בוז למורשת עירומה/ מאת מיכאל קליינרמזה שתים עשרה שנה מתמלאת ארצנו בשיח מורשת לקראת "הימים הנוראים" של חודש נובמבר. הופכים במורשת רבין והופכים בה, קושרים לה כתרים בכל שפה ולשון, לפי הלוח העברי והלוח הלועזי ו"בין כסה לעשור" שביניהם. דגל המורשת מונף אל חצי התורן, אשפי הפרופגנדה מעלים אותה באוב, ומשתאים נוכח איוולתם של אלה שאינם רואים את גדולתה וזיו יופייה.
עוד הרבה שנים היינו מתגנדרים בבגדי המורשת המקושקשים, לולא חבורת הפוחחים בקריית אליעזר, שהעזה לקרוא למורשת בשמה. משוחררים מעול הפוליטיקלי קורקט, שאין לו מקום במגרש הכדורגל, עלתה זעקתם ירושלימה: המורשת עירומה. המורשת עירומה.
לאוהדי בית"ר ירושלים אין עיתונים מטעם, או תוכניות רדיו וטלוויזיה משלהם, ולכן, כמו יודקה של חיים הזז, הם ביטאו את תחושתם בשריקה. לא כדי לחלל את זכר ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין. הם שרקו בבוז, כי שריקה היא הדרך היחידה שנותרה להם, למחות נגד פסטיבל המורשת, שאין לו התחלה ואין לו סוף, ובעיקר אין בו טעם וחוש מידה.
מדי שנה, מייצרים באזז תיקשורתי יש מאין, כדי למכור לנו את אותה מורשת נעלמת, בשינוי אדרת. השנה ניתן היה להתרשם שהמורשת היא בראש ובראשונה השתלחות בתינוק, ינון, אליה שלום, החף מכל אשמה. המחאה נגד השתתפות יגאל עמיר בטקס ברית המילה של בנו, הפכה לרפרזנטורית, שתפקידה היה להזין את השיח הציבורי, לייצר את יחסי הציבור ולמלא את הכיכר.
אם נתעלם מהעיסוק האובססיבי בתנאי המאסר של יגאל עמיר, איזה משבצת תיוותר למורשת רבין בשיח התקשורתי? אדרבא, שיבואו מתלהמי השמאל והמרכז ויסירו את הלוט השקוף מעל המורשת, כדי שגם הם יראו אותה סוף סוף כפי שהיא. מהי בדיוק מורשת רבין המהוללת הזו: "פנקס שירות?", "נפולת של נמושות"? "הפרופלורים" (כלפי מתנגדי אוסלו)? "דפקנו אותם במים" (על אנשי האלטלנה, יהודים ניצולי שואה, שנמלטו בשחיה מאימת "התותח הקדוש" ונורו במימי תל-אביב יפו)?
האם המורשת היא להעביר הסכם וויתורים על נחלת אבות בעזרת הסיעות הערביות? מתן שוחד פוליטי לפוליטיקאים ירודים נוסח גונן שגב ואלכס גולדפרב כדי לקדם הסכם מדיני עם צורר היהודים ערפאת? לשבור למפגינים היהודים נגד הסכמי האיוולת האלה את הידיים והרגלים? לתת לאוייב רובים?
אפשר להניח שאנשי שמאל לא יגידו שהמורשת מסתכמת בכך שרבין נרצח. זה לא משרת אותם פוליטית. הם גם אינם מסוגלים להודות מתוך יושר אינטלקטואלי, שכל עניין מורשת רבין הוא בבחינת "אחרי מות קדושים..." ותו לא. מבחינתם, המורשת היא אוסלו – אותו תהליך הרה אסון שהביא למותם של יותר מאלף יהודים – שזכו לכינוי "קורבנות שלום" מפיו של יצחק רבין..
אני מניח שאנשי שמאל יאמרו שדבריי הם דברי בלע ונאצה ובעיקר המשך ההסתה. לו היו לי שירים - הייתי מסופח אל שורת המקהלה המוחרמת של אריאל זילבר, שמבלי להבדיל, הוצב במחיצתו של ריכרד ואגנר. יש רק קול ברור אחד שהתקשורת לא מצליחה להחריש: קול שריקות הבוז במגרשי הכדורגל.
מי שנדהם נוכח קריאות הבוז בחיפה ( שאגב, גם חלק מאוהדי מכבי חיפה היו שותפים להן) כנראה מאמין באמת שהתקשורת משקפת את דעת הקהל, את העם. כשנשמע קולו הנודניק והפומפוזי של הכרוז בחיפה מגיע לדקת הדומיה המדוברת, לאחר שעייף ושגע את הקהל באינספור ליהוגים, איזכורים ואזכרות, נזכרתי בקריינית הרצף בתוכנית הטלוויזיה המיתולוגית "לול", מכריזה על שידור האופרה לה-מרמור מאת פרלש במקום מבט ספורט. המחאה הנזעמת של אורי זוהר ובנו שעשו שפטים במכשיר הטלוויזיה שלהם, לא היתה נגד המקלט שאותו פירקו לגורמים וגם לא נגד האופרה או המלחין שלה. המחאה היתה נגד מימסד אטום שעושה את הדבר הלא נכון, במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון.
מי שמאז הרצח מצפצף על כללי הסיקור ההוגן ומשמיע רק צד אחד, תוך קריאות "עליהום" חסרות תקדים כלפי כל מי שמעז להשמיע בוז למורשת עירומה, נושא באחריות להגברת הניכור, מעצים את הזעם ומוליך אנשים אל אפיק המחאה היחידי שנותר: תמיכה בחנינה ליגאל עמיר.
צודק 
