למרות הביקורת ה"קשה" לקראת סוף המאמר, המסר הסמוי הוא ש"הכל לטובה" ועל עם ישראל לשאת בשקט את החרפה של מנהיגיו וללכת כצאן לטבח. אני חולק על הרב שמתייחס אל הצרות שמפילים עליו מנהיגיו כעונש אלוקי שמהווה מבחן אמונה, במקום לנצל את ההזדמנות וללמד תוכחה כמו מו"ר הרה"ג מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד בספרו "פרוש המכבי", ולהדגיש את חשיבות מחיקת חילול השם ע"י הפגנת בטחון ואמונה באופן אקטיבי ולא באופן פאסיבי תבוסתני. קשה, קשה - לקרוא דברי תורה ממלכתיים אחרי עיון מעמיק ולימוד ב"פרוש המכבי".יעקב ומידת הביטחון
הרב משה צוריאל
השיעור ניתן בב כסלו תשס"ח
נערך על ידי הרב
מוקדש להצלחת
עם ישראל
"אין קוראים 'אבות' אלא לשלשה" (ברכות טז:) והם אברהם, יצחק ויעקב. ובצדק נקראו אבות, כי הם הנחילו לעם ישראל שלש המדות של אמונה, יראת שמים, ובטחון בה'.
אברהם אבינו "הקריא לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב" (סוטה י ע"ב); היה מחנך ומלמד, מסביר ומשפיע עד שידעו כולם שיש לעולם בורא ומנהיג. הרי אמונה. לעומתו יצחק היה גדול במידת ההכנעה העצמית, בתכונת ההתבטלות לפני הקב"ה, וזו יראת שמים. כמה יפה הסביר מהר"ל איזה לקח יש לנו מהקרבת הקרבנות. למדים אנו כמה כל הדברים החומריים בעולם באו מן האפס וסופם לחזור לאפס (בספר "גבורות השם", פרק סט). לומדים על יחס הנכון לכל עולם המוחשי, שהוא חולף ועובר. ומי חש לימוד זה יותר טוב מיצחק, שהיה מוכן להיות הוא עצמו קרבן לפני ה'!
אבל יעקב הנחיל לכולנו מדת הביטחון בה'. והרי כל רצף תולדותיו של יעקב הם סיפורי תלאות וייסורין. כלום ידוע לנו על מי שסבל יותר ממנו? אביו דילג עליו והעדיף את עשו. אח"כ הצטרך לנוס לחוץ לארץ שלא יהרגנו עשו. ובדרך לשם נשדד ע"י אליפז (מדרש ספר הישר). ובבואו לארם, נצרך לעבוד ארבע עשרה שנה עבור השגת אשתו רחל. ומה נדבר על עוגמת נפשו שהחליפו לו אישה אחרת, מתחת לחופתו. ועבד שם עבודת פרך, "הייתי ביום אכלנו חורב וקרח בלילה, ותדד שנתי מעיני". וכאשר בקש לאסוף קצת רכוש ממה להתפרנס ("מתי אעשה גם אנכי לביתי?"), עשק אותו חותנו לבן "עשרת מונים". ובצאתו חזרה לא"י, נרדף ע"י לבן הבליעל הזומם להרוג אותו. ואם לא שהקב"ה התרה בלבן, מי יודע אם היה נשאר יעקב בחיים? שוב בא עשו נגדו בליווי ארבעה מאות בריונים, ואם לא שיעקב התחנף לפניו וכך פייס אותו, לא היה נשאר מיעקב שריד ופליט. ואח"כ האסון הנורא של דינה. ואח"כ הצער העצום של העלמת יוסף, שם הסיק יעקב כי נטרף ע"י חיה רעה. ובבוא הבצורת, ובניו באו מצרימה, נאלצו להשאיר שם את אחיהם שמעון לערבון, למשך שנה שלמה. והגיע התור לשלוח לדרך מסוכנת גם את בנימין, אהובו של יעקב. ולבסוף נאלץ יעקב לעזוב את ארץ ישראל וסיים שבע עשרה שנותיו האחרונות בהיותו בגולה, בארץ טמאה. כלשון מדרש פרקי דר"א (פרק לט) "איך אעזוב את ארץ אבותי, ארץ ששכינתו של הקב"ה בתוכה, ואלך לי אל ארץ חם, שאין יראת שמים ביניהם". ברור מכל זה כי יעקב היה מורגל בצרות.
מה היתה תגובתו של יעקב? כיצד היה עליו להתייחס לכל צרה ובעיה? מצאנו כי התאמץ מאד לאחוז במידת הביטחון בה'. בצאתו מבית הוריו ונשדד בדרך ובא בידיים ריקות, מסרו לנו חז"ל (מדרש בראשית רבה, תחילת פרשת סח) שהתבטא יעקב: "מה אני מאבד תקותי מן בוראי? חס ושלום! אין אני מתיאש מבוראי. אלא עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. אל יתן למוט רגלך. לא ינום ולא יישן שומר ישראל".
מפליא אותנו שיעקב קרא אז פסוקים אלו. הרי הם מספר תהלים?! אלא עוד אמרו חידוש יותר מזה: "לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל" (תהלים קכד, א) על איזה "ישראל" מדובר כאן? זו לשונם: [יאמר נא] "ישראל סבא (יעקב אבינו). רבן שמעון בן גמליאל אומר כל ספר תהלים היה יעקב אומר" (בראשית רבה עד, יא). הבה נעיין במה שאמר בהמשך דבריו: "לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם. אזי חיים בלעונו, בחרות אפם בנו וכו' ברוך השם שלא נתננו טרף לשיניהם. נפשנו כציפור נמלטה מפח יוקשים" וכו'. הרי מה שהיה נכון ליעקב במצוקתו הפרטית אז, נכון גם עבורנו בכל דור ודור. "והיא שעמדה לאבותינו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו" וכו'.
ואע"פ שיעקב היה אלוף במידת הביטחון, בכל זאת היו לו עליות וירידות, פעמים שהצליח לעמוד בניסיון ופעמים שלא הצליח. כמו שביטאו חז"ל: "יעקב נתן לו הקב"ה רמז (שיושיע לו) ולא חש [כלומר לא הבין העניין כל צרכו. כי ה' אמר] 'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך" (בראשית כח, טו) והוא היה מפחד! (מכילתא, בשלח, ה, ב). ומדובר עת המפגש מול עשו המאיים, בחזרת יעקב לא"י. ואמנם חז"ל לימדו זכות על פחד זה, שהיה ירא "שמא יגרום החטא". ואעפ"כ, טוען רבנו יונה (על משלי ג, כו) היה מוטל על יעקב להטיל יהבו על הקב"ה, ולדעת שלמרות חטאיו גדול הוא חסדו של ה' ועוד יציל אותו. ולכן על הפסוק "ויירא ויצר לו" (תחילת פ' וישלח) פירשו התוספות ("דעת זקנים") שהיה יעקב מיצר על עצם היראה הזו שקיננה בלבו. (עיין בראשית רבה עו, א).
וכאשר בניו בקשו ממנו למסור לידיהם את בנימין, כי שליט מצרים תבע מהם להביא אותו עימהם כשיחזרו למצרים, גנח יעקב "למה הריעותם לי, להגיד לאיש העוד לכם אח?" (בראשית מג, ו). שפטו אותו חז"ל: "מעולם לא אמר יעקב דבר של בטלה אלא (כך) [כאן]. אמר הקב"ה: אני עוסק להמליך את בנו במצרים, והוא אומר 'למה הריעותם לי?' עכ"ל. כלומר רק בפעם הזאת דיבר מלה שלא כהוגן, כי מהקב"ה לא יוצא רע. ושם ייחסו ליעקב פסוק זה "למה תאמר יעקב ותדבר ישראל: נסתרה דרכי מה'"? (וכך מצאנו אצל משה רבנו שנענש על שאמר "למה הריעות לעם הזה" (שמות ה, כב) עיין מדרש שמות רבה, ו').
כאשר חז"ל מציינים מכשול חד פעמי של גדול עולם, רצונם לומר כי בדרך כלל הוא היה ישר דרך, אלא היתה לו מעידה חד פעמית. כך מבאר רש"י (על מכות כד ע"א ד"ה אוטם אזנו). ודאי כי כל צרותיו של יעקב שימשו כור היתוך שמתוך כל לבטיו וייסוריו, התאמץ להטיל בטחונו על הקב"ה. כי כאשר מפקפק אדם במידת טובו של ה' ומהסס להאמין בו, הוא נענש על כך. וזה מבואר בדברי חז"ל בעניין מראה הסולם. כך לשונם:
"אמר ר' ברכיה: מלמד שהראהו הקב"ה ליעקב אבינו שר של בבל עולה ויורד, שר מדי עולה ויורד, ושל יון עולה ויורד. ושל אדום עולה ויורד. אמר לו הקב"ה ליעקב: 'יעקב, למה אין אתה עולה?'. באותה שעה נתירא אבינו יעקב ואמר 'כשם שיש לאלו ירידה, כך אני יש לי ירידה' [ונמנע מלעלות]. אמר לו הקב"ה 'אם אתה עולה, אין לך ירידה!'. ולא האמין ולא עלה. ר"ש היה דורש 'בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו' (תהלים עח, לב). אמר לו הקב"ה, אילו עלית והאמנת לא היתה לך ירידה לעולם. אלא הואיל ולא האמנת, בניך משתעבדים בהללו ד' מלכיות בעוה"ז במסים ובארנוניות. א"ל יעקב: 'יכול לעולם?' אמר לו: 'אל תירא עבדי יעקב וכו' כי הנני מושיעך מרחוק, ואת זרעך מארץ שבים [ש' מנוקדת חירק] וכו'. ושב יעקב (מבבל) ושקט (ממדי) ושאנן (מיון) ואין מחריד (מאדום), כי אעשה כלה בכל הגויים אשר הפיצותיך שמה, אך אותך לא אעשה כלה" (ירמיה ל, י). עכ"ל מדרש תנחומא (תחילת ויצא, ועיי"ש "עץ יוסף" כיצד דרשו פסוק זה מתהלים להזכיר חטאו של יעקב).
ומכאן באנו לבירור הבנת מצוות הביטחון. בזכות שבוטחים בה', נושעים מהצרות! אמנם ה"חזון איש" כתב שאין הביטחון כשלעצמו מועיל להביא לאדם ישועה ("אמונה ובטחון", תחילת מאמר ב'). אבל כבר בררנו ב"אוצרות המוסר" (ח"א עמ' 325-326) הוכחות מהגמרא ומהראשונים שלא כדבריו. מהגמרא בברכות ס' כי הלל שמע זעקה בעיר, והיה בטוח שאין זו מתוך ביתו (מה שלא שייך לפי שיטת החזו"א) וממה שאמרו "משמועה רעה לא יירא", מה טעם? כי "נכון לבו בטוח בשם" (וראיה זו כתב הגר"א, בספר "אמרי נועם" על ברכות). ויש להביא עוד ראיה לעקרון זה שהביטחון היא סגולה להביא לאותו בוטח את התוצאה שהוא מבקש, מהפסוקים "בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה, והתענג על ה' וייתן לך משאלות לבך!" (תהלים לז, ג-ד). כלומר תשיג מה שלבך מבקש. וגם ממדרש תנחומא הנ"ל שהבאנו יש תוספת ראיה. כי אילו היה יעקב בוטח ועולה בסולם, היה פועל ישועות שלא נצטרך אנו להכנע תחת האומות. הביטחון הוא עצמו הגורם ישועה.
[ואמנם גם הבא ללמד לאחרים "היו לא תהיה" עת צרה, חייב להתנות תנאי בדבריו שהקב"ה הוא בעל הבית ואפשר שיש לו תוכנית אחרת להביא ישועה בצורה עקיפה ונסתרת מעינינו, ובאופן אחר ממה שציפינו. זה נדע רק אחר כך. אבל אעפ"כ עצם הביטחון של "היו לא תהיה" היא מצוות ה' וחייבים בה תמיד, וגם היא בכל זאת פועלת טובות.]
אנו עומדים עכשיו במתח וחרדה מול הופעת "מנהיגים כושלים" הנפגשים עם אויבינו ומוכנים למסור לידם מנחלת אבותינו, ארץ הקודש. אבל עלינו ללמוד ממאמרי חז"ל על התנהגותו של יעקב, שאין לירוא ולא לערוץ. כח הביטחון הוא כח מפעיל. נחזור לאותם פרקי תהלים שיעקב קרא "לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם". מה כתוב בפרק הסמוך? [וכך קשר בין הפרקים ר"מ אלשיך]. "שיר המעלות, הבוטחים בה', כהר ציון לא ימוט, לעולם ישב. ירושלים הרים סביב לה, וה' סביב לעמו מעתה ועד עולם". מפורש כאן כי מה שכר יש לאלו שהם בוטחים בה'? השכר הוא שישבו איתנים, כצור מוצק. כמו שאי אפשר להזיז ממקומו את הר ציון, כן לא יזיזו אותם. "היטיבה ה' לטובים, ולישרים בלבותם". כלומר לא רק שיש להם מעשים טובים, אבל בלבם הם ישרים, כי הם הבוטחים בה'. ועל רשעי זמננו המבתרים את א"י, "ואת ארצי חילקו" (יואל ד, ב); עליהם נאמר "והמטים עקלקלותם, יוליכם ה' את פועלי האון [יענישם ה' כראוי לפועלי און. ומה יהיה עם שאר העם?] שלום על ישראל!" (תהלים קכ"ה).
אנו תפילה שהקב"ה יציל את ישראל מכל רודפיו ומציקיו כמו שהציל ליעקב אז. כך לשון הרב אברהם קוק:
"הקב"ה שמר עד כה את היישוב מכף כל אויביו, בין מישראל ובין מאומות העולם. ואנחנו רואים שמעשה שמים יש כאן, בהשגחה נפלאה, בניסי נסים מסותרים במכסה הנהגה טבעית. ובודאי כל מה שיתגלגל יהיה לטובה ולהצלחת היישוב הקדוש, ולהרמת קרן ישראל בארצנו הקדושה בעז"ה". (אגרות הראי"ה, ח"ב עמ' קצז)
