כיבוש הארץ על - ידי הערבים (היסטוריה)

[אֹהד]

הכיבוש הערבי:
בפשיטה הראשונה של הערבים על ארץ ישראל כצבא הייתה בשנת 629 (בימי הנביא מוחמד), על-פי כותב תולדות הנביא אִבּן אִסֶחַאק מנה הצבא הערבי שלושת אלפים איש. פשיטה זו, שהתנהלה נגד הביזנטים, נחלה כישלון מוחלט, שלושת מפקדי הצבא הערבי נהרגו בקרב. מיקום הקרב היה בגבעות מואב, דרומית-מזרחית לים המלח במקום הנקרא מאוּתָה. הפשיטה השניה, שהתרחשה בשנת 632, התרחשה לאחר מאורע חשוב מאוד בתולדות האסלאם: כיבוש העיר מכה, אשר עורר הדים רבים גם מחוץ לחצי האי הערבי. הפשיטה השניה התרחשה זמן מועט לפני מותו של מוחמד, הפשיטה נכשלה, אך לא ידועים פרטים רבים על פשיטה זו פרט לכך. לאחר מותו של מוחמד בשנת 632 נבחר אַבּוּ בַכֶּר חותנו לח'ליף (מחליף - יורשו של מוחמד). אבו בכר טיפל באנרכיה ששררה לאחר מותו של מוחמד בחצי האי, ואיחד את השבטים הערבים, ובשנת 634, הכריז אבו בכר מלחמת קודש נגד הלא-מוסלמים, בתחילה התנגשו צבאותיו של אבו בכר עם שבטים ערביים אשר שכנו בדרום ירדן של ימינו אשר החזיקו בקשרים הדוקים עם השלטונות הביזנטים, ואף היו בתהליכי התנצרות. על פי היסטוריונים ערבים, הוטלה משימת כיבוש האזור על כתפי שלושה מפקדים ערבים: עמרו אבן אלעץ שנועד לכבוש את יהודה ומישור החוף הדרומי של הארץ; שוּרַחִבּיל אִבּן חסנה אשר אמור היה לכבוש את הגליל, עמק הירדן העליון ואת עמק יזרעאל; ויאזיד בן אבו סופיאן, אשר עלה על דמשק .

הקרב הראשון בין הערבים לביזנטים נערך בכפר הנמצא דרומית לעיר עזה, בהדרגה החלו הערבים להתקל בהתנגדות ההולכת וגוברת נגדם. צבא ביזנטי בפיקודו של מושל הארץ התחיל להתרכז ולהתכונן להלחם בפולשים הערבים. כאשר ראו הערבים כי המצב מחמיר, שלחו שליח לאל-מדינה בכדי לבקש עזרה, הח'ליף אבו בכר שלח אליהם מצביא מוכשר בשם חַ'אלִד אִבּן אַלֶוַלִיד, אחד מן המפקדים המוכשרים ביותר בצבא הערבי-מוסלמי שהתאגד לאחר מות מוחמד. ח'אלד פיקד על יחידה צבאית אשר גודלה נאמד בכ-3000 חיל על-פי מקורות שונים, ח'אלד הוביל קרבות מזהירים והוביל לנצחונות על דמשק - וכיבושה. לאחר כיבוש דמשק, נטשוה הערבים כשם שעשו בכל הערים שכבשו בסוריה. המניע העיקרי לנטישת דמשק וערי סוריה היא הידיעה בדבר כוח צבאי ביזנטי אשר מתארגן בחלב ואנטיוכיה, צבא זה, שהיה מורכב מחצי מאה אלף שכירי חרב ערבים וארמנים - הובס. לאחר מכן התווסף כיבוש החוראן והגולן לאוסף הכיבושים הערביים. לאחר שהתאחד עם צבאו של מצביא ערבי אחר בשם עמרו אבן אלעץ, נערכו אחד מן הקרבות החשובים ביותר בתהליך כיבוש הארץ על-ידי הערבים. בשנת 634 ב-1 ביולי, באזור הנמצא גאוגרפית בין רמלה לבית-גוברין, בקרב זה המוסלמים נחלו ניצחון גדול נגד הביזנטים, מה שגרם להם להיות ביתרון מול אויביהם .

בינתיים, מת הח'ליף אבו בכר בשנת 634, והוכתר ח'ליף חדש: הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב . לאחר מספר פשיטות נוספות מצד הערבים לתוך ארץ ישראל, החלו במספר קרבות עד לניצחון נגד הביזנטים בשנת 634 ב-1 ביולי, באזור הנמצא גאוגרפית בין רמלה לבית-גוברין, בקרב זה המוסלמים נחלו ניצחון גדול. לאחר ניצחון זה נכבשו ערי הארץ על-ידי הערבים בזו אחר זו :לוד, שכם, עזה, שומרון ועוד. אך לא כל הארץ נכבשה, בשנים 635-636 עסקו הביזנטים בריכוז צבא חדש שיגן על שארית השטח שנותר בשליטת הביזנטים, היו אלה שתי ערים בעלות חשיבות גדולה: קיסריה וירושלים. ירושלים נכבשה על-ידי הח'ליף עומר עצמו ומסגד עומר אף קרוי על שמו. הדעות בדבר תאריך כיבושה של ירושלים הוא השנה 638, ויש האומרים 636. קיסריה וירושלים נכנעו לערבים מאחר והיו מבודדות בארץ, גישות האספקה היו מוחזקות בידי הערבים, מה שהוביל לחנק כלכלי, וכתוצאה מכך - לכניעת הערים . וכך הושלם כיבוש הארץ בשנת 638. לדברי המסורת המוסלמית, נכנס עומר לירושלים רכוב על גמל בבגדים צנועים ופשוטים - כאדם טהור ובעל ענווה.

לדברי המקורות - הערבים-מוסלמיים בעיקר - הסכימו התושבים הנוצרים, ההיהודים ועובדי שאר הדתות לפתוח את דלתות ירושלים כלפי הכובשים הערבים, לאחר שאלה הבטיחו להם כי זכויותיהם הדתיות יישמרו כפי שהובטח על-ידי עומר בחוזה המכונה "חוזה עומר". והנה מספר ציטוטים ממנו:

"בשם אללה הרחמן והרחום. ואלה דברי הביטחון שמעניק עבד האלוהים עומר, מפקד המאמינים [המוסלמים...].הוא מעניק להם ביטחון כל אדם ולרכושו; לכנסיותיהם, לצלביהם; לחולה ולבריא; לכל בני דתם. [...] על תושבי אליא [ירושלים] חייבים בתשלום מס כמו המוטל על תושבי כל הערים, על תושבי אליא לסלק מקרבם כל זכר לצבא הביזנטי ואת כל האנשים החמושים....."


יחס היהודים לכיבוש
מקובלת הדעה שהיהודים גילו לרוב יחס חיובי כלפי הכובשים. טענה זו מקבלת חיזוק מהגזירות הקשות שהיו מנת חלקם של היהודים בימי השילטון הביזנטי - אשר היהודים, קיוו שיבוטלו - מה שאכן קרה בחוזה עומ. טענה זו גם נתמכת על-ידי כמה מסורות מוסלמיות שונות. עם זאת, אפשר להטיל ספק בדעה זו שכן היהודים, שהיו תושבי הארץ הקבועים ועסקו בעיבודה, כנראה נפגעו קשות מבחינה כלכלית עם תחילת הפלישה המוסלמית. הדגמה להרס שהתרחש בעת הפלישה והכיבוש הערביים אפשר למצוא במקור סורי-נוצרי המתאר את המסע המוסלמי הראשון בפיקודו של עמרו אבן אלעץ:

"התחולל קרב בין הביזנטים ובין הערבים בד' בשבט [4 בפבואר, 634] ביום ו' בתשע שעות, שנים-עשר מיילים מהעיר עזה. הביזנטים ברחו והשאירו את המפקד הביזנטי שלהם בירדן והרגו אותו הערבים והרגו שם כארבעת אלפים כפריים מסכנים אנשים ארץ-ישראל, נוצרים, יהודים ושומרים; והחריבו הערבים כל אותו מקום...."

כמה מקורות מלמדים על תקוות דתיות-משיחיות שהתעוררו בקרב היהושים בעת הכיבוש הערבי; מכל מקום הם ראו במלחמות הגדולות ובגורם החזק המרכזי שעולה בעולם כמשהו מבשר גאולה, מעין מלחמת גוג ומגוג שלפני אחרית הימים והגאולה.

מקור:
ערך שהתחלתי לכתוב בוויקיפדיה:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%99%D7%95%D7%97%D7%90%D7%99_%D7%90./%D7%90%D7%A8%D7%92%D7%96_%D7%97%D7%95%D7%9C

תהנו, ואשמח אם תתקנו שגיאות, תוסיפו מידע ויותר מכל - תדעו איך הכל התחיל .

[שלמה]

לא רע.

הייתי מוסיף כי באותו הזמן היה משבר פוליטי בקונסטנטינופול מה שלא נתן לגיס צבא טוב וחזק והקל על הערבים לכבוש את הארץ.