הרהורים על חנינת יגאל עמיר/ מיכאל קליינרהדמוקרטיה בישראל נרצחה בזמן הסכמי אוסלו. הדמוקרטיה נרצחה כשהיכו באלימות חסרת תקדים את מפגיני "זו ארצנו". הדמוקרטיה נרצחה כשאישרו בכנסת את אוסלו ב' עשרה חברי כנסת המזוהים לאומית עם הצד השני. הדמוקרטיה נרצחה כשהקולות המכריעים שהעבירו את ההסכם בכנסת, הושגו על ידי שוחד פוליטי לשני חברי כנסת נעדרי מעמד ציבורי, שנבחרו דרך צומת: אלכס גולדפרב וגונן שגב.
יגאל עמיר לא רצח את הדמוקרטיה. הוא גם לא רצח את תהליך השלום. הוא רצח את מנהיגה הנבחר של מדינת היהודים. נטל את חייו של אדם אחר, ולכן, כמו רוצחים אחרים אינו ראוי לחנינה.
אריאל זילבר חושב אחרת. זו זכותו. הניסיון להחרים את יצירותיו ולהשוות זאת להחרמת ואגנר מעורר שאט נפש. זהו המשך ישיר לקו שגיבש השמאל מיד לאחר הרצח כשתלה את האשם בכל הימין הישראלי, ובכל מי שהתנגד לאוסלו.
במסגרת הסטנדרטים הכפולים החביבים כל כך על השמאל, אנחנו ממשיכים לשמוע ברדיו אמנים המביעים תמיכה ב"יש גבול", או מטיפים להכנסת יצירות של מחמוד דרוויש לספרי הלימוד.
מידת האיפה ואיפה, המשך הקו המסמן את מי שתומך בחנינה כתומך לטנטי ברצח עצמו, הם אלו שמגדילים את התמיכה בחנינה מתוך התרסה.
השמאל יכול להתבשם מהצלחותיו התיקשורתיות האחרונות לסתום פיות לכל בעל דיעה אחרת, אלא שנצחונו יתגלה לו כעוד ניצחון פירוס. המשך הפסטיבל הבלתי נגמר לזיכרם של לאה ויצחק ובעיקר למורשתם המהוללת, בתוספת עוד כמה נאצות בעלות אופי גזעני נגד הרך הנולד של יגאל עמיר, המשך ההחרמה של אריאל זילבר, והמשך הטחת האשמה ברצח רבין על הימין הישראלי,ובסקר הבא נתקרב לרוב לחנינה.
צודק 
