לפוצץ עכשיו/ מאת מיכאל קליינריש בליכוד כאלה שחוששים מאנאפוליס. סילבן שלום הוא אחד מהם. אבל הוא גם סבור שלמרות החששות, ישראל חייבת להשתתף בועידה. סילבן צודק בטענה שנסיגה מאנאפוליס כעת, תתקבל בקיתונות של ביקורת, בייחוד בגלל הציפיות הנכזבות והאשליות המנופצות כל כך קרוב לאירוע.
הבעיה היא שהליכה לאנאפוליס מסוכנת ומזיקה פי כמה וכמה.
אחת משתיים: אם יחתם הסכם - תוקם מדינת טרור פלשתינית ויחל פרק הסיום של מדינת ישראל. אם לא יחתם הסכם - ישראל תואשם על ידי עולם ומלואו באובדן הסיכוי לשלום.
גם אם התגובה העולמית על אי חתימת הסכם באנאפוליס תהיה חריפה - עדיין היא עדיפה על מדינת טרור שתשבית את חיינו. לכן הסוגיה הנכונה לעסוק בה, היא מה עדיף: לפוצץ את אנאפוליס כבר עכשיו, או תוך כדי תהליך. אם תשאלו אותי - עדיף עכשיו. הסיבה פשוטה: פרישה מראש מבטיחה לנו סיכוי, שלגופו של עניין, ארצות הברית וידידים אחרים יוכלו לתמוך בנו. הפסקת הטרור כתנאי הקודם להתקדמות מדינית היא אבן יסוד במפת הדרכים של בוש. האמריקאים וגם האירופאים יתקשו לצאת נגד החרמה ישראלית, שבמרכזה המשך ההסתה בתקשורת הפלשתינית ובספרי הלימוד, לאחר שהנושא הועלה על ידי ישראל בעבר, והפלשתינים שבו והבטיחו לשנות.
לעומת זאת, פיצוץ בועידה עצמה, (בתקווה שיהיה כזה, כי האלטרנטיבה, כאמור, גרועה בהרבה) יהיה על תפר בו ישראל תתייצב מבודדת מול כולי עלמא. שהרי ישראל מטעמים של רווחים קצרי טווח והקלת לחצים רגעיים מעולם לא יצאה חזיתית נגד האימוץ הזוחל של פיתרון שתי המדינות תוך נסיגה לגבולות 67. ישראל תמצא את עצמה מבודדת ושום טענה מקדמית כבר לא תעמוד לה. כי הרי כלל ידוע במו"מ מדיני, שבעצם ההגעה לועידה או לכינוס אחר מסוג זה יש משום ויתור על הטענות המקדמיות. כך שאנחנו, במקום לקבל עימות בקו תפר שנוח לנו, נקבל עימות, שבו מובטח לנו מראש תפקיד המנוול משבית השמחות.
מיכאל קליינר הגבר 
