זהו. חודש החגים מאחורינו. ראש השנה חלף, וגם יום כיפור, וסוכות, ושמחת תורה, ועכשיו עינינו נשואות למועד הבא: יום הזיכרון לרצח רבין. וליתר דיוק: שבוע הזיכרון לרצח רבין. ברגע שקבע מי שקבע שיום הזיכרון הממלכתי יצוין בתאריך העברי של הרצח, י"א בחשון, הוא בעצם גזר שהיארצייט הזה יימשך כמה ימים, כי הרי ברור שאף אחד לא יתעלם מהתאריך המשמעותי כל כך, 4 בנובמבר.
וכך שנה אחרי שנה, בימים שבין י"א בחשון ל-4 בנובמבר, אני ושאר חובשי הכיפה נכנסים למקלטים. זה מין חול המועד כזה, שבוע ימים שבו עוסקים העיתונים, הפוליטיקאים ושאר אנשי השלום במלחמה שלהם בציבור הדתי שרצח להם את יצחק. בכל שנה אני מודה מחדש לאל הטוב ולאיתן הבר שבסופו של דבר לא נקבעה צפירת זיכרון ביום הזה. בחסדי שמים נחסך מאיתנו פולמוס קבוע מול התמונות הקשות של ימנים, דוסים, מתנחלים וכנראה שגם האח החרדי של ישראל סגל, שמעזים לחלל בגופם את הצפירה הקדושה.
במחשבה שנייה, אולי זה היה יכול לצקת איזה תוכן ליום הזה. הרי כבר מזמן לא מתעמקים בו במורשתו של יצחק רבין. המורשת שלו הספיקה כנראה ליום זיכרון אחד או שניים, ומאז כולם עוסקים בעיקר במורשת יגאל עמיר. לא בכדי היום הזה נקרא "יום הזיכרון לרצח רבין". מתעסקים ברצח, ברוצח, בזכויות שלו, באמא שלו, בחיוך שלו, ברוסייה שלו, בזרע שלו.
אבל הפעם באמת הולך להיות מעניין ביום הזיכרון. יכול להיות שהשנה אפילו ביגאל עמיר לא נתעסק, כי אם בדור הבא. לפי מקורות גינקולוגים, בתאריך הזה, בדיוק בתאריך הזה, י"א בחשון, באחד מבתי החולים בירושלים, עומד לצאת לאוויר העולם תינוק קטן עם חיוך מיוחד. הבן של יגאל עמיר.
אני מקווה שזה פוליטיקלי-קורקט לכתוב את זה, אבל אני די מחכה ליום הזה. תבינו, לא הבן של יגאל עמיר והמבטא התימני-רוסי שלו מעניינים אותי, אני פשוט חייב לראות כבר את הפרצוף של עורכי העיתונים והמהדורות כשהם נקרעים בדילמה המוסרית הנוקבת שבין חופש הביטוי, זכות הציבור להציץ - וכמובן הערך העיתונאי החשוב ביותר: רייטינג - לבין ערכי הלא-נשכח-לא-נסלח ומיהו בכלל הטינופת הזה שנדווח עליו ונביא צילומי אולטרסאונד בלעדיים שלו. אח, איזו דילמה. מה שהם עוברים עכשיו עם בר רפאלי יהיה כסף קטן.
עד שזה יקרה, תרשו לי לתרום, בלי שום לבטים וייסורים, סקופ צהבהב לקראת הלידה הממשמשת: ביום שישי האחרון, הלכתי כמדי ערב שבת לקנות את החלות של "אומנות הלחם". זו מאפייה קטנה ומיוחדת בהרצליה, המיועדת לשומרי הכשרות אניני הטעם של אזור חיוג 09. כבר בכניסה הבחנתי באדם חרדי צנום ומוכר לאללה, אבל לא ברור מאיפה, מחנה את אופניו הישנים ונכנס פנימה. אוף, מי זה האיש הזה, אני חייב להיזכר. ופתאום נזכרתי. כן, אין ספק, זהו שלמה עמיר. הוא ולא אחר. הבעל של גאולה, החותן של לריסה, אבא של יגאל, סבא של התינוק של המדינה.
לא יודע למה, אבל החלטתי להיות עיתונאי, או לפחות רכילאי, והתחלתי בלחץ של ערב שבת במאפייה לנסות לגלגל איתו שיחה על המשפחה. פעם כבר קראתי שהוא, או אשתו, אמרו בשעתו שמה כולם רוצים מהתינוק הקטן הזה, שבכלל עוד לא בא לעולם, "איך אפשר לקבוע כבר עכשיו שהוא יהיה רוצח? מה אנחנו יודעים מי יהיה ראש הממשלה כשהוא יגדל?"
מתברר שהנושא החם עכשיו בשיחות הטלפון שבין כלא רימונים לבית משפחת עמיר בהרצליה הוא סוגיית השם - איך יקראו לתינוק הקטן. "אני", אמר לי שלמה עמיר כממתיק סוד, "מאוד רוצה שסוף-סוף יהיה ילד במשפחתנו שישא בגאון את השם של אבא שלי, זכר צדיק לברכה". ואחרי שתיקה קצרה הוא הסתייג: "אני לא יודע מה לריסה תאמר, וברור שצריך גם לשאול לדעתה, היא פה האמא, אבל אני כבר דיברתי על זה עם יגאל. אני מאוד מקווה שהם ישמעו לי. אבא זכר צדיק לברכה היה יהודי יקר. כולם הכירו אותו. הוא היה מורי חשוב כאן בהרצליה, בשכונת נחלת עדה".
ואיך קראו לאבא שלך? שאלתי אותו אחרי שכבר העמיס על האופניים את פיתות הזעתר מקמח מלא שלו. והוא ענה: "קראו לו שלום, שלום עמיר".
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/911530.html