http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=22&id=6473&q=וישלח יעקב מלאכים - מלאכים ממש
פרשת השבוע פותחת בפסוק "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם" (בראשית לב, ד).
בדרך כלל, כל מקום שכתוב בתורה "מלאכים" הכוונה לשליחים, אבל כאן כותב רש"י : "וישלח יעקב מלאכים - מלאכים ממש". ויש להבין מה ראה רש"י לשנות ולפרש "מלאכים ממש"?
ונראה לבאר על פי מה שכתוב "וישלח יעקב מלאכים לפניו ", רמזה התורה שהמלאכים המוזכרים כאן הם כמו המלאכים המוזכרים לעיל בסוף פרשת ויצא (שם, ב - ג) "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹקִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם" - כשהגיע יעקב לארץ ישראל באו מלאכי ארץ ישראל ללוותו בדרכו, ואת אותם המלאכים שלח לעשו אחיו, לכן אומר רש"י שהמלאכים האמורים כאן, בניגוד לכל מקום אחר בתורה - הם מלאכים ממש.
ויש מסבירים שרצה יעקב אבינו לשלוח שליחים בני אדם, ונזדמנו לפניו מלאכים ועל כן שלח אותם.
עם לבן גרתי - ותרי"ג מצוות שמרתי
יעקב מצווה את שלוחיו לבוא אל עשו ולומר לו כדברים האלה: "כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה" (שם, ה).
אומר רש"י :
"גרתי - לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני 'הוה גביר לאחיך', שהרי לא נתקיימה בי. דבר אחר, גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים".
רֶמֶז רָמַז יעקב אבינו לעשיו - אם הקול קול יעקב, אין הידיים ידי עשיו, ואני תרי"ג מצוות שמרתי אע"פ שהייתי בבית לבן, ואין לך שום כוח לשלוט עלי.
ויש לשאול, וכי עשיו פוחד מתרי"ג מצוות? אלא עשיו היה רשע מרושע ואעפ"כ הוא פחד מהתורה ומצוותיה.
הנה, לאחר שיצחק בירך את יעקב, ועשו בא מן השדה וכו', כתוב "ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (בראשית כז, מא). אמר עשו "יקרבו ימי אבל אבי" - ובימי האבלות יעקב אינו יכול ללמוד תורה, וכשאין הקול קול יעקב - אז הידיים ידי עשיו, ואני אהרוג אותו. אבל עשו שכח שבאבלות ניתן ללמוד דברים אחרים כגון הלכות אבלות וכדו'.
ותרי"ג מצוות שמרתי - מלשון ציפיה והשתוקקות
ויש להבין, כיצד יעקב אבינו אומר ששמר תרי"ג מצוות, והרי אין אדם שיכול לקיים את כל המצוות, כי אם הוא כהן אין בנו חייב בפדיון, וכן יש מצוות המוטלות על הכהן ואין לישראל חלק בהם וכל כיוצא בזה?
ונראה לבאר שיעקב אבינו אמר "שמרתי" מלשון ציפיתי, וכמו שכתוב בפרשת 'וישב' כששמע יעקב על החלום של יוסף, אמר לו (בראשית לז, י-יא) "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה"?! וכתוב "ויקנאו בו אחיו, ואביו שמר את הדבר", ובאר רש"י (שם): "שמר את הדבר - היה ממתין ומצפה מתי יבא".
ולפי זה, גם כאן יעקב אבינו ציפה והשתוקק כל אותה תקופה מתי יוכל לקיים את כל תרי"ג המצוות ללא יוצא מן הכלל, וזהו שאמר בלשון "שמרתי". וכיון שמחשבתו היתה טהורה ורצויה, הקב"ה צירפה למעשה, ונחשב לו כאילו קיים את כל תרי"ג המצוות.
יהי רצון כאילו הקרבתי חטאת
כתוב (ויקרא ז, לז) "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים".
אומרים חז"ל, אם קורא פרשת חטאת מעלה עליו כאילו הקריב חטאת, אם קורא פרשת עולה - כאילו הקריב עולה וכן הלאה (עיין במנחות ק"י ע"א דברי ריש לקיש וכו').
בכל בקר אנו קוראים את פרק "איזהו מקומן", ובסידור התפילה של אחינו האשכנזים, מובא נוסח של "יהי רצון", לאחר הקריאה של כל קרבן. למשל, לאחר קרבן חטאת כתוב "יהי רצון מלפניך ה' או"א אם נתחייבתי חטאת שתהא אמירה זו מרוצה לפניך כאילו הקרבתי חטאת".
המשנה בשבת אומרת (פ"א מ"ג) "לא יקרא לאור הנר" (יחידי). והגמרא (שם בדף יב.) אומרת: "אמר ר' ישמעאל בן אלישע אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא ובקש להטות, אמר: כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר. ר' נתן אומר: קרא והטה וכתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה".
במשנה לא כתוב הטעם "שמא יטה", ועל זה אמר רבי ישמעאל כמה גדולים דברי חכמים שאמרו את ההלכה ולא אמרו את הטעם, כדי שלא יאמר אדם אני אקרא ולא אטה.
ואומר הרב חיד"א, לשם מה הוא צריך להביא חטאת שמנה, הרי הוא יכול רק לקרוא את פרשת חטאת ודיו. והוא עונה, קריאת פרשת הקרבנות זה רק כאילו הקריב, ולא שהקריב ממש, ולכן אמר רבי ישמעאל כשיבנה בית המקדש אני אביא חטאת שמנה ממש.
דוד המלך ע"ה אומר בתהלים (עג, טו) "אם אמרתי אספרה כמו הנה דור בניך בגדתי". אומר הרב חיד"א: חז"ל אומרים בכמה מקומות שכל המקיים מצוות ציצית כאילו קיים את כל התורה כולה, או כל המניח תפילין כאילו קיים את כל התורה כולה.
"אם אמרתי כמו" - אם אני אעשה רק את ה"כמו" אז "דור בניך בגדתי". כי ה"כמו" זה לא מעלה חשובה כמו קיום המצוה בפועל.
ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה
כששלח יעקב אבינו את המלאכים ביקש מהם לומר לעשיו:
(בראשית לב, ו) "וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ".
הפשט הוא, שרצה לפייסו שלא נתקיימו בו ברכות אביו, וכדברי רש"י: "ויהי לי שור וחמור - אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ. שור וחמור - דרך ארץ לומר על שורים הרבה שור. אדם אומר לחבירו בלילה קרא התרנגול, ואינו אומר קראו התרנגולים", עכ"ל.
אבל חז"ל במדרש (בר"ר פרשה עה, יב) אומרים: "ויהי לי שור וחמור, שור - זה יוסף שנאמר 'בכור שורו הדר לו'. חמור - זה יששכר דכתיב 'יששכר חמור גרם', ובן בנו של יוסף עומד לכלות את עמלק, שנאמר ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב". ועוד אומר המדרש: " צאן - אלו ישראל, שנאמר 'ואתנה צאני צאן מרעיתי', ועבד ושפחה - 'הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם', חננו ה' חננו כי רב שבענו בוז".
אמר יעקב אבינו לעשיו, דע לך! שאנחנו עבדי ה' ויש עלינו רק מרוּת של ה' יתברך ואיננו חוששים משום אדם אחר.
בכור שורו הדר לו - מהדרין מן המהדרין
ויש לשאול, מדוע פתח יעקב אבינו בשור? בחנוכה אנו זוכרים מה שעשו לנו היונים שהכריחו את ישראל לכתוב על קרן השור "שאין לכם חלק באלוקי ישראל" ח"ו (עיין ב"ר פרשה ב' ועוד), הם רצו לקעקע את האמונה הטהורה והשורשית של עם ישראל בבורא עולם. ורצו לעשות זאת דווקא על קרן השור כי היא סמל לכח ולנצח של עם ישראל ככתוב (משלי יד, ד) "ורב תבואות בכח שור", אבל גם של הדר - כמו שנאמר (דברים לג, יז) "בכור שורו הדר לו", קיום המצוות בהידור זה כוחו המיוחד של יוסף. אמרו היוונים - אתם מקיימים מצוות בהידור - עכשיו תעברו עליהן גם כן בהידור - "כתבו לכם על קרן השור". וכיון שהקב"ה סייע בעדנו ונצחו המעטים את המעצמה הגדולה ביותר בתולדות האנושות, החליטו פוסקי הדור, שיש להדליק נרות (שמן) לחנוכה זכר לנס, ויש במצוה זו "מהדרין" וכן "מהדרין מן המהדרין", מה שאין דוגמתו בשאר מצוות דאורייתא ודרבנן, ובזה אנו מפרסמים את הנס הגדול שנעשה לאבותינו.
שמש בגבעון דום - כשיהושע העמיד את השמש בגבעון, היה זה בערב שבת, ולא רצה לחלל את השבת הראשונה שנכנסו לארץ, במלחמה. ובשעה שאמר יהושע לשמש שתעמוד היא לא רצתה לשמוע בקולו. אמר לה יהושע: הסבא שלי יוסף הצדיק כבר חלם שהשמש והירח השתחוו לו, ואם כן עליך לשמוע בקולי!
ויירא יעקב מאד וייצר לו
כשראה יעקב את מחנה עשיו מתקרב אליו הוא חושש, וזהו שכתוב (שם, ח) "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת", ולאחר מכן נשא תפילה כמו שכתוב בהמשך.
ויש להבין, מה יש ליעקב לפחד כל כך מעשו, הרי הקב"ה הבטיח להצילו וגם המלאכים ליוו אותו, ובודאי שגם זכויותיו גדולים משל עשו?
רש"י מבאר את חששו של יעקב אבינו וכותב: " ויירא - שמא יהרג, ויצר לו - אם יהרוג הוא את אחרים", עכ"ל.
שמא יהרוג את אחרים - הוא רבי מאיר בעל הנס
מרן בעל הבא"ח זיע"א מסביר בדרך רמז את מה שכתב רש"י לעיל, שיעקב אבינו חשש שמא "יהרוג" את רבי מאיר בעל הנס שנקרא בשם "אחרים". וידוע שרבי מאיר היה בן גרים מצאצאיו של עשו, וחשש יעקב שאם יהרוג את עשו, יפסיד לעולם את אור תורתו של רבי מאיר בעל הנס (עיין גיטין דף נ"ו).
ומבואר שנקרא כך ר"מ מפני שלמד תורה מאלישע שנקרא 'אחֵר'.
הגמרא בעבודה זרה (דף יח ע"א) מביאה טעם נוסף מדוע ר"מ נקרא בשם 'אחרים', וכך היא מספרת: אחות אשתו של רבי מאיר נתפסה ונלקחה לבית הסוהר, וביקש רבי מאיר לפדותה בכל מחיר, ונתן תרקבא דדינרי לשומר תמורת פדיונה, ואמר לו שבמחצית הסכום ישחד כל מי שילשין עליו. אמר לו השומר, ומה אעשה כשיגמרו הדינרים, הרי יתפסו אותי וישליכוני לכלוב ובו כלבים עזי נפש? אמר לו רבי מאיר שיאמר "אלהא דמאיר ענני" ויינצל מכל רע. אמר לו השומר, איך ידע שכך יהיה? זרק ר"מ אבן על הכלבים שהיו שם ומיד הם באו לטורפו, אך הוא אמר 'אלהא דמאיר ענני' ולא קרא לו מאומה. כשראה כך השומר הוציא אליו את אחות אשתו הכשרה והצנועה. לאחר זמן שמע הקיסר מה שעשה אותו סוהר ששחרר את אחות אשתו של ר"מ, וציוה לתלותו. והנה כשקשרו את החבל סביב צווארו, אמר הסוהר 'אלקא דמאיר ענני' ולא הצליחו לתלותו. התפלא הקיסר ושאל אותו לסוד העניין, וסיפר לו השומר את כל המעשה. מיד ציוה הקיסר לחקוק את דמותו של רבי מאיר בעל הנס על לוח (כי בזמנם לא היו תמונות), ושמו זאת בפתח העיר רומי, ואמרו שכל הרואה אדם בדמות זו יביאהו אל המלך.
פעם ראה אותו גוי אחד ורץ אחריו, ברח ר"מ ונכנס למסעדה של גויים וביקש שיביאו לו תבשיל של חזיר, טבל את אצבעו ברוטב של אותו התבשיל והרים את ידו לפיו ומצץ אצבע אחרת, ראה זאת הגוי ואמר, בודאי שאין זה ר"מ אלא אחֵר, ועזבוֹ, ומשום כך נקרא רבי מאיר בשם "אחרים").
וידועים דברי הגמרא בחגיגה (דף ט"ו ע"ב):
"אשכחיה רבה בר שילא לאליהו א"ל: מאי קא עביד הקב"ה? א"ל: קאמר שמעתא (אומר חידושי תורה) מפומייהו דכולהו רבנן (משם החכמים), ומפומיה דר"מ לא קאמר (ומשמו של ר"מ אינו אומר). א"ל (רבה לאליהו) אמאי? (ענה לו אליהו) משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר (שר"מ למד את תורתו מאלישע בן אבויה שנקרא אחר) א"ל (רבה לאליהו): אמאי, ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק (כלומר, ר"מ ידע מה ללמוד מאלישע ומה לא ללמוד)? א"ל (אליהו): השתא קאמר מאיר בני אומר (עתה אומר הקב"ה גם משמו של ר"מ).
אומרים משם בעל הבא"ח: כל עוד לא פסקו למטה שר"מ אמר 'רימון מצא' וכו', בשמים לא אמרו דבר משמו, ורק לאחר שפסקו למטה ויצא הדבר מפי רבה בר שילא בפני אליהו הנביא, מייד הונהגה בשמים הנהגה שתאמה לפסיקתו זו של רבה בר שילא והזכירו בשמו את דברי תורתו של ר' מאיר.
והיה המחנה הנשאר לפליטה
כששבו המלאכים ליעקב וספרו לו שעשיו בא למלחמה עם ארבע מאות איש, כתוב (שם, ח-ט)
"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה".
כותב רש"י :
"והיה המחנה הנשאר לפליטה - על כרחו כי אלחם עמו. התקין עצמו לשלשה דברים לדורון, לתפלה ולמלחמה. לדורון להלן 'ותעבור המנחה על פניו'. לתפלה 'אלקי אבי אברהם'. למלחמה 'והיה המחנה הנשאר לפליטה'", עכ"ל.
והקשו המפרשים, מדוע חילק יעקב אבינו את המחנה לשני חלקים - ממה נפשך, אם הוא מסוגל להלחם, לשם מה לחלק, ואם אינו מסוגל להלחם מה הועיל במה שחילק את המחנה לשניים? ונראה לבאר על פי מה שכתוב
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹקֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹקֵי אָבִי יִצְחָק ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ. קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים. וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב".
ומבאר רש"י שהכפילות במילים "היטיב איטיב" מלמדת שהבטיח הקב"ה ליעקב אבינו שיצילו בזכות עצמו וגם בזכות אבותיו. וחשש יעקב אבינו שמא נתלכלך בחטא ואיבד זכותו, ואם כן נשאר לו חצי בזכות אבותיו, ולכן חצה את המחנה לשניים, שלפחות תשאר זכות אבותיו על אחד מהם.
"קטונתי" - נתקטן שק המטבעות שלי
יעקב אבינו אומר: "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות" (בראשית לב, יא).
אומר האר"י הקדוש, כשאדם נמצא בעת צרה, כגון שהוא חולה וכדומה, אסור להזכיר את עוונותיו, שאם יעשו כן יעמדו המקטרגים ויקטרגו עליו, אלא יזכיר את מעשיו הטובים. ולכן לא אומרים וידוי ביום ראש השנה, יום הדין, שלא יקטרגו העוונות.
לפי זה, יש לשאול, כיצד יעקב אבינו אומר "קטונתי מכל החסדים", ושמא נתלכלכתי בחטא, בשעה שפוקדת אותו צרה קשה שממנה כל כך חשש? אלא התשובה היא, מה שאמר 'קטונתי' - אין הכוונה במעשים טובים, אלא בצדָקוֹת. אמר יעקב אבינו: היה לי שק גדול מלא מטבעות זהב וכעת הוא קטן וריק מרוב החסדים שעשיתי. כלומר, "קטונתי" בכספי ונתמעט רכושי מהחסדים והצדקות שעשיתי.
ויותר יעקב לבדו
כתוב "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית לב, כה). אומר רש"י : " ויותר יעקב - שכח פכים קטנים וחזר עליהם". ואומרים חז"ל (חולין צא ע"א): "מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל".
פכים של יעקב אבינו
ועל דרך הרמז ניתן לומר, "פכים קטנים" זה בבחינת "והיה עקב תשמעון" - דברים שאדם דש בעקביו, שאותם צריך לחזור ולתקן.
זאת ועוד, כתוב "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ" (בראשית כח, יח).
ויש לשאול, מנין היה ליעקב אבינו שמן כשבמקלו עבר את הירדן ויש לו בקושי לחם לאכול ובגד ללבוש? ואפילו כר או כסת לא היה לו? יש אומרים שלקח עימו מעט שמן להדליק נרות שבת וללימוד תורה. וחכמינו אמרו שנס נעשה לו ומצא שם שמן טהור. ומשמן זה שמר יעקב בפכים קטנים לסגולה (ועיין לרבנו בחיי על הפרשה ומעם לועז). וכשחזר לארץ ישראל לקיים את נדרו (שם כח, כב) "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" רצה להשתמש באותו שמן, ולכן הוא חזר על הפכים הקטנים האלו ומצא את שרו של עשו וניצחו.
ויגע בכף ירכו - בתמכין דאורייתא
כתוב "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (בראשית לב, כה-כו).
לפני הפגישה של יעקב אבינו עם עשיו, פוגש יעקב את המלאך של עשו ונאבק עמו עד עלות השחר.
אומר הזוהר הקדוש
(בראשית דף קע"א ע"א), כשראה המלאך שאינו יכול להלחם ביעקב אבינו - והוא לא יוכל לפגוע בלומדי התורה, אז החליט לפגוע בכף ירכו - בתמכין דאורייתא, במי שתומך בלומדי התורה, וז"ל: "וירא כי לא יכול לו, מה עבד, מיד ויגע בכף ירכו, דאתחכם לקבליה. אמר, כיון דאתברו סמכין דאורייתא מיד אורייתא לא אתתקף, וכדין יתקיים מה דאמר אבוהון הקול קול יעקב והידים ידי עשו, והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך, ובדא אתחכם לקבליה דיעקב דהא בגין דיתבר חילא דאורייתא אזיל ואתתקף עשו (שרו של עשיו ידע שכל עוד הקול קול יעקב ונשמע קול לימוד התורה אזי אין שום כח לעשיו, אבל כאשר נחלש קול לימוד התורה, מתגבר כוחו של עשו, ורצה למנוע בכל דרך את קול לימוד התורה כי בזה תלויה חיותו בעולם). וכד חמא דלא יכיל לה לאורייתא, כדין חליש תוקפא דאינון דסמכין לה וכד לא ישתכח מאן דסמיך לאורייתא כדין לא יהא קול קול יעקב ויהון ידים ידי עשו", עכ"ל (כשראה שאינו יכול לגבור על יעקב, החליט שרו של עשו להשפיע על תומכי התורה שלא יתמכו).
ועוד יש לבאר, לפעמים השטן והיצר הרע לא יכולים לפגוע באדם ולכן הם פוגעים בירך שלו - בבניו, ולכן צריך האדם להזהר מאד בחינוך בניו בדרך התורה והיראה.
על כן לא יאכלו בנ"י את גיד הנשה
כתוב "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה" (שם, לב).
הפשט הוא, שלא אוכלים את גיד הנשה "כי נגע בכף ירך יעקב".
ואומר בעל ספר 'החינוך' , שיש לזכור לא רק את "ותקע כף ירך יעקב" אלא גם את "ויזרח לו השמש" - שתמיד צריך האדם לקוות לטוב, וז"ל: "...ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו שבא בקבלה היה שרו של עשו ורצה לעקרו ליעקב מן העולם ולא יכול לו וזרעו וצערו בנגיעת הירך, וכן זרע עשו ציער לזרע יעקב ולבסוף תהיה להם תשועה מהם וכמו שמצינו באב שזרחה לו השמש לרפאותו ונושע מן הצער, כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאנו מצערנו ויגאלנו ב"ב אמן" (חינוך - מצוה ג').
ודפקום יום אחד - מלחמת יום הכיפורים
כשהפציר עשיו ביעקב שיצטרף אליו, התחמק ממנו יעקב בטענה שהילדים לא יוכלו לעמוד במסע המפרך, וכך כתוב (בראשית, לג, יב-יג) "וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן".
וביאר גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבא"ח (בספרו 'עוד יוסף חי' - דרשות) ביאור נפלא בדרך רמז, וז"ל: "וזאת היא העצה שעלתה בלב עשיו באחרונה שעזב החרב והמלחמה עם יעקב ודבר להיפך נסעה ונלכה בעוה"ז בחברה ושיתוף ובהשוואה אחת, ואלכה לנגדך לעזרתך ולשמור אותך, וכל זה אינו אומר מאהבה אלא משנאה שחשב שבזה יוכל לקלקל דרכיו ח"ו, ואז יגבר עליו ויהיה לו תקומה בעולם. אך יעקב אבינו ע"ה הרגיש בנזק הדבר הזה ואמר לו: אדוני יודע כי הילדים רכים וכו' כלומר, ידעתי לא מאהבה וטוב לב אתה רוצה בכך אלא כוונתך כדי להתגבר על זרעי ולשלוט בם על ידי קלקול מעשיהם אשר יתקלקלו מחברת זרעך דאז ידפקום המקטרגים יום אחד ומתו כל הצאן. אמר יום אחד על יום הכיפורים שהוא יום אדיר בימי שנה, יום אחד שאין לו שני שאפילו אותו היום שאין השטן שולט בו ודפקום מרוב קלקול מעשיהם"!
אומר דודי הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל - ראש ישיבת 'פורת יוסף', כי צפה הרב זיע"א ברוח קודשו ורמז למלחמת יום הכיפורים, שעתידים אויביהם של ישראל לתכנן תוכנית שביום אחד יושמדו כל ישראל היושבים בציון. וכך היתה תוכניתם של המצרים ושל הסורים שחברו יחדיו במלחמת יום הכיפורים. אך הקב"ה היפר את עצתם של אויבינו וקלקל את מחשבתם, ובדרך ניסים גלויים לחם את מלחמתם של ישראל והצילם.
ויבא יעקב שלם - בגופו, בממונו ובתורתו
לאחר שנפרד יעקב מעשיו כתוב (בראשית לג, יח):
"וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר".
אומר רש"י : " שלם בגופו - שנתרפא מצליעתו, שלם בממונו - שלא חסר כלום מכל אותו דורון, שלם בתורתו - שלא שכח תלמודו בבית לבן", עכ"ל.
שלמות בגוף ושלמות בממון הינם דבר חשוב מאוד, אבל שלמות מוחלטת היא, אם האדם שלם בתורה.
הלכות קריאת שמע
זמנה של קריאת שמע בברכותיה
מעלת וחשיבות אמירת קריאת שמע גדולה ועצומה היא, שכן יש בה קבלת עול מלכות שמים, והיא מהדברים בהם חייב בה כל אדם מישראל בכל יום ויום מחייו, ועל כן התורה ציוותה לקוראה פעמיים ביום, שנאמר "בשכבך ובקומך" וכמו שכותב הרמב"ם (פ"א מהל' ק"ש ה"א) וז"ל: "פעמיים בכל יום קוראין ק"ש בערב ובבקר, שנאמר ובשכבך ובקומך, בשעה שדרך בני אדם שוכבין וזה הוא לילה, ובשעה שדרך בני אדם עומדין וזה הוא יום", עכ"ל. זמנה של קריאת שמע הוא עד שלש שעות זמניות מעמוד השחר. ונחלקו הראשונים, האם מי שאיחר ועבר זמן של שלש שעות יכול לקוראה בברכה או לא. לדעת הרמב"ם אפשר לקרוא ק"ש כל היום כולו, וז"ל (שם, הי"ג): "הקורא אחר שלש שעות ביום וכו', ומברך לפניה ולאחריה כל היום אפילו איחר וקרא אחר שלוש שעות", עכ"ל. אבל דעתנו אינה כן אלא מי שאיחר שלש שעות, אינו קורא אותה כחובתו מן התורה אלא כקורא בתורה בעלמא, ולכן לא יקרא אותה בברכותיה.
זמנה של קריאת שמע נכון להיום הוא: היום - יום שני ט' כסלו תשסח - זמן של סוף שלוש שעות הוא בשעה 756 עד 800 בבוקר, ויש להקפיד להתפלל יותר מוקדם ולהספיק לקרוא קריאת שמע עד אז. כלומר, שמה שאמרו חז"ל שקריאתה עם הנץ החמה אין הכוונה תחילת קריאתה, אלא סוף קריאתה וברכותיה, כך שיוכלו לסמוך גאולה לתפילה שמתחיל אותה בדיוק עם זמן הנץ החמה. וכך כותב הרמב"ם (שם, הי"א): "ואי זה הוא זמנה ביום - מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה", עכ"ל.
החושש שיעבור לו זמן קריאת שמע כיצד ינהג?
יש הסוברים כדעת הרמ"א שבשבת מאחרים לקום לבית הכנסת יותר מביום חול, כיון שהתורה כתבה על שבת "בבוקר" ואילו ביום חול כתבה "בבוקר בבוקר". אמנם, צריכים לדעת שאם מאחרים, עלולים להפסיד בנקל את זמנה של קריאת שמע, ומי שקורא אותה אחרי כן אינו מקבל עליה שכר כקורא בזמנה מן התורה אלא כקורא בתורה בעלמא. אשר על כן, אדם שקם מאוחר בשבת [או ביום חול], וחושש שמא עד שיקרא קריאת שמע בתפילה יעבור זמנה, יש לו לברך ברכות השחר וברכות התורה, ויקרא קריאת שמע בלי ברכותיה. ומכל מקום, ברור הדבר שעדיף לקרוא קריאת שמע עם ברכותיה בציבור ובזמנה, וכמו כן פעמים שגם כשמתפללים מאוחר מספיקים לקרוא קריאת שמע בזמנה עם ברכותיה - על כן יש להתנות קודם שקורא קריאת שמע ולומר: אם כשאקרא קריאת שמע עם ברכותיה בתפילה יהיה זה בזמנה, אין אני מתכוון לצאת עתה ידי חובתי בקריאת שמע מן התורה אלא תהיה קריאה זו כקורא בתורה בעלמא - ואם לא אספיק לקרוא קריאת שמע בתפילה בזמנה עם ברכותיה, אני מתכוון לצאת עתה ידי חובתי בקריאת שמע מן התורה.
כוונות שלפני קריאתה
חובה להשתדל ולכוין בפירוש המילים שבקריאת שמע, כיון שיש בה קבלת עול מלכות שמים (ולקמן יבואר דין מי שאינו מבין לשון הקודש). ולכן, קודם שקוראים קריאת שמע יש לכוין שמקיימים מצות עשה לקרוא קריאת שמע פעמיים בכל יום, וגם יש לכוין שמקיימים בקריאה זו מצות עשה של יחוד הבורא יתברך ויתעלה. וכתבנו בסידור דבר זה עוד לפני תפלת יוצר אור, ובכוונה תחילה לא כתבנו את זה בתוך קריאת שמע, כדי שלא לבלבל את המחשבה של הקורא, שעד שיקרא המתפלל את הדברים, ימשיך בקריאתו מבלי לכוין כלל ויפסיד את עיקר המצוה.
דקדוק באותיותיה
חובה על כל מי שקורא קריאת שמע לרכז מחשבתו למה שמוציא משפתיו, ובודאי שלא יתעסק בדברים אחרים העלולים להפריע לו בקריאתו, וכן יש לקדק בקריאת האותיות. וכך כותב הרמב"ם: (הלכות ק"ש פ"ב הלכה ח והלכה ט): "הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו כדי שלא תהיה קריאתו עראי, ואם עשה כן אע"פ שיצא ידי חובתו הרי זה מגונה, וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו יצא, וצריך לדקדק באותיותיו ואם לא דקדק יצא. כיצד ידקדק, ישמור שלא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה ולא יניח הנד ולא יניד הנח, לפיכך צריך ליתן ריוח בין הדבקים בין כל שתי אותיות הדומות שאחת מהן סוף תיבה והאחרת תחילת תיבה הסמוכה לה, כגון בכל --ל בבך קורא "בכל-" ושוהה וחוזר וקורא "-לבבך", וכן ואבדתם --מ הרה, הכנף --פ תיל, וצריך לבאר זיי"ן של תז כרו, וצריך להאריך בדל"ת של אחד כדי שימליכהו בשמים ובארץ ובארבע רוחות, וצריך שלא יחטוף בחי"ת כדי שלא יהא כאומר אי חד", עכ"ל.
שכר המדקדק באותיותיה ומקורו
חשיבות ומעלת הדקדוק בכל אות ואות שבפרשת קריאת שמע גדולה ועצומה למאוד, ועל זה אמרו חז"ל (ברכות טו:): "כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם, שנאמר בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון, אל תקרי בפרש אלא בפרש, אל תקרי בצלמון אלא בצלמות". פעם התפללתי במקום אחד, והנה שם ממהרים מאוד בתפילה. פניתי לרב שלהם ושאלתי אותו מדוע אינו מנהיג שיתפללו יותר לאט ובדקדוק, והרי השכר השמור לנוהגים כן משתלם עד למאוד. הרב הסכים אתי, וביקש מהחזנים להאט את הקצב, אלא שבמקביל הלך לחטט בכל ספרי הבעש"ט ולא מצא שמי שמדקדק באותיות מצננים לו גיהינום. פנה אליי אותו רב ואמר לי שחיפש בכל ספרי הבעש"ט ולא מצא את השכר שאמרתי לו. אמרתי לו מה לך לחפש בספרי הבעש"ט, והלוא זו גמרא ערוכה. אמר לי הרב, אם כך זה "רק" גמרא ולא חסידות מהבעש"ט אז זה לא מחייב אותנו, והורה לחזנים שלו לחזור לקצב המקורי...
כוונות פסוק שמע ישראל
בסידור שלנו (עמוד רסא) הובאו הכוונות לפסוק שמע ישראל, ויש ללמוד את הדברים כדי לדעת את הכוונות הבסיסיות בפירוש המילים של פסוק שמע ישראל. וכך כתוב: "קודם שיקרא קריאת שמע, יכוין לקיים מצות עשה, שנצטוינו לקרוא קריאת שמע שתי פעמים בכל יום, וגם יכוין לקיים מצות עשה לייחד את ה'. •ויקרא קריאת שמע בכוונה וביראה, ולא ירמוז ולא יקרוץ ולא יסמן בידיו בזמן שקורא פרשה ראשונה, ואפילו לצורך מצוה, אבל בפרשה שניה ואילך מותר לצורך מצוה. •בפסוק "שמע ישראל", כל שתי תיבות יפסיק מעט, ויכוין בהן - •"שמע ישראל" - קבל והבן ישראל כי ה' הוא אלקינו. ועוד כי הוא ה' אחד. •ועי"ן של שמע ודלי"ת של אחד יכוין במחשבתו באותיות גדולות. •ויאריך בדלי"ת של אח" ד ויכוין שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בארבע רוחות העולם. •ויש מכוונים א - ה' יחיד בעולמו. ח' - מושל בשבעה רקיעים ובארץ. ד' - מושל בארבע רוחות העולם. •אם לא כיוון כלל בפסוק ראשון של קריאת שמע, חוזר וקורא שנית. אמנם, לא יחזור מיד עד שיגמור פרשה ראשונה של קריאת שמע עד "ובשעריך", ויחזור ויקרא שוב "שמע" בכוונה וימשיך "ברוך וכו' ".
לחשוב על הקב"ה בחשבונותיו
היה אדם עשיר שכשהיה עורך את חשבונותיו היה נוהג לכתוב "אין עוד מלבדו - רווחים סך כך וכך". שאלו אותו מדוע הוא נוהג כן, ואמר להם הרי לצערנו הנוהג שבעולם שבשעה שמתפללים להקב"ה חושבים על הכסף של הרווחים וההפסדים מהעסק, אז מדוע לא לחשוב על הקב"ה בשעה שמחשבים את הרווחים וההפסדים של הכסף. ונכון הדבר מאוד, שכל אדם יתרגל לחשוב ולהבין שכל רווחיו והפסדיו אינם נובעים מחריצותו או מחושיו בענייני העסקים, אלא הכל מאתו יתברך שמו ויתעלה.
שצריך להשמיע קריאתה לאוזניו
בתפילה יש מחלוקת בהלכה אם אדם צריך להשמיע לאוזניו מה שמוציא משפתיו, והגמ' אומרת שמי שמגביה קולו בתפילתו הוא מקטני אמנה, ודומה למין. ולפי חכמי הקבלה גם בתפילה אין להשמיע לאוזניו, אלא בגדר "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע". ומיהו, כל זה בתפילה, אבל בקריאת שמע, יש להשמיע לאוזניו דוקא, וזהו שאומרים "שמע" ישראל, שיש לשמוע מה שאומרים. וכך כתוב בהלכות ק"ש שבסידור (הלכה ג' שם) "הקורא קריאת שמע צריך להשמיע לאוזניו מה שמוציא מפיו, ובדיעבד, אם לא השמיע לאזניו - יצא, ובלבד שיוציא בשפתיו. ואותם הנוהגים לומר פסוק "השמרו" ופסוק "וחרה" בלחש, צריכים ליזהר לכתחילה שישמיעו לאזנם". גם הרמב"ם הקפיד בעניין זה וכתב (פ"ה מהלכות תפילה ה"ט): "השוויית הקול כיצד, לא יגביה קולו בתפלתו ולא יתפלל בלבו, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו אלא אם כן היה חולה או שאינו יכול לכוין את לבו עד שישמיע קולו הרי זה מותר, ובלבד שלא יהא בציבור כדי שלא תטרף דעתן מקולו", עכ"ל.
דיני הפסק לעניית אמן וברכו
יש לשים לב שלא להפסיק בקריאת שמע, ויש להזהר בדבר זה מאוד. וכך מובא (בסידור שם הלכה ד): "מי שהיה בברכות קריאת שמע, בין הפרקים או באמצע הפרק, או אפילו בקריאת שמע, ושמע קדיש, יענה: חמשה אמנים ראשונים - ובאמירת "אמן יהא שמה רבא" יאמר כל כ"ח תיבות עד "דאמירן בעלמא", אבל שאר אמנים של הקדיש - לא יענה. ב"ברכו" יענה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", הן ל"ברכו" שלפני קריאת שמע והן ל"ברכו" של "עלינו לשבח", אבל לא יענה אמן דברכות וכל שכן שלא יענה "ברוך הוא וברוך שמו". ובפסוק שמע ישראל" ו"בשכמל"ו", לא יפסיק כלל". ועוד מובא שם: בקריאת שמע וברכותיה אין להפסיק לי"ג מידות, ל"בריך שמיה", ל"וזאת התורה", ללימוד תורה, לברכת ברקים ורעמים, ל"ברוך הוא וברוך שמו". ובודאי שלא לדיבור של חולין. ומותר לענות "חמשה אמנים" ראשונים של הקדיש. ולא יענה שאר אמנים ולא אמן על ברכות. ויענה "אמן יהא שמה רבא" עד "בעלמא". וב"קדושה" יענה רק "קדוש" ו"ברוך" בלבד, אבל לא יענה "ימלוך" "נקדישך ונעריצך", וכל הדברים הנזכרים בין הפסוקים. ויענה על "ברכו" של קדיש או של ספר תורה. ואם שמע שהציבור עונים "מודים דרבנן" ירכין ראשו מעט, ויענה שלש תיבות ראשונות "מודים אנחנו לך". וטוב שיהרהר בליבו מה שאינו עונה בפיו. בפסוק "שמע ישראל" ו"ברוך שכמל"ו", לא יפסיק כלל (בא"ח וארא כ' ועיין שם שמות, ו). ולדעת הרמ"א (או"ח סימן סו ס"ג) יכול לענות אמן בקריאת שמע גם אחר ברכת "הא-ל הקדוש ואחר ברכת "שומע תפלה", אבל אין אנו נוהגים כן.
מקור הפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו"
מקור הפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו" שאומרים בלחש הוא - לדעת הרמב"ם - מיעקב אבינו ע"ה, וז"ל: "ולמה קורין כן (בלחש), מסורת היא בידינו שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו, ציום וזרזם על יחוד השם ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו, ושאל אותם ואמר להם בני שמא יש בכם פסלות מי שאינו עומד עמי ביחוד השם כענין שאמר לנו משה רבינו (כוונת הרמב"ם לומר עלינו שאמר לנו משה רבנו את הדברים, ויעקב אבינו אמר לבניו כעין זה, שכן משה לא יכל יעקב אבינו לומר "שאמר לנו משה רבנו"), פן יש בכם איש או אשה וגו' ענו כולם ואמרו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, כלומר שמע ממנו אבינו ישראל ה' אלקינו ה' אחד, פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה", עכ"ל. ויש אומרים שמקורו מהמלאכים בעצמם, ולכן אומרים אותו בלחש, אבל ביום כיפור שאנו דומים למלאכים, אומרים אותו בקול רם.
הפסיק כדין - כיצד ימשיך
לאחר שיענה כנ"ל, אם הוא באמצע ברכה שאינה מתחילה ב"ברוך" או שהוא באמצע קריאת שמע, יחזור לתחילת הקטע או לתחילת הברכה. ואם הוא בברכה שמתחילה ב"ברוך" כגון "מעריב ערבים" או "יוצר אור", לא יחזור לקרוא מתחילת אותה ברכה אלא יתחיל מאחרי "ברוך אתה ה'", ויתחיל "מעריב ערבים בחכמה וכו'", או "יוצר אור ובורא וכו'". אבל אם על ידי שיחזור לתחילת הקטע לא יספיק להתפלל תפילת העמידה עם הציבור, או שממהר לצאת לדרכו - יחזור לתחילת העניין או לראש הפסוק".
קריאתה בישיבה ואימתי אפשר בעמידה
נחלקו תנאים במשנה אם חייב אדם לקרוא ק"ש בישיבה או אפשר גם בעמידה, ולמעשה מרן הרי"ח הטוב כותב ב"בן איש חי" (וארא, טו, טז) שהדין הוא כך: "צריך לקרוא כל קריאת שמע בישיבה. ואם היה עומד יכול להמשיך לעמוד. אבל אם היה יושב ורוצה להחמיר על עצמו לעמוד בקריאת שמע - הרי זה עבריין. ומותר לעמוד למי שהוא עייף וחושש שירדם.
כיסוי העיניים בקריאת שמע
כשרבנו הקדוש היה מלמד, היה נמשך שיעורו לפעמים לתוך הלילה עד עמוד השחר, וכשהיה מגיע זמן ק"ש היה מכסה עיניו. יש הלומדים מכאן שחובה לכסות את העיניים בשעה שקוראים קריאת שמע, אבל האמת היא שלא רצה רבנו הקדוש ללמדנו חובה לכסות עיניים לק"ש, אלא שהוא רצה לכוון ללא מפריע. ולמעשה ב"עוד יוסף חי" (וארא ג) מביא, וז"ל: "כשאומר "שמע" יכסה עיניו ביד ימין, על ידי הטלית שעליו, עד סוף אמירת "ברוך שם" וכו'. ואפילו הוא איטר - שרוב מעשיו עושה ביד שמאל - יכסה עיניו בימין על אדם. וגם הסומא יעשה כן.
אמירת פסוק "ברוך שם"
מרן בעל הבא"ח כותב (שם, יא) בעניין אופן אמירת "ברוך שם" וכו', וז"ל: "יאמר "ברוך שם" וכו' בלחש, אך ישמיע לאוזניו מה שמוציא בפיו. כשאומר "מלכותו" ירכין את ראשו מעט למטה, ויש סוד בדבר".
חיוב הנשים בקריאתה
מרן בעל הבן איש חי כותב ב"עוד יוסף חי" (שם, ה) בעניין אם חייבות נשים בקריאת שמע או לא, וז"ל: "נשים פטורות מקריאת שמע כיון שזו מצוה שהזמן גרמא, אך חייבות בקבלת מלכות שמים. ולכן חייבות לקרוא את הפסוק הראשון. וטוב ללמדן גם כן פסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", עכ"ל. וכיום שברוך השם כמעט כל הנשים יודעות לקרוא - טוב שתקראנה כל קריאת שמע וברכותיה. ובפוסקים נחלקו, שיש אומרים שאשה שאומרת בבוקר בקומה משנתה: "ברוך ה' שנתת לי נשמה טהורה" פטורה מתפילה ומק"ש, אבל מעיקר הדין לפחות תתפלל תפילה אחת ביום. ויש מי שאומר שנשים תקראנה קריאת שמע בלי ברכות, אבל אין דעתי נוחה עמם, אלא תקרא עם ברכות דוקא. וכששאלו אותי איך אני פוסק כן, אמרתי שכך אמרה אמו של דודי הרב יהודה צדקה זצוק"ל ראש ישיבת "פורת יוסף", שהיתה בת אחותו של ה"בן איש חי" בשמו, ושכך היתה מתפללת אמה, ואם כך הנהיג ה"בן איש חי" בביתו, יש לנהוג כן ללא פקפוק.
פרשת ציצית שבק"ש גם בלילה
קוראים ק"ש בלילה עם פרשת ציצית למרות שאינה נוהגת בלילה, משום שיש בה הזכרת יציאת מצרים, וכך כותב הרמב"ם (שם, ה"ג): "אע"פ שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע", עכ"ל. ומה שאמרו חז"ל "מזכירים יציאת מצרים בלילות" על דרך הרמז הביאור בזה הוא, שגם כשאדם נמצא במצב של "לילה" ו"חושך" כי ח"ו כלתה עליו הרעה ואין לו מוצא מצרתו, יזכור כיצד שהיו אבותינו במצרים וכי הוציא אותם הקב"ה ממצב שלא היה שום סיכוי בעולם לצאת ממנו והוציאם לחרות בדרכי ניסים ונפלאות, כך גם ידע כל אדם שהקב"ה יתברך שמו ויתעלה תמיד עוזר ומושיע ומגן לכל אדם באשר הוא.
קריאתה בכל לשון למי שלא מבין לשון הקודש
מעיקר הדין, מי שלא יודע ולא מבין את לשון הקודש, אינו יוצא ידי חובת קבלת עול מלכות שמים במה שקורא אותה בלשון הקודש גרידא, שהרי עיקר המטרה היא קבלת עול מלכות שמים. ולכן כותב הרמב"ם כך (שם, ה"י): "קורא אדם את שמע בכל לשון שיהיה מבינה, והקורא בכל לשון צריך להזהר מדברי שבוש שבאותו הלשון ומדקדק באותו הלשון כמו שמדקדק בלשון הקדש", עכ"ל הרמב"ם. אלא שהראב"ד שם חולק עליו וטוען שאי אפשר לדקדק בכל לשון שכולם פירוש ללשון הקודש הן, עיי"ש.
קראה למפרע לא יצא
מי שקורא ק"ש למפרע, יש הבדל אם קורא פסוק קודם לחברו או פרשה קודם לשניה, וכך כותב הרמב"ם (שם, הי"א) "הקורא למפרע לא יצא, במה דברים אמורים בסדר הפסוקים, אבל אם הקדים פרשה לפרשה אף ע"פ שאינו רשאי, אני אומר שיצא, לפי שאינה סמוכה לה בתורה, קרא פסוק וחזר וקראו פעם שנייה הרי זה מגונה, קרא מלה אחת וכפלה כגון שקרא שמע שמע משתקין אותו", עכ"ל. ויש לבאר בדרך המוסר, שמי שמקבל עול מלכות שמים עליו "למפרע" כלומר שהוא חושב ח"ו ש"פעם" היו יותר ניסים לישראל, והיום אין את אותה עוצמה - טעות חמורה היא בידם, אלא יש לדעת ולהשיב אל הלב שהקב"ה עושה עמנו בכל עת ובכל שעה ניסים ונפלאות, וכמו שאומרים ב"מודים" "ועל נסיך ונפלאותיך שבכל יום עמנו", וחלילה לחשוב אחרת.
קריאתה ביישוב הדעת
הרמב"ם כותב שיש לקרוא ק"ש ביישוב הדעת דוקא, ומי שפטור ממנה והוא מבוהל, אין לו לקרותה, וז"ל: (פ"ד ה"ז) "כל מי שהוא פטור מלקרות קריאת שמע אם רצה להחמיר על עצמו לקרות קורא, והוא שתהא דעתו פנויה עליו, אבל אם היה זה הפטור מלקרות מבוהל אינו רשאי לקרות עד שתתיישב דעתו עליו", עכ"ל. ולדעת הראב"ד אין הדבר ניתן לכל אחד לקרוא ביישוב הדעת ולכן כותב: "א"א - ומה בכך יקרא ויהא כקורא בתורה ולא יהיה כפורק שם שמים מעליו, ואין זה דומה לתפלה ואין חוששין עתה ליוהרא שהדבר ידוע לרוב הקוראים והמתפללים שאינה אלא מצות אנשים מלומדה גם בחכמי הגמרא היו אומרין כן מחזיקנא טיבותא לרישאי כי מטינא למודים כרע מנפשיה (שהיו שקועים בלימודם, וכשהיו מגיעים ל"מודים" היה הראש כורע מאליו, ואם כך היו חכמי הגמרא, על אחת כמה וכמה אנשים פשוטים שלא יפטרו עצמם מתפילה ומק"ש בגלל שאינם מרוכזים או מיושבים בדעתם) ואידך אמר דהוה מני דיומסין בגו צלותא ואידך אמר דחשיב מאן ממטי אסא לבי מלכא עכ"ל".
מכף רגל ועד ראש אין בו מתום
מהפסוק "זה א-לי ואנוהו" אנו למדים שיש להתנאות לפניו במצוות, ולהדר בהם מאוד. ולצערנו הרב, יש המשקיעים בדברים בטלים ובהבלי העולם הון רב, ולצד זה מתקמצנים ביותר במצוות. פעם הגיע יהודי עשיר לבוכרים לקנות מנעלים לבנו לרגל הבר-מצוה שלו, וקנה את היקרות ביותר. יצא משם ופנה לחנות לתפילין הסמוכה אליה, ולא רצה לקחת אלא את הזולים ביותר. קרא עליו המוכר את הפסוק: "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום" - מהנעליים שלכף הרגל ועד התפילין שבראש, נעלם היחס וההערכה האמיתית.
זה אלי ואנונו
חז"ל אומרים: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן, שנאמר זה אלי ואנוהו". והביאור בזה הוא, שמי שמצביע על הקב"ה באצבעו מראה שרוצה להנאות את המצוות ביותר, והקב"ה כביכול מתגלה אליו ומרחיב את גבולו בדרכים מופלאות. וגם אנחנו מבקשים ורוצים לראות את השכינה, ושהקב"ה ישלח לנו במהרה את משיח צדקנו, ויבנה לנו את בניין בית המקדש על מכונו ועל מקומו, ויהי רצון שיהיה בעגלא ובזמן קריב, וכן יהי רצון ונאמר אמן.
