאשימים אותנו בהתנהגות נאצית. היטלר ועמו, ימח שמם, ייצגו את הרוע המוחלט עלי אדמות. על כך אין חולק. ואם הם בחרו לעצמם אותי – את היהודי - כאויב הנורא מכל, אויב שראוי להתאבד ובלבד שגם הוא יושמד, אם הם הצביעו עלי כעל מי שעומד בקצה השני של הסקאלה, יש לי סיבה טובה מאוד להיות גאה בכך שאני יהודי.
וכיצד עלינו להתייחס ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל?
בעצם, את אותו החטא שחוטא יד-ושם, חוטאים אנו ביום הזיכרון. שום דבר לא נותר מן ההרואיות שבקורבן הנופלים. יום הזיכרון הפך ליום של בכי ונהי על מוות שלכאורה לא הוד בו ולא הדר. ומה הפלא שאל הנופלים במערכה אנו מצרפים את חללי הטרור, ובהמשך גם את נפגעי תאונות האימונים, ואולי גם תאונות הדרכים בצה"ל – שהרי "מי שהלך הוא לא ישוב עוד לעולם..." ומה זה בעצם משנה כיצד נפל ועבור מה בדיוק נפל. יום הזיכרון שנעקרה ממנו משמעותו, משמש, בסופו של דבר, גם הוא כיום להכחשת הזיכרון. כי אם מוציאים את הסבל האישי מתוך הקונטקסט הלאומי הנכון, אזי גם הסבל האישי הופך לנקודה אישית הנשכחת מהר מאוד. אין זה עניין סמנטי – יש לעניין הזה משמעות מבצעית. בנינו נשלחים כיום להתרוצץ בין סמטאות עזה כדי למות לחינם. התוכנית שמעודד עיתון הארץ היא לכבוש את הרצועה ולמסור אותה לאבו מאזן. הם נהרגים כדי לתפוס את אותם מחבלים שאתמול חבריהם נהרגו ותפסו אותם. חייהם של חיילינו הפכו זולים מאוד, בעידן בו הזיכרון איבד את משמעותו.
ואחרון חביב - יום העצמאות.
כשנתקלתי לראשונה בשלט המכריז על חגיגות השישים, חשבתי שמדובר בפרסומת חדשה לקוקה קולה. בכל הרצינות – זו היתה האסוציאציה הראשונה שעשה לי המשחק הגראפי הזה עם הספרה 60. לקח לי כמה רגעים להבין במה מדובר.
במחשבה שנייה – לא לגמרי טעיתי...
משה פייגלין
