אני אמרתי
גישת מרץ, לא
שיטת מרץ (ויש הבדל עצום), אתה שוב מעוות את דבריי ומבלבל את המוח.
תאמר לי משהו, כמה שילמת על הובלת העפר בשביל להכניס לפה שלי? כמות הפעמים שאתה חוזר על זה בלי קשר למה שאני כתבתי אלא למה שדמיינת שכתבתי פשוט מדהימה כשלעצמה.
הרב עובדיה יוסף איננו הרב שלי, איננו הפוסק שלי, אינני ספרדי, כך שאינני רואה עצמי מחויב לשום פסק שלו, הגם שהוא תלמיד חכם גדול מגדולי הדור.
ועדיין לא ענית על אף סעיף ששאלתי אותך, אתה שוב מתחמק ופשוט מראה מי הצודק בויכוח הזה.
בפעם השניה, הרב דרוקמן לא יכל לבחור את השופטת שטרסברג-כהן, מה לעשות,
עותר לא בוחר מי ישפוט אותו, מתי תקלוט את זה?!המערכת בוחרת רנדומלית את השופט כמה ימים לפני הדיון הראשון בסוגיה!
אז חדל קשקשת.
אני לא מסתמך על דבריו של גבלס כהוכחה, הבאתי ציטוט מדבריו שאתה זה שנוהג על פי דבריו, התנהגותך היא גבלסית להחריד, אתה זה שנוהג על פי המנטרות שלו, אז בא שוב ותחסוך לי את הלהג המיותר הזה.
ובינינו, סבא שלי נצמד לתורה הקדושה הרבה יותר ממך: "מדבר שקר תרחק"- כנראה לא נכנס ללקסיקון שלך.
ועתה להעתק/הדבק שלך, כשם שאתה יכול לעשות את זה ולקרוא לזה מה שאתה רוצה, כך גם אני:
אתה רוצה שאני אענה לזה- אהלן וסהלן- תתמודד:
מאמר ראשוןמצוות יישוב ארץ ישראל
חיים נבון
בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון
אתר דעת • תשס"ז • 2006
תוכן המאמר:
א. האם יש מצווה מן התורה?
ב. כרכים שלא כבשום עולי בבל
ג. זהירות ממצוות התלויות בארץ
ד. דברי רב יהודה ושלוש השבועות
ה. ריבונות
ו. פרנסה
תקציר: על החובה לחיות בארץ ישראל, באילו תחומים ובאילו תנאים.
מילות מפתח: שלוש השבועות, ישוב הארץ.
א. האם יש מצווה מן התורה?
השלב הראשון בדיון בעניין מצוות יישוב הארץ הוא - האם בכלל יש מצווה כזו. הרמב"ם, כידוע, לא מנה את מצוות יישוב ארץ ישראל בין תרי"ג המצוות שלו. הרמב"ן, בהשגותיו על ספר המצוות, הוסיף את מצוות יישוב ארץ ישראל, כאחת מן המצוות שהשמיט הרמב"ם שלא בצדק:
"שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם 'והורשתם את הארץ וישבתם בה', 'כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה', 'והתנחלתם את הארץ'... וזו היא שהחכמים קורין אותה מלחמת מצווה. וכך אמרו בגמרא סוטה: 'אמר רב יהודה: מלחמת יהושע לכבש - דברי הכל חובה, מלחמת דוד להרווחה - דברי הכל רשות'... וממאמרם 'מלחמת יהושע לכבש', תבין כי המצווה הזו היא בכבוש...
ואומר אני כי המצווה שהחכמים מפליגין בה, והיא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה... הכל הוא ממצוות עשה הזה, שנצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן, היא מצוות עשה לדורות, מתחייב כל יחיד ממנו, ואפילו בזמן גלות, כידוע בתלמוד במקומות הרבה" (רמב"ן, עשין ששכח הרב, מצווה ד').
לדעת הרמב"ם נוכל להסביר שהפסוקים הרבים שמביא הרמב"ן מתייחסים כולם לימי משה ויהושע, שבהם הוטלה על בני ישראל מצווה ספציפית לדורם לכבוש את הארץ, אך אין הם הנחיה לדורות. ומאמרי חז"ל הרבים בשבח ארץ ישראל, הרי הם בכלל מילי דאגדתא או הדרכה ערכית-מוסרית, אך לא הלכה מפורשת.
יש מהאחרונים שטענו שגם לדעת הרמב"ם יש מצווה תמידית לשבת בארץ ישראל גם בזמן הזה, אך היא מצווה דרבנן בלבד:
"רק דלהרמב"ם צריך לומר דהכל מדרבנן; ולרמב"ן מכרעא פשטא דלישנא, מצוות ישיבת ארץ ישראל מצווה ככל מצוות עשה מן התורה, דלא מיחוור דמצווה דרבנן תהיה שקולה ככל מצוות עשה דאורייתא" (פאת השולחן, בית ישראל א', יד)1.
לפי דברי פאת השולחן, הרמב"ם יסביר שכל האמירות ביחס למעלת הישיבה בארץ, מתייחסות למצווה דרבנן, ולא למצווה דאורייתא.
בעל מגילת אסתר טען שגם הרמב"ם מודה שבסיטואציה מסוימת יש מצוות יישוב הארץ מן התורה:
"ונראה לי, כי מה שלא מנאה הרב הוא לפי שמצוות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד, וכל זמן שלא גלו מארצם; אבל אחר שגלו מעל אדמתם, אין מצווה זו נוהגת לדורות, עד עת בא המשיח" (מגילת אסתר, שם).
הוא מביא ראיה לכך ממדרש שמצא בדברי הרמב"ן. במדרש זה מסופר על חכמים שבכו וקרעו בגדיהם כאשר דיברו על חשיבותה של מצוות יישוב הארץ, שהם אינם מקיימים:
"והמאמר שהביא מספרי, שבכו וקראו המקרא הזה 'וירשתה וישבת בה', נראה לי שעל שלא היה בידם לקיים מקרא זה לפי שהיה הבית חרב היו בוכים. והראיה... שאם מצווה זו הייתה נוהגת גם לאחר החורבן, למה בכו וקרעו את בגדיהם, והלא גם עתה היו יכולים לקיימה" (מגילת אסתר, שם).
על טיעונו של המגילת אסתר מהספרי כבר השיבו רבים, ביניהם בעל האבני-נזר:
"והנה הדבר ברור שבעל מגילת אסתר לא ראה הספרי בעצמו, רק מה שהביא הרמב"ן, כי בספרי פרשת ראה המעשה הזאת, ושם מפורש בזה הלשון: 'וחזרו ובאו למקומם, אמרו - ישיבת ארץ ישראל שקולה ככל המצוות'. ועוד שם בספרי שהלכו חוצה לארץ ללמוד תורה בנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה, וכשזכרו ארץ ישראל חזרו, ומסיים כדלעיל. הנה שהמצווה בזמן הזה, ועל כן חזרו אפילו מתלמוד תורה, לקיים ישיבת ארץ ישראל, ששקולה ככל המצוות" (אבני נזר, יו"ד, תנ"ד).
בכל אופן, לדעת בעל מגילת אסתר הרמב"ם אינו שולל לחלוטין את מצוות יישוב ארץ ישראל, אלא סבור שמצווה זו שייכת רק בתקופה שגרנו בארץ, ולעתיד לבא בימי המשיח; אך לא כיום, כשאנו משועבדים בין האומות.
היה מקום לומר שאכן לדעת הרמב"ם אין כלל מצווה ליישב את הארץ, מלבד בימי יהושע, שנצטווה על כך במפורש; ומאמרי חז"ל הרבים בשבח ארץ ישראל, הרי הם בכלל מילי דאגדתא או הדרכה ערכית-מוסרית, אך לא הלכה מפורשת.
יש שהלכו בפירוש הרמב"ם בכיוון ההפוך, וטענו שגם הרמב"ם מסכים שישיבת ארץ ישראל מצוות עשה מן התורה, אף בימינו. אם כך, מדוע הרמב"ם לא הזכיר אותה? על כך הציעו תשובות שונות:
"דמצוות החרם תחרימם היא כדי שאנחנו נשב בארץ... על כן לא נמנה החרם תחרימם וישיבת ארץ ישראל לשתיים, ומנה רק מצוות החרם תחרימם" (אבני נזר, יו"ד, תנ"ד).
האדמו"ר מסוכצ'וב, בעל ה"אבני נזר", הציע שמצוות יישוב א"י חופפת למצוות "החרם תחרימם", ולכן הרמב"ם לא מנאה בנפרד, והסתפק במניית מצוות "החרם תחרימם". אמנם, הוא מניח שיש חפיפה בין המצוות, ואין זה הכרחי כלל. בספר המצוות (עשה קפ"ז) משמע ברמב"ם שיש מצווה לרדוף את שבעת העממים גם מחוץ לארץ ישראל; מצד שני, מצוות יישוב ארץ ישראל ודאי אינה מתמצה בהריגת העממים היושבים בה. לכן קשה לומר שמדובר ממש באותה מצווה בניסוח אחר.
בעל ספר "אם הבנים שמחה" הציע תירוץ אחר, בשם הגאון ר' יונה דב בלומברג:
"דבזה תירץ דעת הרמב"ם, שלא מנה מצוות עשה דיישוב ארץ ישראל בתרי"ג מצוות, אף דגם לדידיה הווי מן התורה, והוא על פי הכלל שהשריש בשורש הרביעי מספר המצוות, שלא למנות ציוויים הכוללים כל התורה כולה; אם כן, כיוון דיישוב ארץ ישראל הוא מצווה יקרה כל כך, שהוא כלולה מכל המצוות, וכוללת כל התורה, וכל קביעת המועדים וראשי חודשים וכל מצוותיה תלויין בה... וכן כל חיית האומה תלוי בה, אם כן הוא מצווה כוללת ולא פרטית; על כן אינה באה בחשבון המצוות, שבאה לחשוב רק מצוות פרטים" (אם הבנים שמחה, עמ' קנד).
הרמב"ם, בפתיחת ספר המצוות שלו, מציב ארבעה עשר "שורשים", היינו - כללים שלפיהם קבע אילו מצוות יימָנו ואילו לא. בשורש הרביעי קובע הרמב"ם שאין למנות ציוויים כלליים, כגון "את חוקותי תשמורו", כיוון שהם אינם מוסיפים תוכן פרטי מסוים שחובה לעשותו, אלא רק מזרזים לעשות את כל המצוות ככלל. הרב טייכטל מנסה להסביר שמסיבה זו הרמב"ם לא מנה את מצוות יישוב ארץ ישראל, כי היא מצווה כללית. מדוע יישוב ארץ ישראל מוגדר כמצווה כללית? הוא מסביר שזאת משום חשיבותה המיוחדת של המצווה. יש שהגדירו את המצווה ככללית מטעם אחר. והביאם ודחה דבריהם הרב יהודה הרצל הנקין:
"ובשו"ת ציץ אליעזר חלק ז' סימן מ"ח בשם הגרא"י קוק זצ"ל כתבו שגם הרמב"ם סובר שהוא מדאורייתא, ומה שלא מנאו הוא מפני שכולל בתוכו הרבה מצוות התלויות בארץ, וכמו שכתב בשורש ד', שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה, והוא הדין יישוב ארץ ישראל, שהרבה גופי תורה תלויים בו, ועוד לפי מה שכתב הרמב"ן שכל המצוות לא ניתנו בעיקרן אלא לקיימן בארץ ישראל... ואינו נכון בדברי הרמב"ם, כי זה לשונו בשורש ד': יבואו בתורה ציוויין ואזהרות, אינן בדבר מיוחד, אבל יכללו המצוות כולן, כאילו יאמר - עשה כל מה שציוויתיך לעשות וכו', ואין פנים למנות הציווי הזה מצווה בפני עצמה, שהוא לא יצווה לעשות מעשה מיוחד שיהיה מצוות עשה וכו', עכ"ל. הרי שלא הוציא אלא מצווה שאין בה מעשה מיוחד, וכמו הדוגמאות שהביא שם: 'קדושים תהיו', 'ומלתם את ערלת לבבכם', ועוד, ואינו דומה ליישוב ארץ ישראל, שיש בו מעשה מיוחד לדור בארץ, ואם נמצא מחוץ לארץ - לעבור את הגבול ולבוא לארץ" (שו"ת בני בנים, ח"ב, מ"ב).
הטיעון של הרב הנקין פשוט. הוא מתמודד עם הטענה שיישוב ארץ ישראל מצווה כללית, כי היא כוללת הרבה מצוות פרטיות כמו תרומות ומעשרות וכו'. הרב הנקין משיב להם: ועדיין, יש במצוות יישוב הארץ תוספת על המצוות הללו, והיא - עצם החובה לשבת בארץ. לכן אין זה אפשרי שמטעם זה השמיט הרמב"ם מצוות יישוב הארץ. ולפום ריהטא דבריו פשוטים כביעתא בכותחא.2
ב. כרכים שלא כבשום עולי בבל
נראה שיש קושיה חזקה על הרמב"ן מהגמרא בריש מסכת חגיגה:
"הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית" (חגיגה ג:).
יש שהקשו מכאן על דברי הרמב"ן, שמצוות יישוב ארץ ישראל היא חובה דאורייתא: איך יכלו מחמת שיקולים כלכליים להימנע מלקיים מצוות עשה חשובה כל כך?
אמנם, אין כאן הוכחה, אלא רק הכרה בכך שלעתים גם מצוות חשובות ואהובות נדחות מפני שיקולים חברתיים ואף כלכליים, ובענייני ציבור הדבר תלוי בשיקול דעת מדוקדק.
ג. זהירות ממצוות התלויות בארץ
הגמ' במסכת כתובות קובעת שבעל ואישה יכולים לכפות זה את זה לעלות לארץ ישראל:
"תנו רבנן: הוא אומר לעלות, והיא אומרת שלא לעלות - כופין אותה לעלות, ואם לאו - תצא בלא כתובה. היא אומרת לעלות, והוא אומר שלא לעלות - כופין אותו לעלות, ואם לאו - יוציא ויתן כתובה" (כתובות קי:).
התוספות מתייחסים ליישום דין זה בזמנם:
"'הוא אומר לעלות' וכו' - אינו נוהג בזמן הזה, דאיכא סכנת דרכים. והיה אומר רבנו חיים, דעכשיו אינו מצווה לדור בארץ ישראל, כי יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם" (תוספות כתובות קי: ד"ה הוא).
הרישא של התוספות אינו בעייתי מבחינתנו: גם אם בזמן מסוים, מסיבה טכנית, בעל אינו יכול להכריח את אשתו לגור בארץ ישראל, עדיין אין זה אומר שאין מצווה עקרונית לישב בארץ. אך דברי רבנו חיים הם מפתיעים וחשובים: לדעתו, אין מצווה לגור בארץ, בגלל החשש שמא לא נצליח לעמוד בכל המצוות שבהן אנו מתחייבים בארץ. יש להודות שמדובר בטיעון קצת משונה, ונראה שהרקע לו הוא חשש פסיכולוגי מהתמודדות עם קדושת הארץ, התובעת התנהגות טהורה יותר (לא רק בתחום הספציפי של מצוות התלויות בארץ). בכל אופן, מדובר בטיעון תמוה; והמהרי"ט אף טען שדברים אלו לא יצאו מתחת ידי רבנו חיים עצמו:
"והאיר את עיני, שמצאתי בהגהות מרדכי כלשון הזה: כתב רבנו חיים כהן בתשובה, דהני מילי בימיהם שהיה שלום, אבל עכשיו שהדרכים משובשים אינו יכול לכופה, דהו"ל כמו חפץ להוליכה למקום גדודי חיה ולסטים... הרי שתשובת הרב חיים כהן ז"ל לא באה אלא מטעם סכנת הדרכים, ומה שכתוב בתוספות דאין מצווה לדור בארץ ישראל - הגהת תלמיד היא, ולאו דסמכא היא כלל" (שו"ת מהרי"ט, יו"ד כ"ח).
ד. דברי רב יהודה ושלוש השבועות
הגמרא בכתובות מביאה את דברי רב יהודה, האוסר לעלות לארץ ישראל:
"דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר: בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם, נאום ה' " (כתובות קי:-קיא.).
הגמרא בהמשך הסוגיה שם מתייחסת לשלוש שבועות המופיעות בשיר השירים, ולומדת מהן על שלוש שבועות שהשביע הקב"ה את ישראל:
"ג' שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי" (כתובות קיא.).
היו שלמדו מכאן על איסור לעלות לארץ "בחומה" גם בימינו.
תירוצים רבים הובאו לעניין שלוש השבועות. יש שכתבו שדברי ר' יהודה ושלוש השבועות כלל לא נפסקו להלכה. יש שכתבו שהתעוררות העלייה לארץ היא היא "יום פקדי אותם", שבו פג האיסור. יש שהדגישו שאנו עלינו לארץ ואף הקמנו מדינה בהסכמת האומות, ובכך סר תוקף השבועות. יש שטענו ששלוש השבועות תלויות זו בזו, וכיוון שהגויים הפרו את שבועתם, והשתעבדו בנו יותר מדי, גם אנו איננו מחויבים לשבועתנו. אולם למעשה נראה שכלל אין שאלה. לכאורה נראה שדברים אלו הם רק מילי דאגדתא, ולא פסק הלכתי ממש. הרמב"ם לא הזכיר כלל את שלוש השבועות, ולכאורה עשה זאת לא משום שסבר שלא נתקבלו להלכה, אלא משום שסבר שאין כאן כלל דבר הלכה. ובדומה כתב בהקשר זה הרב ישראלי:
"שאין בשבועות אלה משום הטלת איסור, ואין כאן אלא הדרכה לישראל, לקבל הגזירה מתוך צידוק הדין ולא מתוך התמרדות, כי זה לא יועיל, אלא אדרבא יביא להגברת השעבוד. ומיושב למה לא הביאו הפוסקים להלכה שבועות אלה, שהרי נפקא מינה למעשה; אלא משום שכנ"ל אין כאן שום איסור, אלא עצה טובה" (הרב ש' ישראלי, ארץ חמדה, א', א', ד).
ה. ריבונות
בהנחה שיש מצוות יישוב ארץ ישראל, צצה שאלה חדשה: האם המצווה מתמקדת רק בישיבה בארץ - או גם בריבונות עליה? כלומר: האם המצווה רק מורה לנו, כיחידים או כעם, לגור בארץ ישראל; או שיש עלינו גם מצווה מיוחדת להיות הריבון בארץ, ולכונן בה מערכת שלטון יהודית?
הביטוי "ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות" אינו בהכרח מצווה על ריבונות יהודית. נאמר שבארץ היה מתפתח יישוב יהודי גדול, וכל הנוכרים היו עוזבים אותה, אך הארץ הייתה נותרת תחת שלטון הפחה הטורקי. האם זה היה פוגם בקיום מצוות יישוב הארץ? ייתכן בהחלט להציע שמבחינת מצוות יישוב הארץ, השאלה היחידה המשמעותית היא כמה יהודים יושבים בארץ ישראל, ושאלת הריבונות אינה רלוונטית כלל.
אחד העוסקים בשאלה זו, העיר ביושר כי "בהתייחסותם למצוות יישוב ארץ ישראל, לא ייחסו הראשונים חשיבות לשאלת הריבונות על הארץ כלל ועיקר"3. ישנם שני מקורות יסוד מאוחרים הטוענים שיש משמעות לריבונות יהודית בארץ ישראל, מבחינת מצוות יישוב הארץ. ר' צדוק הכהן מלובלין טען שמצוות יישוב הארץ מתקיימת אך ורק אם היא מתבטאת גם בריבונות יהודית:
"אין נקרא ישוב אלא בישיבה בשלווה... והיינו שהם אדוני הארץ... דההיא אישיבה דווקא כדרך ישיבת הארץ בשלווה ובממשלה, דזה נקרא ישיבה, והיינו בזמן שבית המקדש קיים. ומשחרב בית המקדש, אע"פ שלא גלו [כולם] ממנה, גם היושבים בה אין נקראין יושבי הארץ, ואין להם ישיבה בה, מאחר שהם עבדים עליה למלכי העמים המושלים שם, כמונו בח"ל, אין זה נקרא ישוב שיושבים בה בישיבה, רק גרות בעלמא, ולא מקיים 'וישבתם'" (ר' צדוק הכהן, דברי סופרים, סי' י"ד).
ר' צדוק טוען שאין משמעות לישיבת הארץ ללא ריבונות. אמנם, לא ברור מדבריו האם לריבונות ערך עצמאי, או - כפי שמשתמע מראשית דבריו - אין היא אלא אמצעי ל"ישיבה בשלווה", שאינה מתאפשרת באופן אחר. בכל אופן, ברור שלדעתו ריבונות יהודית היא תנאי חיוני לקיום מצוות יישוב ארץ ישראל.
טענה מהפכנית פחות העלה ר' ישראל יהושע מקוטנא, בעל שו"ת ישועות-מלכו:
"אמנם גם לפי דעת הרמב"ן שחשב זאת למצוות עשה, מכל מקום בעיקר המצווה אינו אלא הירושה והישיבה כאדם העושה בתוך שלו, לכבוש א"י שתהיה תחת ירושתינו, לא על ביאה ריקנית של עתה... ומ"מ בודאי מצווה גדולה היא... ואין ספק שהיא מצווה גדולה, כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה" (ישועות מלכו, יו"ד ס"ו).
הישועות-מלכו טוען שאמנם עיקר מגמת המצווה היא להגיע לשליטה מלאה בארץ, "כאדם העושה בתוך שלו", ומ"מ גם לעלייתם של יחידים יש משמעות, בתור אמצעי למטרה. גם לדעתו מוקד המצווה הוא בהחלת ריבונות יהודית, אולם לטענתו יש ערך גם לעליית יחידים, בתור הכנה לעיקר המצווה.
יש להודות שבניגוד לר' צדוק, המדבר במפורש על "ממשלה", דבריו של ר' ישראל יהושע מקוטנא אינם ברורים לגמרי: לא ברור לחלוטין שהתכוון לריבונות מלאה, ולא לבעלות פרטית על שטחי הארץ. הרב ש"י זוין פירש את דברי הישועות-מלכו כפשוטם, כמכוונים לריבונות יהודית4.
אמנם, הרב עובדיה יוסף פירש את הישועות-מלכו בכיוון שונה לחלוטין. כמסיח לפי תומו, ציין הרב עובדיה שלפי שיטת הישועות-מלכו ודאי איננו מקיימים כיום מצוות יישוב הארץ בשטחי יש"ע, שהרי "בכיבוש שלנו היום אין בידינו לגרש את הערבים תושבי השטחים ביהודה שומרון ועזה, והם יושבים ישיבת קבע בחצריהם ובטירותם", ולכן אין מעמדנו בארץ "כאדם העושה בתוך שלו"5.
מדברי הרב עובדיה יוסף משתמע שהוא אינו מפרש את הישועות-מלכו כמכוון לריבונות בהגדרתה הרשמית, אלא לשליטה מעשית בשטח. דומה שהרב עובדיה דחה כאן מבלי משים את מושג הריבונות, שאינו מושרש בדברי הראשונים בסוגייה זו, לטובת מושג הבעלות, המוּכּר יותר6.
ר' צדוק ושו"ת ישועות-מלכו מתמודדים עם השאלה האם יש מצווה ביישוב הארץ לפני שהושגה ריבונות. הרב אליעזר ולדינברג, בעל הציץ-אליעזר, התמודד עם בעיה הפוכה לחלוטין: הוא חשש שיהיו כאלו שיטענו שמוקד המצווה הוא בהשגת ריבונות יהודית בארץ, ולפיכך, לאחר שמטרה זו הושגה, אין יותר מצווה לעלות לארץ. הוא טען (ציץ-אליעזר ח"ז, סי' מ"ח, אורחות המשפטים פרק י"ב) שמצוות הישיבה בארץ היא מצווה כפולה: מצווה ציבורית של כינון ריבונות יהודית, וגם מצווה פרטית של ישיבה בארץ, בלי קשר לשאלת הריבונות7.
ו. פרנסה
נסיים בעוד שיטה מעניינת, אשר מביא ר' אברהם מסוכצ'וב בשם אביו:
"כ"ק אבי אדמו"ר הגאון שליט"א חידש לנו, דעיקר מצוות ישיבת ארץ ישראל היא אם מתפרנס מן ההכנסה אשר יש לו בארץ ישראל; אבל אם הוא מקבל צדקה מאנשי חוץ לארץ, אינו מקיים המצווה בשלמות... ועיקר מצוות ישיבת ארץ ישראל להיות השפעתו ע"י השי"ת בעצמו, לא באמצעות שר הארץ (=של חו"ל)" (שו"ת אבני נזר, חו"מ, סי' צ"ה).
הערות:
1. וכן כתבו בדעת הרמב"ם הרשב"ש (סימן א', ב'), ואחרים.
2. פרופ' יעקב לוינגר הציע שלדעת הרמב"ם מצוות הישיבה בארץ ישראל היא פרט מפרטי המצווה שלא לישב בארץ מצרים (הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, עמ' 93). ודבריו קשים.
3. י' ברנדס, 'ההתיישבות בחבלי הארץ שבריבונות נוכרית', תחומין יז (תשנ"ז), עמ' 99.
4. הרב ש"י זוין, 'המדינה העברית וקדושת הארץ', תחומין י' (תשמ"ט), עמ' 25.
5. הרב ע' יוסף, 'מסירת שטחים מא"י במקום פיקוח נפש', תחומין י' (תשמ"ט), עמ' 44.
6. הרב שאול ישראלי אכן תמה על דברים אלו שכתב הרב עובדיה (שם, עמ' 54). ודומה שהמחלוקת המובלעת ביניהם בנקודה זו היא האם הישועות-מלכו מדגיש את הריבונות הממלכתית או את השליטה הבעלותית.
7. הרב ולדינברג מוסיף, כמתבקש, שלמען האמת לא רק החובה הפרטית שייכת בימינו, אלא גם החובה הציבורית: חיזוק המסגרת הריבונית אינו פחות חשוב מייסודה.
מאמר שניהרב שאול ישראלי (מגדולי הדור הקודם של חובשי הכיפות הסרוגות, ראש ישיבת מרכז הרב) זצ"ל
שתי גישות לקדושת הארץ
שתי בחינות לקדושת ארץ ישראל ולמעמדה המיוחד בתוך המערכה הכללית של החיים הישראליים: האחת גלויה, השנייה נסתרת.
הגלויה מנוסחת בהלכה. יש לה מסגרת קבועה ומשמעות מוגדרת. היא תלויה בתנאים מעשיים, ויכולה לחול ולהתבטל. קדושה זו תוכנה מעשי, והיא גורמת לחיוב המקום במצוות הנקראות "מצוות התלויות בארץ", ובה אנו מוצאים גם ביטול, כגון עם החורבן וכיוצא בזה.
הנסתרת - אין לה ביטוי ישיר בהלכה, תוכנה הוא רוחני, והיא מתגלית בסגולתיות המיוחסת לארץ ישראל לגבי נבואה, השגחה וכיו"ב. זו אינה תלויה בתנאים לחלותה, ואף אינה מתבטלת לעולם. קדושתה אינה תלויה בדבר, וקיומה כימי עולם.
הגישה הראשונה - הלכה
לא כל המקורות הקדמונים מבליטים את התוכן הנסתר של קדושת הארץ. אופייניים בזה הם דברי התוספות (כתובות קי, ע"ב, ד"ה "הוא"), הבוחנים את מצוות ישיבת ארץ ישראל אף היא רק מבחינת האפשרות של קיום המצוות התלויות בארץ. אכן, בספר "כפתור ופרח" הקדיש שער מיוחד (שער י') להוכיח שעיקר קדושת ארץ ישראל וערכה הוא בטבעה האלוקי המיוחד, ואינו תלוי במידת ההתחייבות שבמצוות התלויות בארץ.
הגישה השנייה - תוכן רוחני
על ערכה המסתורי של ארץ ישראל עומד במיוחד באריכות ובהדגשה רבי יהודה הלוי. באותה מידה בה הוא מבסס את מעמד ישראל בעמים על היסוד הסגולתי, שהוא מקור ההבדלים האחרים, "המקריים", באותה מידה עצמה הוא רואה את ערכה ומעמדה של הארץ בסגולות שבה מראשיתה של הבריאה ושרק כתוצאה מזה מתבלטים גם הבדלים מעשיים בחיובי המצוות. אופייה המיוחד - בהיותה מסוגלת להאצלה רוחנית, והאדם אשר בה להתרוממות ועליה, רק בה ורק עבורה חלה הנבואה, רק בה מסוגל להתגלות הקשר שבין האדם לבין קונו. קדושת הארץ איננה רק מושג הלכתי; זוהי מציאות רוחנית ממשית, והיא שורה על הארץ הזאת, על הווייתה הגשמית, על סלעיה ואבניה, על אדמתה ועל אווירה, על צמחיה ועל פירותיה. מכאן החיוב שפירות אלה מחויבים במצוות מיוחדות, ומכאן החיוב התלוי באדמה זאת, ורק בה. סוד הארץ הוא בזה שהרוחניות שרויה בגשמיותה בצורה הרבה יותר מקושרת מאשר במקום אחר, ורוחניות זו היא ששורה על האדם אשר בה גם בהיותו עוסק בדברים אשר כרגיל מגשמים אותו ומטמטמים אותו. ולזאת התעסקות בעניני עולם בארץ ישראל היא בעלת ערך חיובי לאין ערוך יותר מאשר התעסקות מעין זו בחוצה לארץ.
ארץ ישראל יש בה גם יסוד מבריא מבחינה רוחנית. לפי רבי יהודה הלוי, יש לראות את הפסקת הנבואה בבית שני כעונש על אי היענות מספקת מצד גולי בבל לחזור לארץ ישראל באותה שעה. ואף את הגאולה העתידה אין לראות אלא במה שתקדם לה התעוררות לעלות לציון ולחון את אדמתה ואבניה. רק כאן יהא העם מסוגל לחזור לאיתנו, ורק בתוך הטבע הקדוש של הארץ הזאת ישוב לרפוא לו.
שתי הגישות בהתגלותן בתקופה החדשה
שתי גישות אלה ביחס לארץ ישראל ולתנועת השיבה לארץ התגלו אצל גדולי ישראל גם בתקופה האחרונה. היו שראו את ארץ ישראל רק מבחינת המצוות התלויות בה, ובהסתמכות על דברי התוספות שהובאו לעיל לא ראו בזה חובה בימינו בכלל. אמנם ראוי הדבר שעלייה לארץ תהיה עניין ליחידי סגולה שיוכלו להתקדש ולהתפרש בעלותם לארץ, אולם חיי חולין בארץ ישראל מסוכנים הרבה יותר, באשר החובות גדולים יותר, ולכן אין להתלהב לקראתם. גם באמוני ישראל הכתוב מדבר, מכל שכן באלה שההתעוררות לעלות לארץ ולעבד אדמתה לא ממקורות פנים באה, אלא מכוח דחיפה של מאורעות חיצוניים של רדיפות הגויים, של חיקוי להתעוררות לאומית וכיוצא בזה. כאן הסכנה גדולה יותר. ועל כן היו שמצאו גם לנכון לעשות פעולות המנוגדות לכל תנועת שיבת ציון. לעומתם היו מהגדולים שעמדו על נקודת השקפתו של רבי יהודה הלוי. אלה ראו במשיכה שנתעוררה לארץ ישראל מצד חוגים רחוקים וכתוצאה מדחיפות חיצוניות אות וסימן לפעולת יד ההשגחה העליונה להביאם לבית חייהם, להניחם על אדמתם, בכדי שתוך תהליך אטי של התקשרות לארץ הזאת תחזור זו ותשפיע עליהם שפע קודש, וסופם שיחזרו בתשובה שלמה.
מבחינה זאת ראה מרן הרב ז"ל את החובה לעודד את העלייה לארץ ישראל מכל החוגים ואת הטיפול בנחשלים מבחינה רוחנית כדורשת זהירות ויד עדינה. לא בהרגזה ולא בהעמדת תביעות בלתי מובנות להם ובלתי מתקבלות על דעתם תושג המטרה, אלא במקל נועם, בהסברת המשמעות האמיתית של דברי ימי ישראל ובהעמדה של המהות המיוחדת של ישראל, כשבצד אלה המושבות תקומנה מושבות של עובדי אדמה שלומי אמוני ישראל, אשר יוכלו לשמש לדוגמה חיה לכל אשר מדברים ומטיפים עליהם, ישתנו פני הדברים במוקדם או במאוחר.
עד היום לא נגמר הוויכוח. הוא מוצא את ביטויו במפלגות השונות הפועלות בציבור הדתי בארץ ובחוץ לארץ. מהן המצביעות על הירידה הבלתי פוסקת שבציבור החילוני, שהביאה גם להתערטלות מדרכי מוסר יסודיים, בכדי להוכיח שתפיסת הרב ז"ל לא הייתה נכונה. אולם אלה מתעלמים במכוון משני דברים: א. מהעובדה שהצבור הדתי בארץ ובחוץ לארץ נשאר במידה מרובה אדיש ובחלקו עוין לתנועת שיבת ציון, שמשום זה לא נתן לרגשות הדתיים הצפונים בקרב הלב של כל אדם מישראל להתעורר ולהתעודד; אדרבא, זה דחף אותם אחורה באישור משפטיהם הקדומים על הדת וערכיה. ב. מוקדם מדיי עדיין לדון בתוצאות מאורע שלפי מהותו הוא מתוכן הרה בעולם, הן ביחס לישראל והן ביחס לעולם כולו, על פי תקופת זמן קצרה העומדת לרשותנו. אין זה מופרך כלל, שניצוצי התחיה וחיפושי דרך שאותם אנו רואים עכשיו מתרבים בקרב המחנה החילוני יהפכו לכוח אדיר אשר יצעיד את העם לחדש בריתו עם אלוקיו, אלוקי ישראל, אלוקי העולם ואלוקי הארץ.
הערה: הדיון על החובה או הרשות לכבוש את ארץ ישראל מיד הנכרים המחזיקים בה תלויה בדברי הגמרא במסכת כתובות דף קא:
"'השבעתי אתכם, בנות ירושלם, בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ'. (השביע הקדוש ברוך הוא את ישראל) שלא יעלו בחומה (רש"י: 'יחד ביד חזקה')... ושלא ימרדו באומות העולם..."
האיסור לעלות בחומה - לכבוש את ארץ ישראל בכוח - משמש בסיס לטוענים שאין חובה זו כיום. טיעון זה תפס כל שנות הגלות, כאשר עלייה לארץ ישראל הייתה אסורה מצד שלטונות הארץ. כיום, לאחר שארץ ישראל ניתנה לנו על ידי החלטת האו"ם, אין השבועה בתוקפה עוד, שהרי אין עלייה לארץ ישראל נוגדת את חוקי המדינה השולטת בארץ
-מאמר שלישי-המשך מאמר 2, הרב שאול ישראלי זצ"ל
התוכן ההלכתי של הקמת מדינת ישראל ומצוות ישיבת ארץ ישראל בשעה זו
עלינו לברר, אם הקמת מדינת ישראל בה' באייר תש"ח, שבאה על ידי הכרזת האו"ם על הזכות להקים המדינה בט"ז כסלו אותה שנה, הביאה שינויים במעמדנו כעם בגלות בתגרת יד ה' ובמצוות ישיבת ארץ ישראל כיום הזה.
ה"אבני נזר" (תנד, נו), לאחר שביאר שיטתו שמצוות ישיבת ארץ ישראל היא גם לרמב"ם מן התורה, אלא שהפטור הוא מכוח השבועה שלא יעלו בחומה, מסיק שכל זה כשהעלייה היא בלי רשות המלכות, אבל יחיד שקיבל רשות להיכנס לארץ ישראל חייב במצוות ישיבת ארץ ישראל, כי גם רבים אילו היו מקבלים רשות הייתה בהם המצווה, שלא נאסרו אלא על עלייה בחומה, דהיינו ביד חזקה.
כאשר יש רשות להקים מדינה
השבועה שלא לעלות בחומה קיימת רק בהיות עול מלכות זרה עליהם. אבל אם תינתן רשות להקמת מדינה חופשית מעול זרים, מותר לעלות, ואז חוזר הדבר להיות מצווה. ובכל אופן נתבאר, שגאולת ישראל תהיה על ידי הכרת האומות בזכותם. וכן נראה מהרמב"ם בסדר ימות המשיח, ששלב ראשון יהיה פריקת עול זרים מעל צווארנו וקבלת רשות לעלות לארץ ישראל ולכונן בה מדינה עצמאית. ולפי זה נראה, שהפירוש במה שנאמר בשבועות הללו, "עד שתחפץ", אין הכוונה עד שתבוא עת רצון ותתבטל השבועה, אלא עד שיגיע הזמן שלא יהיה צורך לעבור על השבועה, והיינו כשתבוא רשות מן העמים, שממילא לא יהא בזה עיכוב מצד תוכן השבועה. לפי כל זה יוצא שהקמת המדינה בימינו, על פי הכרזת העמים, היא היא השלב הזה שעליו נאמר "עד שתחפץ", והוא שלב ראשון בדרך הגאולה, שעל ידו מתכונן ציבור בעל כוח שלטון עצמאי בארץ ישראל, שהוא הקדמה למלכות מלך המשיח.
הקמת המדינה כמפנה
אך גם אם לא נקבל כל זה, ולא נראה זאת כשלב ראשון בתהליך הגאולה, למרות שהדברים, לעניות דעתנו, נראים נכוחים וברורים, על כל פנים יש לראות את הקמת המדינה כמפנה בקורות ימינו. כי תוכן השבועה "שלא יעלו בחומה", שכוללת אזהרה ברורה שכל התמרדות בחוזק יד נגד גזרת ה' לא תצליח, הייתה תלויה עלינו ועומדת בכל אימתה, וגזרה עלינו, נוסף על עובדת היותנו בגלות, גם גזרת שעבוד, בלי יכולת להמיש צווארנו הימנו, וכן סגרה עלינו את מבוא הארץ, חמדת אבות, במנעולים לא ייפתחו. ועליית כולם יחד, שלא הייתה מצוירת אלא "ביד החזקה", הייתה נמנעת מאתנו בתוקף השבועה והאזהרה שבה. והנה שבועה זו, שגזרה עלינו להיות עם גולה, ללא ארץ וללא כושר הגנה עצמית, ותלויים בקיום נסי בלבד, כשהננו כל היום לעג וקלס בגויים, שבועה זו בטלה מעלינו, וניתנה הרשות לכל ישראל לעלות לארץ שלא ב"יד חזקה". מעתה בידינו לשוב לארץ ולכונן בה מדינה כרצוננו, להקים בה צבא שישמור עלינו מאויב ומשחית ולא ייתן את דם ישראל ניגר ללא יד נוקמת.
דבר גדול זה בא לנו בהקמת המדינה: ניצלנו מאימת השבועה. והרי עניין זה חשוב לאין ערוך מצד עצמו. אפילו אם לא נראה זאת כשלב לגאולה השלמה, בדין הוא שנעריכו כראוי, כגילוי חסד אלוקי שרק דורנו זכה לו.
התוקף בגלל הכרזת האו"ם
והכרה זו של האו"ם בזכות ישראל ודאי מספיקה להיחשב שלא "ביד חזקה", אף על פי שעמי ערב השכנים והערבים מתושבי הארץ התנגדו לה. שהרי אדוני הארץ נחשבים אלה שקנוה בקניין של כיבוש מלחמה, ואלה היו האנגלים, שכבשו הארץ והמשיכו למשול בה על ידי ייפוי כוח של העמים האחרים, שלהם מסרה את זכות קניינה ובשמם קיבלה את המנדט בשעתו. אם כן, החלטת האומות הללו, אשר להם הייתה הארץ, היא בעלת תוקף, ועמי ערב אין להם שום זכות על הארץ.
וכיוון שהאו"ם החליט בדין, הקמת המדינה על ידי ישראל היה בה משום קניין בהסכמה וברצון בכל הארץ, וממילא המדינה היא חוקית מהשקפת התורה. מעכשיו, אפילו אילו היו האומות חוזרות בהן, שוב לא היה להן כוח לעשות זאת, כי כבר זכינו במקום, ושמירה על זכויותינו אינה עלייה בחומה, שאין כאן אלא שמירה על הזכות שבידינו. וכן כתב ה"אבני נזר" (תנד, נד), שאין איסור השבועה כולל אלא עלייה לארץ שלא ברצון בעליה, אבל אלה שכבר נמצאים בארץ, יש להם זכות הגנה על עצמם ועל ישיבתם כאן, כי זו לא עלייה בחומה היא. ואם כן, את המדינה שוב אין בכוחם לבטל, וממילא העולה לכאן בהתאם לחוקי המדינה אינו עולה בחומה.
מלחמת הערבים במדינת ישראל
מכיוון שהקמת המדינה הייתה מותאמת להלכה, המלחמה שניהלו נגדה המדינות הערביות היה לה דין עזרת ישראל מיד צר (רמב"ם, מלכים ה'), שזו מלחמת מצווה היא, והייתה מותרת גם אם נאמר שהשבועה שלא יעלו בחומה עדיין קיימת. אין כאן טענה שאילו היו מוותרים על הקמת המדינה כי אז לא היו נלחמים בנו. שכיוון שהקמת המדינה היתה בדין, תביעתם אינה אלא תביעת גזלנות, ואין אנו מצווים להיענות לה. ולא זו בלבד, אלא מצווים ועומדים להתנגד לה, כיוון שעצמאות מדינית היא מכשיר חשוב לשמירת הנפש, ואסור לוותר עליה לטובת הרצחנים ולהשאיר עצמנו ללא הגנה, תלויים ברצונם ובתעלוליהם. מכל שכן שהקמת המדינה היא נכס שיש בו משום השתחררות מאימת השבועה שרדפה אחרינו תמיד, ועוד יותר על פי מה שביארנו, שהיא שלב מוקדם לגאולה השלמה, בוודאי שאסור היה לוותר עליה. והייתה המלחמה מלחמת הגנה של מצווה. וכן כל מה שכבשנו במלחמה זו קנינו זאת בקניין מוחלט של כיבוש מלחמה.
ואף אם נאמר שעדיין אנו מצווים ועומדים שלא נעלה בחומה ביד חזקה באותם חלקים מארץ ישראל שלא ניתנו לנו ברשיון העמים, כי שבועה זו לא תבוטל אלא עם בוא עת פקודה, וזו עוד לא באה כל עוד שאין הגאולה שלמה, מכל מקום מלחמה זו, שהייתה מותרת ומצווה עלינו, כנאמר למעלה, לא פגעה באיסור זה, כיוון שהייתה בעיקרה מלחמת הגנה, וממילא גם תוצאותיה, דהיינו כיבושי השטחים שבאו על ידה, בדין הם, והכיבוש תורת כיבוש מלחמה עליו וקנייננו קניין מוחלט בהם.
יום העצמאות
מעתה צא וראה מה גדול יום הכרזת המדינה לישראל. לעתים קרובות שומעים אנו עוררים ואומרים: מה יום מיומיים? ואף אם קרה נס לישראל בעמדו מול אויבים בשער, לא יום זה הוא שגרם. ואדרבא, ביום זה פלשו כוחות האויב לארץ, ולולא ה' שהיה לנו, כי אז היה ח"ו יום זה צרה ומצוקה. ועל כן אין לדעתם לציין יום זה כיום נס.
אך על פי האמור יש להוכיח עד כמה אין טענתם טענה ועד כמה יום זה הוא העיקר. על ידי שעשינו מעשה ביום זה, והפכנו את החלטת האו"ם לעובדה מוחלטת מבחינת הדין, בזה פקע כוח השבועה ש"לא יעלו בחומה", שרדפה אחרינו וכבלה את ידינו בכל ימי הגולה. בזה נעשינו לעם בן-חורין, אשר הזכות והמצווה עליו לעמוד על נפשו נגד אויביו ולהגן על זכותו להיות בארץ הזאת. ואילולי יום זה, גם החלטת האו"ם עמדה להתבטל, כידוע, וכלעומת שבאה כן הייתה חוזרת, ללא כל תוצאה. נמצא שיום זה ומעשה זה של ההכרזה החזירו לנו חלק עיקרי של זכויותינו, וביטלו מאתנו את הגלות בתור גזרה שאין להימלט ממנה. ומיהו זה אשר יישאר עיוור וחירש מבלי לראות ומבלי לשמוע את גודל הנס שעשה ה' אתנו בזה? נמצא שאפילו אם לא מצד היות מאורע זה כהכנה ושלב ראשון לגאולה השלמה ראוי הוא היום שייחשב כיום גילה ושמחה. מכל שכן שכפי מה שביררנו נראים הדברים שאין זו אלא אתחלתא, והוא שלב הכנתי לביאת הגואל שיבוא במהרה בימינו.
ואין גם מקום לטענה שאין שמחתנו שמחה, מכיוון שעדיין לא חזרה עטרת התורה ליושנה, והמלכות השלטת בישראל אינה רואה בתורה את חוקת המדינה. כי אם אמנם כן הוא, ודאי שהלב דואב על מעמד התורה במדינה, וודאי שאנו מצווים להיאבק להחזיר עטרה ליושנה. מכל מקום אין נפגמת על ידי כך העובדה, שחל כאן מפנה עצום בחיינו בתור עם ה', ששוחררנו מעול הגויים ונפטרנו ממארת הגלות. ומעתה יש להפנות את כל המאבק כלפי פנים, לחזק ולהאדיר את הציבור שומר התורה והמצווה, בכדי שיגיע למעמד של רוב במדינה זו.
מצוות ישיבה בארץ עם קום המדינה
ועכשיו נברר דין מצוות ישיבת ארץ ישראל עם הקמת המדינה. לדעת הרמב"ן, שמצווה זו קיימת תמיד, מכל מקום היו פטורים ממנה מחמת אונס, כשהמלכות הגבילה העלייה. אולם לא כן עכשיו, שהדלתיים פתוחות וכל ישראל מותר להם לעלות יחד, מבלי שיהא בזה משום עלייה בחומה. אם כן המצווה קיימת עכשיו של כל אחד ואחד מישראל מן התורה, לפי הרמב"ן.
ולדעת הרמב"ם, לפי מה שפירש דבריו ב"אבני נזר", שבזמן שתנתן רשות לכולם לעלות ודאי תהיה מצווה על כולם לעלות. והרי במובן זה הגיעה השעה והרשות נתונה לכל ישראל לעלות; אם כן חזרה אלינו המצווה במלואה.
וכן נראה לפי שיטת ה"מגילת אסתר", שבזמן הגלות בטלה מצוות ישיבת ארץ ישראל, והזכיר בלשונו "שאין מצווה זו נוהגת עד עת בוא המשיח", מכל מקום, לפי סברתו שעיקר המצווה של כיבוש לישיבה היא ישיבה ללא עול זרים, ישיבתנו כיום הזה, שהיא ללא שעבוד הגויים, מחזירה אלינו מצווה זו במלואה. וכן מוכח לשונו שכתב שם, "ומה שכתב הרמב"ן כי כיבוש הארץ היא מלחמת מצווה, זהו כאשר לא נהיה משועבדים לאומות". הרי שתלה הכול בשחרור מעול שעבוד הגויים.
ולפי "פאת השולחן", שמצוות ישיבת ארץ ישראל לדעת הרמב"ם היא מדרבנן בכל הזמנים, על כל פנים מדרבנן ישנה עכשיו המצווה במילואה. מה שאין כן בזמן שלא הותרה העליה על ידי המלכות, או שהותרה בהגבלה, שאז לא הייתה המצווה יכולה להתקיים מחמת אונס. ואף שלדעה זו היא מצווה דרבנן, מכל מקום הרי אמרו עליה ששקולה ככל המצוות, וודאי שראוי לכל אדם מישראל להשתדל לקיימה. וכן הדבר לפי מה שצדדנו לפרש בדעת הרמב"ם, שהחיוב הוא מן התורה, מצד המצווה להכיר בטובת ה' עלינו בהנחלת הארץ. אם אמנם היו פטורים מזה בזמן שהמלכות עשתה קשיים, עכשיו, משנסתלקו קשיים אלה, חזר החיוב, והימנעות מלעלות לארץ עושה את דברי הודאתנו על הארץ בברכת המזון פלסתר.
וכן לפי שיטת רבי חיים שבתוספות, שהיא מצווה מצד קיום המצוות התלויות בארץ, קשה להשתמש עכשיו בפטור שלו מצד הקשיים בקיום המצוות, כי ודאי שזה לא נאמר אלא בזמן שהארץ הייתה חרבה וישיבה בכפרים הייתה כרוכה בסכנת נפשות, ובערים, מחמת רוב הדוחק הכלכלי, אי אפשר היה לקיים מצוות אלה. מה שאין כן בתנאים שלנו, שהארץ מיושבת, אין מי שמונע בידינו מלקיים, שהמצווה קיימת ועומדת.
בסיכום הדברים: עם הקמת המדינה סולקו הגורמים שמנעו בעד קיום המצווה לשיטות השונות, ומעתה המצווה קיימת בתוקפה לרוב רובן של הדעות מן התורה, ולאיזה מהן - מדרבנן. אולם ערך המצוה לדעת כולום גדולה לאין ערוך, בהיותה שקולה כנגד כל המצוות. ואשרי מי שמקיימה מתוך ידיעה והכרה.
לא מספיק לך? קח עוד אחד!
-מאמר רביעי-http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/shana/daat-2.htm